אחת המטלות המספקות יותר במסע יחסי הציבור ל"סיפור אהבות" היתה כתיבת "על הסכין" – בחירת חמישה ספרים וכתיבה עליהם; סוף כל סוף משימת כתיבה מעניינת הכוללת ליקוט ואצירה של ספרים חשובים, אהובים, טובים, והגשתם יחד באריזה חגיגית לקוראים האפשריים שלהם. וגם לא צריך למצוא מה ללבוש לצילומים, תודה לאל. הופתעתי ושמחתי, כמה ימים לאחר הפרסום, לקבל מייל מאיריס לעאל, שהופתעה ושמחה בעצמה שכתבתי על ספרה "אש בבית".
Iris Le'al >> Kinneret Rosenbloom
כנרת יקרה, הפנו את תשומת ליבי ל"ספרים על הסכין" שלך והופתעתי ושמחתי – זה היה קצת דבש לקינוח הדם, או בניסוח מתון יותר, מעט נחמה בתקופה מייאשת.
בהצלחה עם ספרך המצליח (גם אני בחדשים הבאים), ושנה טובה,
איריס לעאל
הפתעתי היתה אמיתית ושלמה: לא פגשתי את איריס מעולם קודם לכן, אין לנו חברים משותפים, היא לא גרה בשכונה שלי. נדמה לי שקראתי ביקורות פרי עטה וכמה מאמרים נוקבים על מצב הספרות. מבחינתי לכתוב על ספר שלה היה כמו לכתוב על ספרה של קתרין הריסון (שאני אוהבת מאוד, מעריצה כמעט, אם היא קוראת כאן במקרה), או של ריצ'רד ייטס הענק. טוב, אני קצת משקרת, כמובן, כי בתיאור ספרה של לעאל הקפדתי הקפדה יתירה, פחדתי מאוד לטעות, כי ידעתי שהריסון או ייטס, עם כל הכבוד לי, לא ימהרו לכתוב ל-Ynet על שחטאתי לתיאור ספרם. רק בדיעבד ולאחר מעשה נזכרתי והבנתי שבשלוש הזדמנויות שונות כתבתי על ספריה.
– – –
שבוע הספר משנה את פניו, כפי שיום האם נעשה יום המשפחה ואז יום המשפחה-בכל-צורה-שתבחר-בה. ותקראו לי אופטימית, אם תרצו, אבל ככל שההיבטים המסחריים שלו הופכים ונעשים קשים יותר, הוא הולך ונטען בתכנים של ממש. הסינמטקים מקרינים סרטים שנעשו בעקבות ספרים, סופרים ומשוררים נוסעים מקצה הארץ עד קצה לקרוא מכתביהם, קבוצות וארגונים מקימים לתחייה סופרים שנדמה שליחם נס, ובעיקר: לכל המפגשים הפוטנציאליים הללו מגיעים אנשים שמבקשים להכניס לחייהם מעט ספרות, או ספרים, או סופרים.
לכבוד שבוע הספר 2013 הזמנתי כותבים שאני אוהבת לכתוב על מפגש משמעותי שהיה להם עם כותבים שהם אוהבים. ולאו דווקא כותבים, אלא יוצרים במובן הרחב יותר, ולאו דווקא שאוהבים, אלא מחבבים/מעריכים/מעריצים (כמו משחק הילדים שבחוקיו המדוייקים אינני מצליחה להיזכר). ביקשתי מהם לכתוב על הרגע המפתיע שבו הורם המסך, לא מעל היצירה שאהבו, אלא מעל היוצר שלה. מישהו הזמין אותם לבוא מאחורי הקלעים, ועל מה שקרה אז.
ואז –
– אחרית דבר (שבת, 15.6.2013):
ואז קיבלתי טקסטים נהדרים, אחד אחד. חלקם ממעריצים מאוכזבים ושבורי לב, אחרים מרחפים על חדוות המפגש וטסים על אדי ההשראה שלו עוד קילומטרים אוויריים רבים. יש גם מי שמבינים שאולי אי אפשר לפגוש באמת, או אולי אפשר, אבל אסור, לפגוש את מי שיצירתו השפיעה עליך ועיצבה אותך. וכל הכותבים שלי, זמנית "הכותבים שלי", מתבוננים נכוחה, בכנות וביושר ועם מידה ראויה של פיוט ויופי, בזהות בין אדם ובין יצירתו, ובמרחק הבלתי אפשרי ביניהם.
ואלו הם: דקלה קידר על עמוס עוז, נעם שיזף על הבמאי וורנר הרצוג, אורית גידלי על דוד גרוסמן, הצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץ, יערה שחורי על מרגרט אטווד, עמרי הרצוג על ג'מייקה קינקייד, איריס אליה כהן על טוני מוריסון, ענת לוין על דליה רביקוביץ, והמאייר אסף חנוכה על המאייר תומר חנוכה.
ותודה אחרונה לכם, הקוראים. הפעם הפרויקט הזה עשה לו כנפיים והמריא אף מעבר לחומות הפייסבוק. כלומר אנשים ברחובות האמיתיים, הממשיים, מחזירים לטקסטים ולכותביהם תגובות ממשיות, אמיתיות, חלקן הן חיבוק, חלקן – קנאה, חלקן – בקשה לשאול ספר. כולן מפגשים קטנים ומעמיקים בדרכם. תודה שאתם קוראים, ותודה שאתם קוראים באופן הזה ממש.
כנרת
שרון
5 יונ 2013איזה יופי!
דקלה
6 יונ 2013מרגש נורא. יכולתי להמשיך ולהמשיך לקרוא מההתכתבות הזו!
ח ל י
6 יונ 2013איזה יופי אינדיד. צפוי שבוע מדליק אין לי ספק.
דקלה
6 יונ 2013התכוונתי לכתוב שיכולתי להמשיך ולקרוא את הספר מההתכתבות הזו. זה מה שקורה כשעונים בשבע בבוקר.
אורלי מזור-יובל
6 יונ 2013איפה פה הלייק, לעזאזל. מעורר ציפיות.
פינגבק: השמלה אצל הפריזאית | יכולה לפעמים