מילת ההתלהבות: יומיומי

"לא", היא אומרת לי לא שמשמעותו איננה 'לא', "אני פשוט קרועה מזה שאת מפשירה עכשיו שרימפסים לארוחת ערב. כמה יומיומי מצידך".

דיברנו בטלפון, ואני קיפדתי את זנבותיהם של שרימפסים מופשרים, תוך שאני מחשבת את היתפסותה העתידית הוודאית של הכתף שלי, מגלה לה ששרימפסים קפואים קונים בחמישים שקלים לשקית שמספיקה לכמה ארוחות ערב, פלוס חמאה ואורז ולימון (ואם אפשר גם כוסברה), ומנמקת למה "יומיומי" היא מילת ההתלהבות שלי. מולטיטאסקינג.

תהרגו אותי; אני חובבת אקסטראווגנזה. יש לי זוג סנדלי זהב (שעקביהם גבוהים מכדי לשאת אותי) וזוג נוסף של נעליים מוזהבות, מחודדות ושטוחות (שעושות לי יבלות איומות, שם ליד גיד האכילס).

כן, בזבזתי לא מעט זמן וכסף ובלוטות טעם ותאי מוח כדי לאמן ולעדן ולאנן את החך שלי להבחין בין אוכל טוב לאוכל מצוין לאוכל יוצא מן הכלל. אני יודעת לדרג לפי איכותם את השוקולדים הטובים בעולם (טוב, באירופה), מסוגלת לשפוט בידענות ובהוגנות בדו קרב בין מקרונים ושרדתי פעם בכבוד – ובתמיכת שמפניה – אירוע טעימות של קוויאר. טרם התאהבתי בו, בקוויאר, אבל אני עדיין מתגעגעת לסלמון הפראי שהוגש שם, על קיסמי כסף זקופים. ובעיקר: אני שונאת חומוס. מתעבת. ברמת הפוביה כמעט. ומה זה, אם לא תואר אצולה שהוענק על ידי בית מלוכה זר, שפס מן העולם זה מכבר.

ישנתי כמה לילות במלון שהשמועות אודותיו גרסו שאם מגיעים מוקדם מספיק לארוחת הבוקר, אפשר לפגוש את ג'ודי פוסטר. מעולם לא קמנו מוקדם מספיק לארוחת הבוקר. על פי רוב, בחופשותינו, אנחנו מחליפים דירות. ואז, מתעקשות השמועות, אם קמים מאוחר מספיק, אפשר לפגוש בחדר האוכל את הבעל של כנרת רוזנבלום. זה דווקא קורה לי מדי פעם, וזה באמת מלהיב.

אז "יומיומי" היא מילת ההתלהבות שלי, כי – כן, שרימפסים לארוחת ערב. לפעמים. ולפעמים סרט באמצע השבוע, ופעם ב – לא מספיק – ארוחת צהריים שמחוץ למניין. אני משתדלת לתכשט את היומיומי בנצנצים או במלח אטלנטי או בשמלות. כוח העל שלי, אגב, הוא לקנות בגדים מצוינים במחירי סיילים מעולים.

ובכל זאת, אינני בחורה צנועה, ואין לי שום כוונה לטעון שכזאת אני. להיפך: אני אשה עשירה. ביומיומי.

עיני סובלות – או נהנות – מפילטרים מובנים של ניגודיות מוגברת ושל צבעים רוויים, כך שאני מתייסרת או כועסת כשאני רואה שבבים של זלזול, טמטום, אטימות לב ורוע, עטיפה של מסטיק זרוקה בחדר המדרגות. ובאותה מידה אני משתמחת כשאני נתקלת בנדיבות, בטוב, ביצירתיות, בחן. בעיני תל אביב יפה, גם כשהיא מכוערת, בשבילי הים הוא שם, גם כשצריך לתקוע ראש עמוק ממרפסת חדר הכביסה כדי לראות אותו. כשאני קמה ברבע לשבע כל בוקר, בדרך אל הסנדוויצ'ים, הדבר הראשון שאני רואה הוא את היטל הצל, היטל האור, על הקיר שמול החלון בסלון, שקרני השמש מרצדות בין ענפי הפיקוס שמולו. ואני שמחה, כי לרגע יש לי את זה, ובחינם, וכי אני יודעת שאני העשירה באדם, הרי יש עץ בחלוני.

כן, אני אוהבת לצלם. מאז ומעולם אהבתי. אבא שלי הרשה לי להשתמש בפנטקס שלו ולימד אותי לעצור את הנשימה בזמן הצילום, ואחר כך למדתי בחוג למתקדמים, על פרספקטיבה וצמצמים ואורך חשיפה ואפילו לחולל את נס חדר החושך.

אבל צילום היום, הו, הוא משהו אחר לגמרי. האגביות שמאפשר הצילום בטלפון והיכולת לעבד תמונה ולהפיק ממנה את המיטב – כל אלו שולחים אותי לעולם כלקטת בשדות השפע. לפעמים כשאני הולכת ברחוב, שקיות ניילון מעופפות מולי, סבורות בטעות שאני מצוידת בצוות צילום עם פילם רגיש לאור. אבל גם משפחה מרובת ילדים ותרי"ג מצוות וחולצות פסים לכולם שמשתרכת במעבר חציה (לאט, כדי שאספיק לכוון), מראה זרוקה ברחוב ומה שאני יכולה למצוא בה, עציץ של פלפלים אדומים על מרפסת בבניין צח כשלג שאפילו התריסים עוד לא הותקנו בו וסדרן חניונים באפוד כתום ובעמדה של מנחית מטוסים. כשאתה מצלם (או כותב; אבל בצילום זה מיידי, מוחשי) העולם מגיש לך את עצמו בקומפיזיציות, הרמוניות או מופרעות, פואטיות או נוקבות, מנצנצות או רעילות כפיח.

