הלוואי ויכולתי לומר – זה מוכרח היה להיות כך. כתר הקוצים או כתר הנייר של הכתיבה נחבש לראשי, אי אז בילדותי המוקדמת, ומעולם לא הוסר. אבל לא, אין כתר. אין הכרח. מה שיש אלה מלים. המלים הן היחידות שיודעות לומר לי: הנה את. ואני עונה ואומרת: כן, הנה אני.
האומנם לא היה ולו רגע אחד שבו העולם זנח אותי והכתיבה אספה אותי? קו פרשת מים ברור או אם אשאל דימוי מעולם אחר, ברק שמכה בשדה תירס ואני, הקרובה אליו קרבת סכנה, רואה את שמי הלילה מוארים (הרי זה מוכרח להתרחש בלילה) ושורדת כדי לספר. ולא על הברק אדבר, אלא על כל השאר.
אבל על אף שגדלתי בקרבה לשדה תירס (ושדה כותנה ומטע אבוקדו ומפעל טקסטיל) הברק אף פעם לא היכה בי. בגיל שמונה הודעתי בפני העולם האדיש על רצוני להיות סופרת. כתבתי סיפורים על קברניטים אמיצים ובנותיהם טובות הלב. רגלי מעולם לא דרכה על סיפון אבל זה לא שינה דבר. אחרי שנזנחו יורדי הים, אימצתי סצנות דרמטיות בנופים קפואים. אחר כך כבר הייתי עסוקה בלחמוק מהכתיבה. אימצתי גמול נוצרי עמום, מאמינה שדווקא אם הדבר יסתתר ממני, הוא עוד יינתן לי עשרת מונים. זה לא עבד.
ואם בכל זאת היה רגע של הקדשה, כי בחיי כולנו לפעמים מישהו נותן לך במתנה כוכב זורח, הוא חמק ממני. למעשה שכחתי ממנו עד שקיבלתי ממנו לאחרונה תזכורת, כמו מכתב שהמען נמחק מעליו ואחרי תלאות ברשות הדואר, הגיע. לפני יותר מעשר שנים נרשמתי לכיתת כתיבה. המנחה הייתה סופרת חכמה ויפה כמלאך. היא לקחה אותי הצידה ואמרה, קראתי את הסיפור שכתבת והמקום הזה לא בשבילך. אין לך מה לחפש פה. את כבר כותבת.
בשיעור הבא, השיעור האחרון שלי באותה כיתת כתיבה, הם קראו את הסיפור שלי. מלבד הסופרת ושניים מהתלמידים, כולם שנאו אותו. את הסדנה עזבתי ולא הבנתי שאמרה לי, כתבי. שבעצם אמרה לי, זה בכוחך. על פני ה'כן' ההוא שאמרה נערמו כל הפעמים שבהן נאמר לי 'לא'.
כי האישורים לפעמים ניתנים אבל רבות מהם הדחיות. לא ידעתי להפוך אותו 'כן' מוקדם לקו פרשת מים, אבל ברבות השנים למדתי משהו חשוב מזה – אני כותבת כי אני רוצה. כי רק בכתיבה אני יודעת איך לנשום מבלי לנסות לתאום את קצב נשימתו של מישהו אחר. ומבלי הכתיבה ייתכן והקרקע נדמית כמוצקה תחת רגליי, אבל בכל יום אני טובעת קצת, שולחת עוד חלק מעצמי למצולות. כשאני לא כותבת אני שוכחת יותר מידי. שוכחת ששכחתי. הופכת קהה.
כתיבה היא עיסוק אנוכי. רק בכתיבה אני נזכרת במה שלא ידעתי שנלקח ממני. זה כמו לפשוט יד מלאה בפירות בר ולחכות לחיות שיבואו לאכול ממנה. ולא ברור מי יבוא, בעלי נוצות, מפריסי פרסה, חיות משוננות. אבל אם היד תהיה פרושה, אם אכתוב, הן יבואו. הן יבואו ואני אמצא משהו ששכחתי שאבד לי. חרוז כחול מתחת למיטה. שיר ערש. עלבון ראשון. מראה פניה של אמי כששתינו היינו צעירות יותר, צעירות כל כך. אזכר במשהו שלא אירע מעולם. לא כתר ולא מטה ולא הקדשה. רק הרגע שבו נתתי לרצון שכלאתי שנים ארוכות להגיד הנני, לרקוד את הריקוד המגומגם של הלשון ושל היד הכותבת.
