רוברט גוטליב: האיש שערך הכל (חלק שלישי)

בחלק הראשון של ההרצאה שנתן רוברט גוטליב בפריז הוא מספר על היחסים המיוחדים שנרקמים בכל פעם מחדש בין סופר, כתב יד, על העבודה עם ג'וזף הלר ועם ביל קלינטון, ועל המשפט שאמר לטוני מוריסון ושינה את חייה.

בחלק השני של ההרצאה הוא מספר על העבודה עם ביל קלינטון על כתיבת האוטוביוגרפיה שלו.

בחלק הזה הוא מדבר על החידה המו"לית הגדולה – איך מספרים לכולם כמה נפלא הוא הספר שערכת ואתה מוציא לאור.

הוצאה לאור בעירוי תוך ורידי

"העולם כל כך השתנה, שהיום אני כבר לא יודע מהי הוצאה לאור. יש כל כך הרבה דרכים היום לצרוך ספרים, עם הקינדל ודומיו, עם ספרים מוקלטים, שנדמה שבקרוב נצרוך ספרים באינפוזיה ישר לוריד.
"כל מה שאני יודע על הוצאה לאור, זה שאני אוהב לקחת את אהבתי לספר מסוים ולהפיץ אותה לציבור רחב ככל האפשר. אבל איך מפרסמים ספר שאתה יודע שהוא טוב? ביקורות, בסדר. מסעות יחסי ציבור? נניח שאני מצליח להוציא את טוני מוריסון למסע יחסי ציבור, להקראות, לחתימות. היא יכולה לספר על עצמה, אבל היא עדיין לא יכולה לספר את הספר שלה, היא לא משחקת אותו".
גוטליב קיבל את כתב היד של חיים פוטוק למה שיהיה הספר "“The Chosen" (שיצא בעברית בשם "הדגול"). "חציו היה שווה ואת החצי השני היה צריך לזרוק. הסוכן שלו הסכים לזה, וזה נעשה ספר נהדר. ביקשתי מנינה לקרוא אותו, ולמחרת היא חזרה וסיפרה כמה שזה היה מתסכל".

נינה, צריך לדעת, היא נינה בורן, שהיתה מנהלת הפרסום בקנופף. בורן היא אחת העובדות הותיקות של ההוצאה, היא בת 93, הוא מתגאה בה, ועד לפני שלושה חודשים היא עוד היתה מגיעה לעבודה. כשהוא מסגיר ככה את הגיל של גברת ואן בורן, מדהים לגלות, שהאיש החד הזה, רב הפעלים, שמוציא ספרים וכותב, מבקר פעיל ושותף בחבר המנהלים של הבלט של ניו יורק, הוא בעצמו כבר בן 78.

"'קראתי את הספר בנשימה עצורה כל הלילה', סיפרה נינה, 'וסיימתי אותו לפנות בוקר. ולא היה לי למי לספר עליו. היה מאוחר מכדי להתקשר אליך, והייתי חייבת לספר למישהו על הספר הנהדר הזה. לא היתה ברירה, הכנתי לעצמי כוס תה, וסיפרתי לעצמי את הסיפור'".

אז איך מספרים לאחרים כמה הספר שקראת טוב? "כשהתחלתי לעבוד בתחום, מודעת עמוד בניו יורק בוקס ריוויו עלתה 2000 דולר, היום היא עולה ארבעים-חמישים אלף דולר. וגם אז, מה המודעה עושה? היא רק מעדכנת אותך שהספר קיים. אם אתה מתעניין בסופר מסויים או בנושא מסויים, אז המודעה מיידעת אותך שיצא עוד ספר שאולי יעניין אותך. לעתים רחוקות מודעה תצליח מודעה לא רק ליידע, אלא גם לפתות לקריאה ולקנייה.
אם הספר מייצג אדם או נושא שהעולם אוהב או מתעניין בו, אז השיווק הרבה יותר קל, כמו במקרה של קלינטון.
גוטליב אולי לא יודע להגדיר את תחום ההוצאה לאור בימינו, אבל הוא מאוד אופטימי באשר לעתיד שלו. "אני מאמין שאם זה יעניין אותי, זה יעניין אחרים. אתה מוכרח להיות אופטימי בשביל להיות בעסקי ההוצאה לאור, מאז ומעולם היית צריך להיות.
"ספרים טובים נמכרים. בזכות רשתות הספרים יש היום חנויות ספרים במקומות שפעם לא היו בהן חנויות. ספרים מעולים נמכרים היום יותר מאי פעם, ספרים נפלאים שיש בהם משהו מיוחד, שהנושא שלהם או האדם שבמרכזם מדברים לכולם – ימשיכו להימכר, והמספרים היום הם מסחררים. הבעיה היא עם הספרים הטובים, ההגונים, אלה שאין שום סיבה בעולם שלא להוציא לאור – אלה לא מצליחים להימכר היום".

