כסף הוא צואתו של השטן / חגית גרוסמן

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

"אני שונאת כסף," צעקה אֵלְבָּה על הפקידה בבנק. "אני שונאת בנקים וכסף עושה לי בחילה."

"את יכולה לחיות בלעדיו?" שאלה אותה הפקידה ותלתליה החלודים זקופים מעל ראשה כאנטנות שיגעון שקלטו את הטרוף שלה.

"למה את זורקת עליי את הכספומט שלך?" נבהלה הפקידה.

"כי אני שונאת כסף."

"לכי מכאן, עלי למעלה לקומה העליונה, דברי עם לוציפר."

לוציפר חיכה בשירותים למנקה שתבוא ותאסוף את שטרות המאה שרוקן ממעיו. אחר כך באו המאבטחים וניקו מהרצפות שלוש מאות מטבעות כסופים בנוסף לחבילת שטרות סגולה.

"זה הכול להיום אדון לוציפר?" שאלה המנקה.

לוציפר ניקה את אחוריו במגבת לבנה ושטר ירוק אחרון נשר על הרצפה. הוא שב למשרדו וקיפל את זנבו על כורסת עור חומה. על השולחן עמדה תמונת אביו, מפיסטו, שחור השיניים ואדום האישונים לצד נכדיו מסולסלי השפם ואשתו מחודדת הגבות.

"לוציפר מחרבן שטרות ירוקים," צחקו הילדים בגן, "לוציפר מחרבן מטבעות, תראו מה יוצא לו מהתחת," צחקו הילדות. רק הגננת הייתה מרוצה מלוציפר והפקידה את צואתו בארנקה. לוציפר התנדנד על סוס העץ, נשך לו את האוזן וירק לערוגת העגבניות. הוא ידע שנקמתו תבוא.

"מי הילד שחתך לארנבת את הבטן?" רתחה הגננת.

"לוציפר," צעקו הילדים.

עכשיו הוא יושב במשרדו שבראש מגדל דיסקונט וכל הילדים מבקשים ממנו הלוואות.

לוציפר יושב וסופר את שטרות צואתו הכתומה, מריח את הצואה הסגולה, החומה, האפורה, המצלצלת. ומתמוגג. אלבה ישבה מעבר לחלון הדלפק וחשבה לעצמה שרק שטר אחד היה מסדר אותה. שטר כתום אחד. לצד הפקידה של לוציפר ישב גבר אפור שיער עם ידיים שעירות מאוד ופרק ידו כמעט נשבר מדפדוף בחבילות הצואה, האיש העביר בידו ערמות של חרא רענן וריחני וליקק את אצבעו ושוב ספר וליקק את האצבע.

אלבה הרגישה כל כך ענייה ובנוסף לכך מסונוורת מעוצמת הפלואורסצנט. היא חשבה לעצמה כמה חשמל הם מבזבזים. "לא חבל?" רצתה לשאול את הפקיד, "לא חבל לך על כל החשמל שמתבזבז?"

הפקיד שישב מולה היה העבד הראשי של לוציפר. קודקוד ראשו הצעיר מקריח ובמצחו אלפי קמטי לחץ. חוטמו כבר היה רגיל בריח הצואה. למעשה זה היה הריח האהוב עליו ביותר. הפקיד רחרח את קצה אצבעותיו, אחז בטלפון הפתוח ורחרח.

אלבה שאלה אותו: "כמה חרא יש בחשבון החיסכון שלי?" הפקיד הקיש במקלדת את מספר החשבון ואמר שהוד רוממותו לוציפר חרבן לחשבון שלה ארבעת אלפים שקלים חדשים וכל זאת במשך שלוש

שנים וחודשיים בדיוק.

אלבה רצתה לבקש ממנו להגדיל את סכום החרא לחודש אבל הפקיד נשאב לתוך שפופרת הטלפון. אלבה יצאה מהבנק ועלתה על האופניים שלה. היא הרגישה כל כך ענייה. היא חשבה שזה חייב להפסק ושהחרא הזה לא מעניין אותה.

ואז הגיע יום כיפור והיא נסעה לבית של אמא שלה. ברגע שנכנס יום כיפור, בשעה חמש ועשרים בדיוק, אימה צרחה עליה שלא תבוא שוב להתארח אצלה.

זה היה לאחר שבתה לא הפסיקה ליילל אמא אמא אמא ואלבה רצתה לנוח והילדה המשיכה אמא אמא אמא ואלבה צעקה על הקטנה: "די, אין אמא יותר!" ואז איבדה את אמה.

היא צעדה עם אחותה הגדולה בכבישים הריקים.

