נהג המונית שאסף אותנו משארל דה גול נכנס לפריז דרך פורט דה מונטריי במקום דרך פורט דה ונסן, העליה הקבועה שמובילה אלינו הביתה. באחת עשרה וחצי בלילה שולי הרובע העשרים רחשו חיים. זה היה מקום יפה, המקום שאליו הגענו, גם אם קצת בלוי בקצותיו. גברים משופמים ישבו ליד שולחנות קטנים על מדרכות צרות סמוכות לכביש, כאילו לא עומדים לסגור הכל תוך חצי שעה. היא הפתיעה אותי, העיר הזאת, עם המבנים האירופאיים המפוארים והמוזנחים שלה, דגדגה אותי בתסיסתה העדינה, והיה נדמה לי שכבר הייתי כאן פעם, לפני שנים.
שבועיים קודם לכן, לעומת זאת, הנסיעה מבן גוריון לבית ההורים שלי הרגישה כמו דרך שעושים פעמיים בחודש. אולי לא פעם בשבוע כמו שהם היו רוצים, אבל מספיק. כבר כשעולים לטיסה הילדות מתניעות את צהלת ה"כולם מדברים כאן עברית" הקבועה שלהן, וההבילות הזאת שמכה בך, עם היציאה מאולם מקבלי הפנים של נתב"ג, היתה גלויה ומוכרת, מחממת ומשביעה, כמו טוסט בשק"מית. הנסיעה הזאת נקבעה מטעמים פרוזאיים: גם בפריז אין גנים באוגוסט. אבל היא לא היתה נסיעה ככל הנסיעות. מטען כבד הונח על כתפיה: היא אולי הנסיעה שלפני הנסיעה האחרונה שלפני חזרתנו לארץ. נסענו אחוזי פחד ממה שנגלה בישראל. ממה שנגלה כאן על עצמנו: שהחום הזה כבר לא בשבילנו. שהבעבוע הקבוע של החיים כאן מבשל אותנו יתר על המידה.
זה בדיוק מה שגילינו. למרות שמישהו ארגן לנו הקלה בעומס החום. וגם המזגנים – איזו המצאה נהדרת. והים, שהיה בדיוק אותו הים. והקרטיבים. והקפה הקר. ובתי הקפה. והרחובות. והסבים והסבתות. והחברים. המיידיות של החיבור הטבעי, העמוק, הפיזי, עם המקום הזה, מהממת, מחסלת כל זיכרון אחר מהחיים שלנו. בביקור של שבועיים ישראל נהדרת. אפשר להבין את יהודי צרפת שמקדישים את חופשות החו"ל שלהם לה בלבד. המסעדות מעולות, המלצרים נחמדים, הרחובות שוקקים, הנשים יפות, האנשים אופנתיים; לא מעודנים ומוקפדים כמו באירופה, אבל התודעה האופנתית והתעוזה התל אביביים גדולים לאין שיעור מהרמוניית האפור הפריזאית.
התמקמנו במהירות בדירה החדשה הזמנית שלנו. עשר דקות מהים. שתי דקות מבית קפה מוצלח, שהופך להיות שלנו תוך שתי כוסות קפה. והתרגולת עובדת: סיור בבית, להראות לילדות איפה השירותים, תכולת מזוודות נפרקת לתוך הארונות, ענבים וגבינה וקרקרים ויין לבן נקנים בסופר, וזהו, אנחנו כאן. לא רק ההמבורגרים של "מוזס" מפצים על חסך של חודשים (אין המבורגרים טובים בפריז. אל תחפשו אפילו). גם המפגשים בשר ודם משביעים. פגישות העבודה עמוקות ומשמעותיות וטובות, קצרות מדי גם כשהן נמשכות שעות. כולנו קופצים למים במהירות, מתעדכנים לעומק, חושפים פחדים ורצונות, מקבלים החלטות. עוד מעט ייפרשו בינינו אלפי הקילומטרים ונמשיך לדבר ולכתוב, אבל בינתיים, תעביר את הסוכרזית, תודה.
בכלל לא התגעגענו, שיהיה ברור. מבקרים אותנו בתדירות גבוהה מספיק כדי לספק את צרכינו החברתיים והמשפחתיים, החדשות שמגיעות מישראל איומות ומקצינות משבוע לשבוע, וביקור ב"דיאדה" בנמל הזכיר לי כמה אני שונאת את ההורות הישראלית, המתאמצת והלוחצת, ששאבה אותי לתוכה. אבל אנחנו פורשות מגדודי האימהות המותשות מסוף אוגוסט, וקונות המון ספרי ילדים, וגלידה שמטפטפת לכל עבר ברוח החמה, ואז היא רואה את הים.