ונדרש גם ויתור. וויתרתי על הרצון המתעתע, הרצון שחוטף אותך מעצמך, לכתוב דבר מה חשוב. כי העולם קורה במקום אחר, בהרבה מקומות אחרים, וכל זה בעצם לא חשוב. כפונה למישהי זרה אמרתי, את לא פנינה במסגרת שאפשר להעריך את ערכה. הכתיבה שלך לא משנה את העולם. לבני האדם דברים דחופים ודוחקים יותר לעסוק בהם. קלים וכבדים. כתבי, הורתי לעצמי. את תכתבי ואם תהיי בת מזל מישהו יקרא.
ואולי התשובה פשוטה יותר – התחלתי לכתוב כשהפכתי לאם. נולדה לי בת וגיליתי את השעון הנסתר שמתקתק מתחת לכל יום, תחת כל שעה, גיליתי שהזמן הזה נועד גם בשבילי שאעשה בו. גיליתי שמותר לרצות. שאפילו לא מגונה לומר, אני כותבת כי אני רוצה. זה קו פרשת המים שלי. רציתי תמיד, אבל עכשיו אני כותבת.
– יערה שחורי היא סופרת ועורכת. ספרה "שנות החלב" יצא בהוצאת "כתר"
ענת מרוק
23 דצמ 2014קפסולת פלא עם אפקט השהייה מופלא – צריך לקרוא מספר פעמים בכדי שהיופי יפרוץ וימלא. תודה.
לי עברון-ועקנין
23 דצמ 2014וואי, יערה, צמרמורת וכמעט דמעות.
ומרתק מה שהעלית לגבי הכתיבה – שרק שם את נושמת בלי לתאום נשימות של אחר.
שאנחנו כנשים (סליחה על ההכללה, סליחה על הכול) שרגילות ונוטות לרצות, לחשוב עלינו בזיקה אל-, – שם אנחנו זוכות לטעום (לא לתאום) את עצמנו רק עם עצמנו, לא שייכות לאיש. והכתיבה עוטפת ככה שזה לא מאיים מדי בבדידות (לפחות כך החוויה שלי, לכתוב זה כמו להיות עם מישהו באינטימיות, מבחינת האופן שבו זה מזין אותי).
תודה!
שלי ג
23 דצמ 2014אני לא יכולה לקרוא את יערה בלי לבכות. לא בכי של כתפיים רועדות, רק דמעות שמתחילות לזלוג בלי שליטה, כמו בשיעורי יוגה שמתרכזים בבטן.
רונית כפיר
23 דצמ 2014יפהפה ומרגש.
יריב
23 דצמ 2014זה כל כך נפלא ומעורר השראה. אם לשאול מהטקסט של יערה, אני בר מזל לקרוא עכשיו את הספר שלה. ועכשיו את הפוסט היפהפה הזה, ששורה עליו אותה רוח של יופי וקדרות, תחושה של מקום מוכר ודמיוני בו זמנית
Riky Cohen
23 דצמ 2014את כותבת נפלאה וטוב שאת כותבת, אנא כתבי, אני קוראת חפצה מאוד במילותייך.
אלכס
23 דצמ 2014איזה יופי
יונתן
23 דצמ 2014מדויק ונוגע להפליא, יערה. אני בינתיים לא בוכה ולא מצטמרר כי אני לא כל כך כותב לאחרונה, וכמו שאמרת יפה נעשה על כן קהה. אולי אני חרש לתקתוק השעון. המשיכי לכתוב – ולערוך!
מירב אוחיון
23 דצמ 2014יערה יערה, כל כך יפה ומרגש כתבת! ולמדתי גם משהו על עצמי… תודה.
מרב
23 דצמ 2014נהדרת את!
בתיה דונר
24 דצמ 2015יערה,
זה נפלא. יש בזה גם משהו מפסואה. משהו שאני לא מצליחה ממש להניח את האצבע עליו, אלא רק להצביע לעברו.