עת השתחררתי / רן הר נבו // קו פרשת המים 13

באנגלית הם קוראים לזה the watershed moment, ל״קו פרשת המים״. כמעט כמו בעברית, רק מצומצם לרגע בודד בזמן, דרמטי הרבה יותר, כמו שאמריקאים כל כך אוהבים. לפני שש וחצי שנים, כשרק עזבתי את תל אביב והגעתי לניו יורק, חשבתי שמה שאמריקאים כל כך אוהבים זה את החיים עטופים בנייר צלופן סכריני. ישראלים, מצאתי עם השנים, משוכנעים בדימוי הזה, זה סטריאוטיפ שנוח לנו איתו. חשבתי גם, כשרק עזבתי את תל אביב, שאני נוסע רק לרגע קט כדי להגשים חלום, לממש סיכוי שלא היה ולא יהיה לי מעולם בארץ אהבתי. החלטתי שבעבור הזכות לסיכוי הזה, אעשה את כל מה שצריך: אני אשנא אמריקאים ואדעך תרבותית ואסבול מהקור ואקטר על הרדידות ואתרגל שתיקות מרירות. אבל הימים עברו והנחלים זרמו ואני איתם. השתניתי. למדתי לחיות בין האנגלית לעברית, בין הניו אנס לסאב טקסט, בין הישראלית לאמריקאית, בין הסרקזם להיעדרו המוחלט. דרך הזרות והשוני בניו יורק נאלצתי להכיר דווקא בחסרונותיה של ארץ הקודש. ודרכם גם הצלחתי לכבד את ארצות הברית, לאהוב אותה לפעמים, להבין את כשלונותיה, להעריץ את נצחונותיה, להוקיר את יתרונותיה. למדתי להבין גם למה אמריקאים כל כך אוהבים את מה שהם כל כך אוהבים, ולמצוא בזה לא מעט חן. למדתי שהזיוף איננו בהכרח זיוף, ושהכל תלוי במתבונן. למדתי להתבונן.

(הקור, אגב, הוא עדיין הבן זונה הכי גדול בעיר. הקור זה עניין לא פתור)

אז כן, עזבתי את תל אביב לפני שש וחצי שנים, עירי שחשבתי ששלי היא לעד. בחוסר וודאות עמוק עזבנו אותה, האישה שאיתי ואני. נסענו לניו יורק רק חודשיים וקצת אחרי שהצלחנו לגייס כסף שאיפשר לסטארט אפ שהייתי ממייסדיו להעביר את מרכזו העיסקי אל התפוח הגדול. הגעתי להקים לנו כאן בית, לתקוע יתד, וגם להנביט סיכוי לדברים שלא ממש דיברנו בהם אז, חלומות שהיו רחוקים מדי. נחוש ורעב נחתתי בניוארק של שלהי החורף, עם הבנה שהדרך ארוכה ומפותלת, ועם הידיעה שהמשקיעים החדשים שלנו, אמריקאים אי שם מבוסטון הקפואה, יעזרו לי לכבוש את אמריקה, להגשים בה חלומות של נייר צלופן סכריני. התחתנתי עם כסף אמריקאי, עם משקיעים אמריקאים, במודע, מבחירה. והם הפכו לחלק מהותי מהחברה התל-אביבית שלנו. זאת הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי בחיי. החלטה שגם – בסופו של יום – הובילה אל קו פרשת המים שלי, זה ששינה את מסלול חיי.

(אבל רגע, סבלנות. אני מספר פה סיפור כרונולוגי, הכי בקצרה שיש, ואנחנו מתקדמים לא רע.)

נחתתי בארה״ב של אמריקה ב-31 במרץ 2008, עם תחילת האביב. ג׳ורג בוש עוד היה הנשיא, המנכ״ל של Snapchat היה בן פחות משבע עשרה, אנשים בעיר עוד חשבו שהניקס מסוגלים לקחת אליפות עם טרייד נורמלי אחד או שניים. נחתתי אל מקום שיכור מהצלחה, אל כלכלה שעדיין התגאתה בליהמן בראדרס, אל עיר שכל כולה אופטימיות. נחתתי אל עשיה קדחתנית שמעולם לא חוויתי והתחלתי לקחת בה חלק, מייד, נחוש ורעב להגשים את הסיכוי שתל אביב מעולם לא התכוונה לתת לי, נדהם מהקלות שבה נותנת העיר הזאת הזדמנות שווה לחלוטין לצעיריה, למהגריה. מצאתי משרד וסיפור ומותג ושפה וספה ועובדים מקומיים, חזקים, שהצטרפו ושינו את מי שהיינו לפני שבאו בשערינו. מצאתי שותפי תוכן אופטימיים, יזמים שהסכימו לתת צ׳אנס, מפרסמים שהאמינו. לאט לאט בנינו חברה, חברה אמביציוזית, אותנטית, תלאביבית-ניו יורקית בדרכה. הימים עברו והנחלים זרמו וברי מזל היינו. גייסנו אנשים והתרחבנו עסקית, הכנסנו כסף ומצאנו את עצמנו בפוזיציה שנקרית בדרכך רק אם אתה טוב ואם יש לך הרבה הרבה מזל. היה לנו, העולם צעד לכיווננו. גם כשהכלכלה התחילה להתרסק, גם כשהמוחשי קרס, הדברים שחשבנו שיהיו גדולים, שהימרנו עליהם, הפכו לגדולים בהרבה ממה שדמיינו. האינטרנט הפך להיות וידאו, כל כולו וידאו. גלשנו על גל שהלך והתעצם והפך כמעט בין רגע למיין סטרים, כשאנחנו עמוק בתוכו. לא התכוונו לוותר על ההזדמנות החד פעמית הזאת.