"תשמעי," אמרה לה אחותה, עורכת הדין, "המשפחה שלנו, ואני לא מחשיבה את עצמי ככזאת, עצלנית מאוד. במשפחה שלנו אין אנשים חרוצים, כל אחד רוצה לנוח. אם תפנימי את זה, זה יעזור לך ולאמא, ולא יהיו ביניכן עוד פיצוצים."

יומיים לאחר יום כיפור חזרה אלבה למשכנו של לוציפר כדי לאסוף את פנקסי הצ'קים שהזמינה. משכנו הממוזג בשמונה מזגנים המה מצלצולי המתחננים לתשומת לב כספו. הפקיד לבש חולצת אסירים מפוספסת בפסים לבנים על רקע צבע תכלת ובקצה השרוולים שני אזיקים לבנים חפותים בחפתי זהב. אלבה המתינה לו מעבר לשולחנו המרובע וצלצולי הטלפון לא פסקו מליילל, אף אחד לא הרים את הטלפון. הראייה של אלבה הלכה והיטשטשה ככל שהתעצמו הצלצולים. היא ראתה על הדלפק קנקן צהוב מלא בנוזל ירקרק שהגביר את היובש בגרונה. הפקיד הופיע ונתן לאלבה את שני פנקסי הצ'קים. אלבה אמרה לו שקיבלה בדואר את המספר הסודי שלה אך ללא הכרטיס.

"המספר הוא 666," אלבה אמרה והפקיד חייך ואמר שזה מספר המזל של לוציפר ושהכרטיס יגיע בדואר בעוד שלושה ימים.

על דופן הדלפק הייתה מודבקת תמונה של שני קומיקאים שכרתו ברית עם לוציפר ואחזו בידם את המפתח לבנק שלו ומתחת לחיוכם המפוברק היו חרוטות המילים: "גם לחסוך וגם ליהנות." באותו רגע אמרה אלבה לפקיד שהיא רוצה להגדיל את סכום החרבון של לוציפר לתוך החשבון שלה ולעלות אותו ממאה ועשרים לחודש, למאתיים.

"זה בשביל ההשכלה של הבת שלי," אלבה אמרה והפקיד הקיש במחשב. אלבה ישבה מולו מטושטשת מהאור המסנוור. היא נאנחה וחיכתה לאישור ההגדלה והפקיד ענה בינתיים לטלפון הסלולארי שלו והפקידה הראשית בשמלת אסירות כחולה וחגורה מוזהבת עברה לידו ושאלה: "כמה קילו נולד הילד?" והפקיד אמר: "חמישה קילוגרם" והיא אמרה: "אפשר כבר לקבל אותו לעבודה בבנק של לוציפר." והפקיד צחק ואמר: "כן."

לאחר שהלכה הפקידה, הפקיד אישר שכעת הוגדל סכום החרבון למאתיים.

"תודה" אמרה אלבה ועמדה ללכת.

"תגידי ומה קורה איתך?" שאל אותה הפקיד.

"ומה איתי?" אלבה נבהלה. "מה קורה איתי?"

"את סופרת, לא?"

"כן, איך אתה יודע?"

"אני יודע."

"איך אתה יודע? אני לא סיפרתי לך."

"נכון, את לא סיפרת לי," הפקיד חייך.

"אז איך אתה יודע?"

"אני קורא עיתון. קראתי את כל הביקורות על הספרים שלך."

"הפתעת אותי מאוד."

"כל הביקורות היו טובות."

"הפתעת אותי. אני רגילה לאנונימיות."

"הלקוחות שלי לא אנונימיים. ראיתי אותך בעיתון, את עוקבת אחרי הביקורות, לא?"

"כן, אני עוקבת אבל אני לא רגילה שמזהים אותי."

"אני ראיתי אותך וזיהיתי אותך, ראיתי מיד שאת לקוחה שלי. אם את צריכה אותי אז אני תמיד פה בשבילך."

"תודה," אלבה השיבה ויצאה החוצה, עלתה על האופניים וחישבה את סכום החרא השנתי שיצטבר בחשבונה לאחר הגדלתו. מולה נעמד איש מלוכלך ורזה במכנסיים מופשלים. הוא הרים אותן בשתי ידיו המטונפות ואז שוב הפשיל אותן עד מתחת לברכיו, עמד בדופן הבנק והשתין שתן צהוב על הקיר, ואז כרע וחרבן חרא חום ומסריח. לא היה לו הקסם של לוציפר. לא היה לו אפילו חשבון בנק אצל לוציפר. גם הרבה חרא לא היה לו. הקיר הצהיב והוא ניגב את אחוריו בקרעי עיתון.

