בגיל 13 היה לי דחף מוזר לעמוד באמצע השאנז-אליזה ולצלם את שער הניצחון. התמונה הזאת נשרפה, אבל הניצחון ישנו. בימים אלה אני סוגר 3 שנים מאז שחזרתי לישראל ויותר מ-4 מאז שעזבתי את פריז. תל אביב יפו היא ביתי, אבל פריז היא עיר הולדתי המאומצת. אני גם יותר משנתיים בטיפול פסיכולוגי. יש דבר כזה עיר הולדתי המאומצת.
אני מאמין שתמיד תהיה לנו פריז משום שהיא באמת תמיד שם. לא מזמן כתבתי למרצה שלי באוניברסיטה, מקום שקיללתי כל דקה שהייתי בו, שהייתי שמח לראיין אותה לפודקסט שאני מגיש בגלי צה״ל (שבו אירחתי פאקינג עוד סטודנט שלה) והיא ענתה לי שהלו״ז שלה בסתיו, כלומר בספטמבר, מלא לגמרי, ועל כן היא לא מוצאת לזה זמן. צרפתית אני מבין היטב וגם ניואנסים של צרפתים. באוגוסט לא מוצאים בפריז קרואסון ואני מנסה לתאם ראיון עם פרופסורית צרפתייה (שנשואה לאחד הכלכלנים הסוציאל-דמוקרטיים החשובים בעולם). מאחר ואתגרים כאלה מרגשים אותי באופן חריג, החלטתי שאני עונה לה בסיפור.
הייתי מאוהב עד כלות הנשימה ועני קיצוני בשנה הראשונה שלי ללימודיי באוניברסיטה, שהייתה גם האחרונה. לא הגעתי לאף הרצאה אחת שלה, מעבר להרצאה הראשונה שבה הבנתי שמדובר באמפי ושאיפה שלא רושמים שמות אני לא נמצא. מאחר ומדובר בנושא שאני מחזיק מעצמי מבין בו, גם לבחינה לא ממש למדתי. במבחן שהגשתי לה בסוף הסמסטר היא כתבה לי על הטופס שאני עדיין שומר: ״כתבת מבחן מבריק, אלא שיש לי תחושה שלא הגעת לאף שיעור וגם למבחן לא טרחת ללמוד״. היא הכשילה אותי בנקודה, שזה שטיק צרפתי שאכלו גדולים ממני. מאז אני בעקבותיה.
כתבתי לה את הסיפור הזה במייל ואמרתי לה שאם היא רוצה אני זמין בכל שעה ומועד עד סוף אוגוסט. פריז היא אולי עיר הולדתי המאומצת אבל ישראל היא מולדתי הרוחנית. ידעתי שהיא לא תענה במילא ושהיא לא ממש רוצה, אבל אני לא ותרן גדול וחשבתי שאם אני אתן טוויסט לעלילה, אולי יש לי איזה חצי סיכוי להרוויח, שזה כיף גדול. היא לא ענתה לי. באיזשהו שלב עמדתי בבית ומחאתי לה כפיים. מנחמת אותי העובדה שאני חי בתוך שינויים כדרך חיים ופריז נשארת אותו דבר. באמת תמיד שם.
בפעם האחרונה שניסיתי לתאם משהו בפריז זה היה בבית מלון במילנו, כשקיבלתי התקף חרדה זכור לטוב וחיפשתי פסיכולוג. יש לי נפש בוטיק ואני לא מחפש פסיכולוגים בגוגל. יושקה היה חבר שלי בפריז ודרכינו נפרדו אחרי שנזף בי על העובדה שאחרי כמה חודשים בעיר עוד לא ידעתי להוציא משפט קוהרנטי אחד בשפתו של מרסל פרוסט. כשהייתי במילנו התקשרתי אליו כי ידעתי שבפסיכולוגים הוא מבין ושהוא ישמח לעזור לי. הפעם הראשונה שבה הוצאתי באמת משפט קוהרנטי אחד ויותר בצרפתית היה על הכורסה של פיליפ, הפסיכולוג שעובד באוגוסט. אם יום אחד אני אכתוב משהו רציני, אני משער שפיליפ, שביקרתי אותו בסך הכל משהו כמו 15 פעמים, יהיה דמות מפתח בו. בפגישה הראשונה הוא אמר לי שננסה, ואם זה לא ילך אז לא. כששמתי את המעיל שלי על הספה שהייתה בחדר, הוא נעץ בי מבט ככה שהבנתי שעשיתי משהו לא בסדר ותלה אותו על המתלה. התיישבתי על הכורסא. פיליפ היה מעשן כבד ובמהלך הפגישה היה יושב כשסיגריית פלסטיק א-לה אריק איינשטיין בפיו והוא מהנהן בראשו. הבנתי לליבו מאוד. לקח לי כמה מפגשים להבין שזה לא כזה משנה מה פיליפ מבין, יותר חשוב מה אני ואני חושב שבתקופה הספציפית הזאת הבנתי, עם ובלי קשר אליו, דברים שעיצבו את חיי.