כשאני מצלמת, גם הדברים שאני לא מצלמת נחרתים אצלי: זוג התאומים הזהים בשכונת עוני מדרידאית, יפים כמו סערה חורפית, עם שיער ארוך וסבוך שמסתיר עיניים אפורות, על סף גיל ההתבגרות, על סף הנשיות והגבריות, שלא העזתי לצלם בלי רשות ולא העזתי לבקש. המדור זוכר את כולכם; את אלו שצילמתי ופרסמתי (באינסטגרמית – העליתי), את אלו שצילמתי ולא העליתי, ואת אלה שמתתי לצלם אבל מסיבות שונות (של צנעת הפרט, של בושה ואי נעימות ושל פריימים שלא עלו יפה) לא העליתי ולא צילמתי, אבל חרתתי.

כשאני בחו"ל זה קל יותר, כי היופי אין לו סוף. אבל כשאני בארץ – זה טוב יותר, כי

היופי אין לו סוף.

זה יופי אחר, חבוט ומוכר ולעתים קרובות מר ומכוער. האדם מחפש משמעות, אבל לפעמים מספיק לו למצוא פריימים טובים. ופריים טוב משמח אותי לכמה שעות לפחות. ואם הוא בא לעולם עם כותרת טובה – הו, מי צריך עוד משהו בכלל.

הצילום מוליך אותי בעולם כמו תיירת, כשהכל טרי ואפשרי, ומאידך – דוחק בי להתערבב בו, בעולם: מוביל אותי לחצרות האחוריות, לטפס על גדרות כדי לתפוס זווית טובה יותר, לדפדף בבנאלי ולמצוא בו את המסוים.

אבל התלהבות – והרי לשם כך התכנסנו – זקוקה לעדים; לתיבת תהודה, לשותפים. מתחשק לי להודות ליישות הדינמית שמורכבת מחברי האינסטגרם שלי, שכנראה מסתובבים בעולם כמוני, ומפקידים שם את הדו"חות שאספו בו.

יש לי ילדה אחת, שחולקת איתי את אהבת הצילום, שמוכנה שאצלם אותה לא רק כשעוברים על פני דלת פריזאית מושלמת, אלא גם בעידנא דריתחא, כי גם כשהיא בוכה היא מאוד מאוד יפה. וילדה אחרת, שעדיין צוחקת על נטייתי האובססיבית לחפש כל הזמן, אבל לפעמים גם מוכנה למצוא איתי.

והבחור הזה, שלעתים אני פוגשת בארוחות הבוקר המאוחרות ולפעמים, כשמתמזל לנו המזל אז אפילו לצהריים באמצע היום, זה שכמעט תמיד מוכן לסבול את ההתעכבויות שלי, באמצע הליכה, כי מסתמן לו פריים אפשרי, כשממהרים או מאחרים, ובעיקר כשנוסעים, שמוכן – בהתנדבות, הייתם מאמינים – לעצור בצד הדרך, לטובת הפריים הזה שיכול להיות מעולה. ושלפעמים, אחת לזמן מה, הוא נכנס בעצמו לאינסטגרם, מדפדף ואז אומר לי: את מצלמת ממש יפה. ושלכבוד יומההולדת שלי הגשים לי מאתיים מתוך אלפיים ומשהו הפריימים, ותלה אותם בבית, ועכשיו יש לי אותם, חלקם מודבקים כאן על הקיר, חלקם במשרד, והשאר – כמו קלפים בחפיסות, ג'וקרים אחד אחד, מזכירים לי רגעים שבהם הייתי במקום הכי יפה בעולם, או שהייתי בסתם מקום, רגיל, כרוב המקומות, אבל הייתי קשובה.

:::

חברים מעוררי השראה זה אדיר, יקר ונדיר. את אורית גידלי – ג'ינג'ית, משוררת, מורה לכתיבה, ארטאנדקראפסטית ומה לא – פגשתי סביב בואה לעולם של "נונה קוראת מחשבות", ספר הילדים הראשון שלה. חיבתנו ניצתה מיד, ולמרבה הפלא אף מומשה בהקדם. ובפעם הראשונה שנפגשנו, על יין וקפה, סיפרה לי אורית על הסיפור שלה עם התלהבות. לאו דווקא דרך השירה, המקום המרכזי והחשוב שלה בעולם, אלא דרך היצירה – היצירה הארטסאנדקראפטית, וסצנת הכתיבה הערנית שמתחוללת סביבה, דווקא שם היא מוצאת מקום שחוקי להתלהב בו. כמו שפעם היה מותר, עד ש.

והנה, עכשיו היא מקצרת טווחים, ולא נותנת לנונה שלה לחכות את כל השנים האלה עד שתלמד שמותר להתלהב. היא מרשה לה להתלהב כבר עכשיו. "נונה ומחק האויר" הוא ספר מתוק וחכם, מצחיק וחיוני.

יחד עם אורית, יש עוד לא מעט בלוגריות שהגיעו לברך את אורית לרגל היוולדה של נונה חדשה, ויחד איתה, לשמוח בזכות להתלהב:

רונית כפיר, אומאמי, אז מה את עושה כל היום, אמא מאמנת, דנה ישראלי, ההם, לולה, מוזה ויצירה, מיספטל, קול אנד בלו, קיפודים, קפה ויפה וקרן פרפרים.