לוח הנצחה / מסע למזרח הקרוב, לעבר הרחוק – פריזאית: המדריך הסודי לעיר היפה בעולם

נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו לטקס הסרת הלוט

במוסף הארץ התפרסמה הבוקר רשימה שכתבתי אודות ביקור שעשיתי בנוה ברבור, שכונת ילדותי הזנוחה, לכבוד חשיפת שלט ההנצחה לסופר והמשורר פנחס שדה, שחי וכתב בשכונה, שני בניינים מאיתנו, כך התברר.

וכך היא מתחילה:

לפעמים אלה הפרטים הקטנים שסודקים את התמונה שהיית משוכנע שהכרת, שידעת על בוריה. הפעם זאת היתה ידיעה לקונית בשוליהם של מדורי הספרות. ביום חמישי, היא בישרה, יתקיים טקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה שנקבע על קיר הבניין שבו התגורר פנחס שדה, ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם, בדירתו בקומה השמינית, חי וכתב בשנים 77'-90'.

לא היה לי מושג. גדלתי שני בתים משם, בדרך ההגנה 142, באותה תקופה ממש. במשך עשר שנים חיינו בנוה ברבור, בין יד אליהו לכפר שלם, לא רחוק משכונת התקוה ומכביש הטייסים.

להמשך הקריאה באתר "הארץ".

יש גם כתבה מעניינת של בועז כהן על פנחס שדה במוסף סופשבוע. וכבונוס לקוראי "פריזאית" – סינרומן באפור לבן:

דרך ההגנה 142, 144, 146. שכחתי שנשקו זה לזה

פעם כל זה היה מדבר. ונערים על חמורים, וכלבים משוטטים. היום יש שם פיצריה — לא פאטה מורגנה: במה שהיה פעם מדבר, צמחו עכשיו וילות, בניינים ופיצריה עם מסך פלזמה

ועדיין פחונים. ומצאתי גם בית עץ על כלונסאות — וביניהם - עדיין פחונים. ומצאתי גם בית עץ על כלונסאות

אהובה בנה לה בית, עם גינה אפילו. האחזות קבע מול דרך ההגנה 140

דרך ההגנה 138. השביל המוביל לחלקו האחורי של הבניין

ריהוט מרפסת כביסה. והיביסקוס — מסתור כביסה. והיביסקוס

דרך ההגנה 138. מלקוש סוף אפריל — דרך ההגנה 138. גשם של סוף אפריל וציפור, ציפור, מה את שרה

נאספים ליד הלוט. יפה הכתם הסגול הזה. חבל שתיכף יסירו אותו

האחראית מכריזה: ברגע שמורידים את הלוט, שימו לב, זה לוקח רגע, כולם רצים לבית ברבור מעבר לכביש — מעט תחושת חירום מעולם לא הזיקה: הוראות הריצה לרגע הסרת הלוט

הרגע היה. אבל לא כזה — הרגע היה, אבל לא כזה. בתמונה: אריק, צלם מעריב

צריך להחליף פה את המנורות. אבחנה מישהי, באיחור מה — צריך להחליף פה את המנורה. אבחנה מישהי, באיחור מה

מרחק ודמדומים תמיד מחמיאים לאובייקטים. לעומת זאת, שיפוץ בניין אחד בין ארבעה -

הדמדומים מחמיאים גם ל-142-150. תודה. ושלום

עקבים גבוהים, כובעי פדורה, ואת הואלה פארקינג כבר הזכרתי? פתיחת תערוכה בכיכר המדינה — ובאותו ערב, בחלק אחר של העיר: עקבים גבוהים, מגבעות, ואלה פארקינג, קאווה

עוד אחת מזימאק — פתיחת התערוכה "עבודה" של יובל יאירי. גלריה זימאק, כיכר המדינה

שתפו

לפוסט הזה יש 5 תגובות

אש"ל
7 מאי 2011

קראתי את הגירסה המלאה במוסף "הארץ". יפה כתבת. וכתבת יפה. ממש. מאוד.
אורית
7 מאי 2011

הכתבה ב"הארץ" קסומה. והתוספת כאן- התמונות והכיתוביות מתחתן, ללא ספק מוסיפות מימד קומי הזוי.
כותבת יפה כל כך…
סמדר (של פריז)
8 מאי 2011

כנרת את משהו. קראתי את הכתבה ב"הארץ" ברגע שראיתי את שמך. נוגעת ללב כמו הכתבה ההיא, של פעם פעם, מהאוטובוס או כמו זו מגיברני. עכשיו באתר נוצר עוד פער: הכתבה נותנת הצצה ללב והתמונות דווקא מעלות חיוך. זה קצת כמו לקחת את כל החברה מהגדה השמאלית לטקס בשיכון בסאן דני ואז להחזיר אותם לצהריים הרגילים שלהם באיזה ביסטרו אנין. רק שבמקרה הזה יש כאן מסר יפה של תקווה לשפה ולספרות, שיכולה לצאת מכל מקום כי בארץ אפילו בשופוני יש איזה משהו אמיתי, עם כוונה יפה. לא עוד איזה מסורת מצווה שכולם חייבים לשמור עליה כי מראית העין חשובה מכל אלא משהו שמראה שדברים נוצרים בכל מיני צורות.
והכי מצחיק, שאולי נתקלנו זו בזו כילדות. נהגתי לבקר את סבא וסבתא שלי שגרו באותם בניינים, יש צילומי שחור ולבן (וגם צבע) על הדשא כהוכחה.
efyska
8 מאי 2011

כמעט ראיתי את כל הכביסה תלויה בין הבתים ומסתורי הכביסה. גם אני באה משכונה, שהיא לא פאר ולא של עוני והיינו אוכלים ארוחת ערב אצל השכנים. חביתה ועגבניה ומלפפון. כתבת מקסים וזה הזכיר לי שפעם היה במתנס של בית ברבור, חוג בלט במיוחד. התבאסתי קצת שבאתר הארץ אין איזה לייק.
עמיר
10 מאי 2011

יש קשר לשתי התמונות האחרונות?
בכל מקרה. כתבת נפלא, שוב. מעורר געגועים למשהו שלא קשור אלי, כלומר, הצליח לך.