למרבה האירוניה, אני מאמין שכמו שאליק נולד מהים ייתכן שאנשים צעירים נולדים מחדש בעיר שיבחרו להעתיק את חייהם אליה לתקופה שבה הספיקו לעשות משהו בשביל מישהו. אבל אני חושב שפריז היא מקרה מיוחד של מקום שפתיחות וקבלת האחר אינן החוזקות שלו, ובכל זאת אנשים רבים כל כך חבים לו את החיים שהיו להם אחרי שעזבו אותו. פריז היא קלישאה של עצמה, חמור מזה – היא קלישאה של פריזאים ושל אנשים שבאים לגור בה כי הם רואים בה משהו שמישהו כתב שהיא הייתה פעם. גם אם קוראים למישהו הזה המינגווי, זאת הרומנטיקה הפרטית שלו שהפכה לנחלתם של אחרים. מה הם החיים אם לא ניווט אימתני בין קלישאות ומוסכמות שאחרים ניסחו, בדרך לאיזה זיקוק של אמת ומשמעות. עוד לפני שהתחלתי לתרגל קצת מיינדפולנס, הייתי איש ההווה. אני לא מתגעגע לתקופות שהיו ולא לנעורים. בעיני, כל המושג הזה, געגוע, הוא איזה מחוז כיסופים של אנשים שההווה אינו ראוי בעיניהם מספיק ושאינם קשובים מספיק לעכשיו. אני חי עכשיו וככה חייתי גם בפריז.
בתחילת החיים שלי בפריז הייתי מצטט בלי סוף, לעצמי ולאחרים, איזה משפט של סטפן צווייג שכתב בעולם של אתמול שפריז היא עיר הנעורים הנצחיים. לפעמים, כשאני חושב שפריז כבר מתפיידת לי מתוך התודעה ונשטפת בתוך עומס החיים עצמם, היא באה לי בחלומות. בהוויה שלי, אני חי כדי לספר. ובחלומות, אני מספר לפריז מדי פעם איך אני כבר לא הילד שהייתי כשנפגשנו בפעם הראשונה וגם לא בפעם האחרונה. ואיך אני זוכר לה לטובה, למרות כל מה שאומרים עליה, רגעים יפים שלמדתי בה איך קורה הרגע הזה שבו אוהבים באמת. ולפעמים אני מספר איך ראיתי בשבוע שעבר את "Il y a longtemps que je t'aime" (״לאהוב אותך מאז״, פיליפ קלודל, 2008) וחשבתי שאני רואה סרט שהוא הכי קרוב לשלמות שראיתי וזה ריגש אותי מאוד. לפעמים אני מספר לפריז בחלומות שלי איך לא כזה קל לי יותר לכתוב מילים, גם כי לא עשיתי את זה כבר די הרבה זמן וגם כי אני קצת יותר מבוגר, מספיק בשביל להבין שיש איזה ערך לדברים שאנשים כותבים או אומרים ולכן צריך לתת להם קצת זמן לשקוע. כמו כשלומדים צרפתית, רק אחרי תקופה של מרחק, אתה מרגיש שהשפה תפסה לעצמה את המקום במחשבה שלך ובתודעה עצמה.
אני מספר לפריז בחלומות שלי שאולי פעם עוד אגור במונמרטר, ובדרך חזרה מהירקן אקלל את הקור ואת הצרפתים ואת הצוענים ואת מה שבא ואתפעל בטח מהשיפוץ של השוק, או מהשיפוץ שעשתה העירייה, או מהסרט החדש ב-MK2. ולפעמים אני עובר בחלומות דרך המקומות שגרתי בהם פעם וזה משמח אותי כל כך, שאני יודע, וכל מי שגר בפריז יודע, שהקלושר עדיין שם. כמו שאתה זוכר אותו. והחנות גבינות אותו דבר וזה שעל הבר ב-Le Baratin עדיין זועף בלי שום סיבה ועדיין צריך לזכור להזמין מקום. תמיד תהיה לנו פריז, משום שדברים שחיים בך לא מתפיידים ברוח, והיא באמת תמיד שם.
לפעמים אני מספר לפריז שאני מזמזם לעצמי בנסיעה את השיר הנפלא של סרז׳ גינזבורג La Noyée עם מילים שהם מה שפריז היום בחיי: ״את הולכת להיסחף בתוך נהר הזיכרון, ואני רץ על החוף וצועק לך לחזור״ ואז אני מבטיח לעצמי שצריך לנסוע, אולי אחרי החגים, הרבה זמן לא הייתי והגיע הזמן. ואז אני מתעורר, וזה קצת מעציב אותי, אבל גם משמח אותי מאוד שיש מקום כזה שהוא חי בתוכי ושמתי שלא אבוא אליו שוב אני ארגיש ניצחון גדול על כל זה.
– איתמר רועי, פעם קונסול ישראל בחוף השנהב היום פרסומאי ויועץ אסטרטגי, בעלים של סוכנות התוכן והדיגיטל Down the Field ומגיש את הפודקסט ״עולם חדש״ בגלי צהל.
בצילום בראש הפוסט: קריסטין סקוט תומס מתוך הסרט (Il y a longtemps que je t'aime (2008)