כבר שבע שנים שהיא הולכת ברחוב הזה, יורדת לפינת הרחוב לקנות סיגריות ועולה בחזרה לחדר החשוך לכתוב. היא הולכת ברחוב עוטה משקפי שמש חומים שמזהיבים את האור המעוור. היא הולכת ברחוב הזה כבר שבע שנים שחמש מתוכן היא אישה נשואה. אבל תמיד הייתה נשואה למילים. כל כך איטית המלאכה הזאת.

כבר שבע שנים היא אוספת את המטבעות של לוציפר, משליכה אותן על הדלפק בחנות ושבה הביתה עם מקלות הרעל. מציתה אותן אחת אחת, לוגמת קפה, חושבת: "איזו עצלנית אני." שונאת את עצמה שאין לה עבודה שלוציפר מכיר בה ומעניק עבורה תלוש משכורת.

היא לא מאמינה בלוציפר. היא מאמינה שהאהבה קדושה. היא מאמינה באלוהים. אותו היא פוגשת לפעמים בחדרה ואז נולדת שירה. כולם רצים אחרי החרא של לוציפר. מוצאים את סדר היום שמתאים לו, מתעוררים בשעות שהוא מכתיב להם. משכירים את הקול שלהם, את הנשמה והגוף. קוראים לעצמם חרוצים ונהנים מהערכה עצמית על פי גודל הסכום שניתן להם בסוף החודש.

משוררים הם בטלנים רק בגלל שלוציפר לא אוהב שירה. לוציפר מעדיף גיטרות חשמליות ומוסיקאים רכים, נגני בלוז כמו רוברט ג'ונסון שמכר לו את נשמתו. להם הוא מעניק הרואין. להם הוא נותן הרבה חרא בשביל להזריק את החומר לוורידים ולמות צעירים. וזה גורם ללוציפר לשלשל. לוציפר אוהב את הוליווד. הוא טס לשם כל שבוע לחרבן מיליונים.

האמת היא שלפעמים לוציפר מתפנה גם לשירה. לעתים רחוקות מאוד, אבל מתפנה. היום לדוגמא הוא עומד לחרבן עבור אלבה מאתיים ושלושים שקלים חדשים לקריאת שירים מתוך ספרה האחרון, בספריה של כפר סבא.

*

איזו מסכנה את אלבה, עד שהצלחת למכור שלושה ספרים, השטר חמק מכיסך וחזרת הביתה בלי פרוטה. היית כל כך עייפה ורצית לחסוך, אז לא לקחת מונית. ובסוף השטר צנח החוצה מהכיס. בטח זה קרה כשקנית שקית שוקו לילדה. איזו מסכנה את אלבה, אף פעם לא תהיה לך פרוטה. את עייפה, רוצה לישון, הולכת ברחוב עם עשרים קילו ספרים על הגב. תפסי מונית, זה רק שתי מטבעות. ככה תצילי את החמישים הנותרים. איזו מסכנה את אלבה, חזרת הביתה עם שלושה מטבעות במקום שמונים. זה לא נורא אלבה, את בסך הכול חיית רוח קלילה, הגעת לכאן לבשר את הבשורה. יש חיים אחרי המוות. פגשת באלוהים. השירה היא האמנות הגבוהה ביותר. אל תעשני הרבה, שמרי על הראות. אסור לך ליפול באמצע הסלון ולמות. את חייבת להישאר בחיים אלבה. את חייבת לחיות. לפחות עוד ארבעים שנים. את חיה רק למען אהבה. שפת אמך אומנותך. נזקקת שאביך יעזוב כדי להשתמש בשפתה. היא ביתך תמיד. אביך הוא המאבק. היית חייבת להיאבק בו כדי לכתוב. בזכות עזיבתו הצלחת לכתוב שירה. אחרת היית חייבת להיות מישהי אחרת, אולי אשת מחשבים. את נקשרת לדפים, לא מעזה לזרוק אף נייר. היו משוררים ששרפו את שיריהם. הם היו משוגעים. יום עמוס אהבה היה לך היום. מלא שירה. את מרגישה שלמה ומפחדת רק מכמות הסיגריות שאת מעשנת ומהלב שהחסיר פעימה בבוקר כי גופך הערום נחבט בקור הזריחה.

– חגית גרוסמן היא משוררת, סופרת ומלמדת שירה וכתיבה. ספרי השירה "תשעה שירים לשמואל" (הוצאת פלונית) ו"לווייתני האפר" (הוצאת קשב) זכו לשבחי הביקורת. הרומן "היכן שאינם" ייצא בקרוב בהוצאת "ידיעות אחרונות". הסיפור שמובא כאן הוא אחד מתוך אחד עשר פרקים של הסיפור "התעללות העלילה".