(קשה להסביר את עוצמת הריכוז שאוחזת בך כשהמזל מגיע אליך הביתה. את הפוקוס המטורף, את האחיזה הבלתי מתפשרת הזאת בהזדמנות)

יולי 2010, שנתיים וחצי לאחר הנחיתה בניוארק – 25 עובדים בניו יורק, 25 בתל אביב. אני לא יודע להסביר מה מרגיש יזם כשהוא מקבל טלפון פתאומי לחלוטין ממנהל מחלקת המיזוג והרכישות של חברה גדולה שמביעה עניין לרכוש את החברה שלו. אני זוכר את השיחה הלקונית, הקצרה, את האדישות ואת הפחד ואת הריגוש. אני זוכר את הפחד לנוכח סיכוי אפסי שהופך בִּן רגע לסיכוי ממשי. אני זוכר את הפחד של חלום שייתכן ויתגשם אבל ייתכן גם ששנים אחר כך תגלה שרק פעם אחת נגעת בו, רק נגעת. אני זוכר את האדישות שהיא מנגנון הגנה אינסטינקטיבי מפני הפחד. ואת הריגוש, זוכר אותו היטב, של הסיכוי לשנות מהותית חיים שלמים. לטובה. את הרעד הזה. הרעד שבאופציה של סטייה ממסלול חייך, של שינוי הנקודה הארכימדית שסביבה מתנהל עולמך. ניתקתי את השיחה ולרגע קצר ווידאתי עם עצמי שאכן התקיימה. רגע מתוק זה היה.

(קראו לו מייק סמית, למנהל המיזוג והרכישות של Aol, מייק סמית מדאלס וירג׳יניה. הוא הרים את קולו ואמר בקול הרבע כריזמטי שלו: ״We really like your business, Ran, and we would love to have you guys as partners. But we need to move fast)

גם את זה למדתי: כשאמריקאי אומר לך שצריך לזוז מהר, הוא לגמרי מתכוון לזה. ואמריקאים, תתפלאו, יודעים לזוז הכי מהר מכולם. ארבע שנים של עבודה קשה התמצו פתאום בשבועיים של משא ומתן. תל אביב, ניו יורק, תל אביב, ניו יורק, עורכי דין, רואי חשבון, בדיקות נאותות, רווחים, הכנסות, מאזנים, ריכוז ריכוז ריכוז מלחמה. המחיר של מה שבנינו במהלך ארבע שנים, התקבע במשא ומתן של פחות משבועיים. ״65 מיליון דולר״, קראו לו. זאת הייתה השאלה הסופית שנדרשנו להשיב לה – כן או לא. אנחנו, היזמים, החלטנו להשיב בחיוב. המשקיעים שלנו, לעומת זאת, שנאו את השאלה הזאת בכל ליבם. הם חשבו שהשמיים הם הגבול ושעל אף הפיתוי המובן בהחלט, אנחנו חייבים להתאזר בסבלנות. נדרשנו להחלטה.

(אני מקצר כל כך, אבל לכך הגיעו הדברים בסופו של דבר – למספר דו ספרתי, כן או לא)

ואז הגיע the watershed moment שלי – ארוחת בוקר מכריעה בהחלט עם המשקיעים שלנו. זאת הייתה פגישה של שעה וחצי, בבית קפה ליד יוניון סקוור, פגישה בין ארבעה שותפי קרן הון סיכון שטסו במיוחד מבוסטון כשבכיסם זכות וטו על המכירה של החברה, ושלושה יזמים ישראלים מפאתי תל אביב שהיו קרובים מדי אל ההזדמנות מכדי להחמיצה. התכוננו לשיחה הזאת היטב. תירגלנו וסימלצנו אותה. ידענו איך לומר באמריקאית שאנחנו מאמינים בכנות של הבטחות החברה הרוכשת, שאנחנו משוכנעים שזה הרגע הנכון. ידענו גם לנמק למה, בשלל זוויות. תירגלנו תרחישים אפוקלפטיים, התכוננו לטונים שלא הכרנו, הכנו נאומים נרגשים. הגענו מוכנים.