שלב השאלות והתשובות

על קרדיט לעורך: "כשאתה הולך לאופרה, אתה מקבל חוברת שלמה של קרדיטים של העושים במלאכה, בסוף סרט יש חמש דקות של קרדיטים, ובספר, בקושי, רק לפעמים מוזכר שמו של העורך. מה דעתך על זה?"
גוטליב: "עורך צריך להיות בלתי נראה. כבר עכשיו אנחנו נראים מדי. ג'וזף הלר היה מזכיר אותי בראיונות, מספר על העבודה שלנו יחד. התקשרתי ואמרתי לו: "אל תעשה את זה יותר. אנשים לא רוצים לדעת שיש מישהו שמתווך בינך וביניהם". (כאן גוטליב מספר לעופר שלח על העבודה עם הלר, כולל הסיפור על ביל ובוב).

על גילוי כשרונות וסדנאות כתיבה: "מרגיז אותי", הוא מתרגז באמת, אגב, "שחושבים שכישרונות לא יכולים לזכות בהכרה, בגלל שאנשי המקצוע לא עסוקים בלמצוא אותם. כל עורך וכל מו"ל מייחל למציאת הכישרון הבא. בזה אנחנו עסוקים ללא הרף. נכון, מאוד קשה להתגלות, אבל (בארצות הברית) הדרך הכי טובה היא דרך כתבי העת הספרותיים הקטנים.
"נכון, שלא כל מי שמוכשר בכתיבה, מוכשר גם לעשות קריירה מהכישרון שלו. לא אעמיד פנים שלא ידעתי מה אני עושה בקריירה שלי. בגיל 24 נכנסתי לסיימון ושוסטר. בגיל 26 היו שינויים עצומים בהנהלת העיתון, כמה מהבכירים נפטרו וכמה פינו את מקומם, והעיתון נותר בלי הנהלה. שישה מאיתנו, שאני הייתי הצעיר שבהם, לקחנו על עצמנו למעשה את ניהול ההוצאה".
"באשר לסדנאות הכתיבה, הדבר הכי טוב בהן, הוא שהן מכניסות כסף לסופרים. אני לא צוחק. הרבה סופרים לא מצליחים להתפרנס מהכתיבה, והם מלמדים סדנאות כתיבה, נכון, בשביל הפרנסה, אבל רבים מהם גם שואבים סיפוק מהסיכוי למצוא כשרונות חדשים.
"אי אפשר ללמד מישהו לכתוב, אבל אפשר לפתוח לו ערוצים חדשים לכתיבה, למשל להעיר לו שהסיפור שלו לא מקיים את מה שהוא מבטיח בהתחלה, שדמות מסוימת עובדת או לא. סדנאות הכתיבה הן גם מקום נהדר ליצירת קשרים.

על ימיו כעורך הניו יורקר: "כשאתה עורך ומוציא לאור, אתה נותן שירות, לספר, לסופר ולקוראים. כשאתה עורך מגזין, הכתבים הם אלה שמשרתים את העיתון, כלומר אותך. אני הרבה יותר אוהב את הפוזיציה הראשונה.
קל יותר לערוך עיתון, אני אוהב להרכיב פאזלים, וכל גיליון של ניו יורקר זה כמו פאזל: אילו נושאים יהיו, אילו כתבים יכסו אילו נושאים, אילו סיפורים קצרים ייכנסו, אילו תחומים נתחיל לכסות, כבר כמה שנים לא היה כתב בדרום אמריקה, אז אולי נשכור אחד, ואתה מהמר – על כתבים, על נושאים. אבל אני לא אוהב להיות זה שנותנים לו שירות. הדבר הראשון שעשיתי ברגע שנכנסתי לעיתון, היה להוריד את שתי הדלתות שהיו בכניסה ללשכת העורך הראשי. ועדיין, שנתיים לקח לי לחסל את המרחק ביני ובין כתבי העיתון, שהתייחסו אלי כאלוהים עלי אדמות. חיכיתי כל הזמן שמישהו יגיד לי כבר: "לך להזדיין, בוב". כי אני לא אלוהים, זאת העבודה שלי, וכדאי מאוד שאני אעשה אותה טוב".