1. אשה שאני לא מכירה השאירה לי כתב יד בארון החשמל. כתב יד-כתב יד. לא על מפיות, אמנם, מודפס, כרוך בספירלה עם כריכה שקופה מקדימה, אבל עם תיקונים אחרונים בעט על טיפקס, בחיי.
בדיוק התחלתי לקרוא את האחרון של וולבק, ושבוע הספר מציג בפני כל כך הרבה ספרים שאני מוכרחה לקרוא ועכשיו. אבל כתב היד הזה, העותק האחרון שנשאר לה, כך כתבה, הוא עכשיו בידיי, והוא ערוך ומנוקה וכמעט מוגה, לפני תיקונים אחרונים שעוד יש להכניס. הוא רוטט קצת, זז לי בין הידיים. תיכף יורד לדפוס. בקרוב בחנויות.
אז אני מתנצלת בפני ז'ד, הגיבור של וולבק. גם אותו אני לא מכירה, אבל לו לא יהיה אכפת, אני כבר יודעת, ומניחה אותו בצד. ומתחילה לקרוא את כתב היד. רווחים כפולים, הדפסה רק על צד אחד של העמוד. פה עוד תיקון, או מחיקה, או תוספת של מילה או של אות. עריכה שאחרי העריכה האחרונה, נדמה לי. אם שכבת הטיפקס דקה מספיק, אני יכולה להתווכח ביני לביני עם ההחלטה העריכתית הסופית, ולדעת, מניסיון, שהמילה הזאת בטח יצאה מהספר ונכנסה אליו מיליון פעם.
2. הויתור על אלבומים איננו המחיר הכבד ביותר ששילמנו על הקלות הבלתי נסבלת של הצילום הדיגיטלי; זהו אובדנו של חדר החושך. ובחדר החושך יש שני רגעים מכריעים, עדינים ככנפי פרפר ושבירים כמותם. הראשון הוא הרגע שבו צומחת התמונה על נייר הצילום שבתוך קערת החומר המפתח. אבל עכשיו, בהזמנתה של אישה זרה, אני עדה לרגע המכריע השני: הרגע שבו מחליטים להוציא את התמונה ולהעביר אותה מהקערה של המפתח לקערה של הקובע.
ואם דווקא עכשיו יפתח מישהו את הדלת?
3. אחרי שעה ומשהו על גג הבניין, אחרי כוס יין וסיגריה, אחרי שרבתי עם החתול של השכנים שלא יברח, לא במשמרת שלי, אני מגיעה לעמוד מאה ומשהו. רווחים כפולים, שוליים רחבים, מעט תיקונים בטיפקס, אנשים, יחסים, אהבה, אבל, חיים, תקווה, נגינה מסויימת.
למחרת בבוקר אני כותבת לה מייל קצר: התחלתי לקרוא, אני מעדכנת אותה. קראתי את הרוב בלילה אחד. עכשיו אני מפסיקה מטעמים מובנים, של עבודה וילדים, אבל אעדכן בסוף הקריאה. והיא מודה לי בחום על העדכון השוטף, על הרגישות לצורך לדעת מה קורה עם כתב היד שלך ברגע שמסרת אותו לעיניים זרות. אני יודעת: כשמישהו מוסר לך את כתב היד אתה מוכרח לעדכן אותו מתי אתה מתחיל לקרוא, מתי אתה מפסיק, מתי אתה עוצר לקפה ומתי להפסקת פיפי, ואם במקרה התעכבת ביום – להזהיר מראש על הפסקת העבודות, ולא לשכוח להתריע מבעוד מועד על המשכן. לשדר מהשטח, כמו בפעם הראשונה שמשאירים ילד עם בייביסיטר. את רוצה עדכונים. את רוצה אותם כל הזמן. את בכלל לא רוצה לרצות אותם, את פשוט מוכרחה אותם. בשביל לנשום. או לכל הפחות בשביל לדעת באילו רגעים בדיוק לעצור את הנשימה.
4. לא יודעת איך לחתום את המייל שאני שולחת למעצבת, שאליו מצורפים שני פרקים ערוכים מהספר שלי. אף אחת מהסיומות המקובלות לא מתאימה. לא "קריאה נעימה" הלקוני, בוודאי שלא "קריאה מהנה" ההדוניסטי, וחלילה לא "מקווה שתאהבי" התלותי.
עם סיומת או בלעדיה, צריך לשלוח לה כמה פרקים, כדי שתיטיב לחלץ מהם רעיון שממנו תחלץ דימוי או כמה, שמהם תחלץ סקיצות לעטיפה.
וככל שאני משתוקקת לשלוח את הקבצים האלה מהתיקיות הצפונות במחשב, ככל שאני מבקשת להוציא את המילים האלה לאור, להתגאות בהן, להראות מה כבר עוללתי במשך כל הזמן הזה, ככל שאני כמהה לשחרר את הדמויות האלה מעליי, כך אני גם פוחדת עליהן. וגם עלי. שלא יגידו עליהן דברים. שלא יבינו אותן לא נכון. שלא תישרפנה באור היום. שלא תישרטנה בזיזי המציאות. ובעיקר, שלא תעלמנה בתוכה כאילו לא היו מעולם.
שרית
22 יונ 2011ממתינה בסבלנות (ואין לי הרבה) ומתרגשת בשבילך באמת
יובל
22 יונ 2011מה ששרית אמרה. באמת
שרון
22 יונ 2011יש משהו בציפיה המרוגשת הזו, שלך ושלנו.
מחכה כבר לקבל חתימה בשבוע הספר של השנה הבאה
רוני
23 יונ 2011להקשיב היטב, ולעדכן בזמן הקריאה, ולחשוש לספר הזה שהולך לגורלו, בלעדייך. מוכר וזר גם יחד.
מחכה בהתרגשות ובשמחה לביכורייך.
טובה
23 יונ 2011חוץ מהקטע הפרפקציוניסטי אולי יש גם רגשות מעורבים מהפרדה הקרבה. אוהבת הכי
אורלי
23 יונ 2011הציפיות כבר התעוררו מזמן, צחצחו שיניים והכול. איכשהו אין לי ספק שזה יהיה מ ש ה ו . והפוסט נהדר, מילים ותמונות כאחד.
סמדר (של פריז)
23 יונ 2011בצרפת הם שואלים למה זה לא מתורגם? כי את יודעת, ספר שלא מופיע בצרפתית לא באמת קיים.
דני ססלר
23 יונ 2011אוףף… איזה מתח… נו כבר!
אופקטנה
1 יול 2011עשית לי מחנקון והתרגשות.
הילה
15 יול 2011כמה מרגש ספר הביכורים ומילותייך- נפלא איך שאת מלהטטת בהן..
ב ה צ ל ח ה!