(כמה ימים לפני כן, בשיא החום של קיץ תל אביבי על גג ברחוב ארלזורוב, בעזרתו האדיבה של בקבוק עראק, החלטנו סופית שאין דרך חזרה, שאנחנו מכיילים מסלול מחדש)

אני זוכר את הרגע הזה היטב, את הכניסה אל בית הקפה ביונין סקוור. שילוב של חרדה ושכנוע עצמי עמוק בטיעונים שאין לי מושג עד היום אם אכן היו נכונים. התיישבנו אל השולחן עם האנשים שהאמינו בנו יותר מכל אחד אחר, יותר מאיתנו, הזמנו את הקפה ואת הבייגל והמאפינס, דיברנו על מזג האוויר ועל החיים ועל הילדים ועל כדורגל, אמיתי ואמריקאי. מילאנו את החלל במילים עד שהגיע האוכל, מייד עם סיומה של ליטרת הסמול טוק. תוך מריחת הבייגל עברנו אל הנושא שלשמו התכנסנו – החלום הישראלי, האמריקאי, הקלישאה, הסטריאוטיפ – האקזיט. מספר דו ספרתי, כן או לא. זאת הייתה השאלה.

(כמעט ארבע וחצי שנים אחורה, עדיין זוכר את מקצב פעימות הלב. טם-טם-טם-טם)

החבורה מבוסטון התחילה. הם היו נהדרים. הם פתחו ואמרו שהשיחה הזאת היא שיחה בין חברים, ושלמרות הזכות החוקית שלהם להטיל וטו, הם לעולם לא יילכו נגדנו, חבורה שקמה יום אחד ועזבה את כל מה שהיה לה כנגד כל סיכוי הגיוני. הם אמרו את זה בחיוך אבהי, באהבה, במקצוענות אמריקאית שישראלים נוטים לפספס. הם גם אמרו, בכנות ראויה להערכה, שחשבו שנגיע לפחות, אבל היום הם מבינים שיש לנו הזדמנות להגיע להרבה יותר. אני זוכר את הטיעון העיקרי, וגם מבין אותו לעומק היום: המרחק בין אפס ל-65 מיליון דורש כל כך הרבה עבודה קשה ומזל, בעוד שהמרחק בין 65 ל-200 או 300 או כל חלום אחר, קצר בהרבה ממה שנדמה. אם רק נתאזר בסבלנות, זה יבוא. אנחנו עושים את הכל נכון. כדאי להמתין. זה ישתלם.

(להמתין. שנתיים, שלוש אולי ארבע. כך נתבקשנו. תמתינו כמה שנים בבקשה.)

ענינו חזרה. בשקט, ממקום מתורגל היטב. דיברנו על הסיכוי לשרוד לבדנו בים התחרותי כל כך מול הסיכוי לקבל גב של חברה גדולה. דיברנו על ההגשמה העצמית של המוצר בתוך מקום שיכול להעצים אותו. דיברנו על העובדים, על התמיכה של ההנהלה הישראלית-אמריקאית במהלך, על הקושי להתחרות מול תאגידים עתירי מזומנים שעלולים להחריב אותנו. דיברנו על טכנולוגיה ועל פרסום ולא מעט על ברבורים שחורים. ואז גם, לא כשוליים אבל גם לא כעיקר, דיברנו על עצמנו, על המקום ממנו באנו, על העיר תל אביב נטולת ההזדמנות לאנשים בני גילנו, על הנדירות הזאת שבה יכול אדם לשנות לפתע את מסלול חייו הסטטיסטי, על הסיכוי הלא ריאלי שהפך בין רגע למשהו מוחשי, כזה שאפשר לגעת בו. עזבנו את הכלכלה לרגע, דיברנו על מי שהיינו. על מי שאנחנו רוצים להיות.

(שקט מוחלט היה באוויר. שקט יפה של הקשבה)

שלושה ימים מאוחר יותר, עם סיומו הרשמי של קיץ 2010, חתמנו על זכרון הדברים בין שתי החברות. ארבעה שבועות אחר כך, בדיוק ביום ההולדת שלי, הפכה 5min Ltd לחברת בת של Aol Inc. נרכשנו. כדת וכדין הישראלי והאמריקאי. בשתי השפות. ב-28 בספטמבר, שמונה וחצי בבוקר שעון ניו יורק, התכנסנו כולנו בשני חדרי ישיבות, ברחוב קלישר וברחוב 18, כדי לשתף את כולם בחדשות. כמה דקות לפני כן, דרך מסך הסקייפ הגדול, כבר יכולתי לראות את החבורה התל אביבית מתקבצת בעצלות אופיינית מרדנית, שתמיד היה חביבה עלי. מחוץ למשרד בקלישר חיכו להם עיתונאי כלכלה שרצו את הצילום הקבוצתי המפורסם לעיתון של מחר, נייר הצלופן הסכריני בגירסת הכחול לבן.

(הרכישה דלפה לעיתונות המקומית, ומשם לזו הישראלית, 12 שעות לפני ההודעה הרשמית של העיסקה)

על צג הטלפון שלי המתינו למעלה מחמישים שיחות שלא נענו, כמעט מאתיים סמסים. בפינת המשרד שלנו, על אחד משולחנות האיקאה, התיישבתי ורשמתי על פתק נדבק כמה מילים שרציתי להגיד ופחדתי שאשכח מרוב התרגשות. כמה דקות לפני שסיימנו את דרכנו כחברה עצמאית, נכנסו אל המשרד בניו יורק גם שני המשקיעים העיקריים שלנו, אמריקאים חביבים מבוסטון. אין מצב שלא באים לשמוח איתכם, הם כתבו לי יומיים לפני כן במייל, תעשה לנו מקום. חיכיתי להם, כדי שנוכל להתחיל. הם נכנסו למשרד בסערה, חיבקו את כולם בפירגון ששווה זהב, ונכנסו איתנו אל חדר הישיבות כדי לכבות ביחד את האור ולהדליק חדש במקומו.

(הם הבינו היטב מה אנחנו עושים)

״כסף זה כסף, הוא מניע את העולם אבל לא הופך אותו למאושר יותר״, אמר לנו אחד השותפים בסיום ארוחת הבוקר ההיא ביוניון סקוור, אחרי שדיברנו, אחרי שהקשיבו, אחרי השקט ששרר בשולחן לכמה שניות ארוכות. ״כסף זה כסף״, הוא המשיך, ״הוא קונה דברים, אני לא אומר שלא, אבל זה לא מה שבאתם לבקש פה מאיתנו. אנחנו לא מדברים פה על כסף, זה לא השינוי במסלול חייכם שאתם מדברים עליו, אל תתבלבלו. על חופש אנחנו מדברים פה, לא על כסף, וחופש זאת המתנה הכי יפה שאפשר״. הוא עצר לרגע כדי לחדד את התיאוריה ואז שאל את שלושתנו, בכנות מוחלטת, כמה כסף חסכנו עד עכשיו בחיינו. ענינו מייד, את האמת העגומה. הוא הנהן כאילו ציפה לשמוע את מה ששמע, הסתכל על השותפים שלו בחיוך אמפתי, ואז עלינו, ואז חזרה עליהם. "these guys need their 'fuck you money', not much we can do to prevent that", הוא אמר. כששאלתי במבוכה מה בדיוק המשמעות של "fuck you money", הוא חייך והסביר בפשטות את מה שנשבעתי לעולם לא לשכוח: "it's to have just enough money to be able to say "fuck you!" to anyone who treats you like shit, no matter how big this person thinks he is". כך אמר, וחייך, והזמין חשבון כאילו פתר את בעיות העולם כולו, ואיחל לנו בהצלחה בהמשך הדרך. כך היה. נשבע.

(וכל פעם שאני נזכר ברגע הזה, בא לי לקום אל האיש ולחבק אותו, מה שלא עשיתי אז. אדם מארץ זרה, מתרבות אחרת, שהצליח להבין במקומי את אחת הכמיהות העמוקות ביותר שידעתי. וגם לכבד אותה, וגם לאפשר את קיומה)

ארבע שנים מאוחר יותר, הנחלים ממשיכים לזרום, העלילה בשלה. מכרנו, התעשרנו לרגע קט, וכדור הארץ עדיין חג במסלולו המונוטוני להפליא. כסף זה רק כסף, ידעתי את זה אז, משוכנע בזה גם היום. שש וחצי שנים מאז הקרקע המוצקה שנתנה לי תל אביב, עד להגשמת הסיכוי שהעניקה לי ניו יורק, רק דבר אחד עמוק השתנה בי: השחרור מחרדת הפרנסה, המעקרת והמצמיתה והאנושית כל כך. חופש, כמה מזל צריך כדי לגעת בו, כמה חבל לא להיות מסוגל להשתמש בו כשהוא בא. חופש, זאת המתנה הגדולה שקיבלתי. האקזיט הוא רק נייר הצלופן, החופש הוא קו פרשת המים. חופש להיות מה שאני מאמין בו, לא פחות, לא יותר. ושיזדיין מי שצריך ללכת להזדיין. שנה טובה.

– רן הר נבו, בן 40, יזם אינטרנט.

~ לכל הפוסטים בפרויקט "קו פרשת המים" ~