לא, אי אפשר להכנס אליו עכשיו. אין ירידה מהנמל לחוף, והרופאה אמרה שאסור, הרי הפצע ברגל עוד פתוח. והיא מתחילה לבכות. אם משה רבנו היה ילדה קטנה, ככה בדיוק הוא היה בוכה כשראה מנגד את הארץ המובטחת. לא בכי גחמני או תובעני, רק צער עמוק על מה שאיננו, אכזבה על הכמעט. לא היתה ברירה אלא למצוא רופא אחר שקבע שים זה פשוט מעולה לפצעים פתוחים. והמים היו מלוחים וטעימים, דיווחה האחת, והשקיעה היתה ורודה ובהמון צבעים, דיווחה אחותה, ואמבטיית הפולידין שאחר כך עבדה כמו קסם, דיווחו הסבא והסבתא המאושרים. חוף אחד משם, בלי תיאום מראש, כי פתאום אפשר היה, היינו רק אנחנו שנינו במפרץ של חוף הילטון, רק שנינו ועוד כמה זוגות בשיחות ליליות מימיות, חברות שברחו למשפחות שלהן והעדיפו לשכשך במים על פני עוד קפה, מקומי שאסף תייר או להיפך ביעילות מעוררת השתאות, ועוד כמה זוגות שפרושים בחושך, רחוקים מספיק כדי שנרגיש שכל הים הזה שלנו, קרובים מספיק כדי שלא נרגיש לגמרי לבד. וכשסוגרים את הים, אנחנו מוצאים את עצמנו צועדים מאחורי זאת שרקמה את הביטוי היפה, דרך גן העצמאות המשתפץ, דרך ז'בוטינסקי, עם מגבת זרוקה על הכתף ועיגולי הרטיבות המלוחה בכל המקומות הקבועים. אנחנו חוצים את בן יהודה לצד דבוקה גדולה שמקשקשת באנגלית קולנית, חולפים על פני צעירים שמלהגים בצרפתית, וחולפים על פני שולחנות במסעדות שספרדית עולה מהם. ואנחנו אלה וגם אלה וגם אלה. אנחנו ילידים ומקומיים ואנחנו תיירים, מתפעלים מהקצב והחום של העיר הזאת ומשלל מוקדי העניין שלה, וכמותם מזועזעים מיוקר המחייה ומגסות הרוח.
הילדות ואביהן שרועים על ספסלים ליד חגורות המטען בשארל דה גול. ברווח שנוצר בין הסיבוב הראשון שבו לא הגיעו המזוודות שלנו לבין הסיבוב השני שבוודאי יביא אותן, אני מחליפה בזריזות כרטיסי זיכרון. כרטיס הזיכרון הישראלי נכנס לשקית עד לפעם הבאה, והטלפון שלי מתאזרח בצרפתית, והנה מגיעות ההודעות שהגיעו למספר הצרפתי שלי בימים האחרונים של החופש: שלום מתוקים, חזרנו לפריז, מה איתכם? וחבר אחר כותב באנגלית, מה קורה, אתם כבר כאן?
הפעם לא הזמנתי מראש הסעה, מישהו שיכיר אותנו כשננחת. אבל כשאנחנו עומדים בתור של המוניות, כבר לא מלווים אותנו הרגשות הקבועים של הזרות, של התמימות, של מי שתיכף עומדים לרמות אותו במחיר. הנהג לוקח אותנו, כמו שמורה לו הג'י.פי.אס, דרך פורט דה מונטריי, ומביא אותנו הביתה בעשרה יורו פחות מהתעריף שאנחנו משלמים תמיד.
תוך כמה ימים מתחיל בית הספר, ופריז נעשית שוב מוכרת, וכשאני מוצאת את עצמי מחליפה הודעות טקסט בצרפתית עם חברות על חוויות היום הראשון ללימודים, אני מבינה שזה לא יעזור, גם זה סוג של בית.
בלתי אפשרי לבחור בין פריז ובין תל אביב, בין צרפת וישראל. הן מציאויות מקבילות שבהן חיים אנחנו ואנחנו האלטרנטיביים, ואלה בסדר, ואלה גם. זאת היכולת לרחף ביניהן, שמחזיקה אותנו ככה, נרגשים כאן וכאן, חיים כאן ובועטים כאן, נושמים עמוק ולרווחה בשתי שפות לפחות. יום אחד נצטרך להכריע בין שתי המדינות, אולי אפילו לא בעוד הרבה זמן. בינתיים, מוכרחים להשאיר את השבילים ביניהן פתוחים וחופשיים, גם במחיר מיסי המעבר הכבדים.
* פורסם ב"מפריזה", הטור שלי ב"24" של ידיעות.
טובה
16 ספט 2009איזה צילום יפה. אם זה איפה שאני חושבת אז זה קיבל משמעויות לא הכי טובות בימים האחרונים.
berry
16 ספט 2009עד כמה שזה נשמע לא טוב – מתרגלים לחיות בארץ עם כל החדשות הקשות שבה. פשןט לא מחוברים תדיר לחדשות אז אפשר להתנתק. אני חושבת שגם בחו"ל לא חסר בעיות אחרות משלהן, לכל מדינה בוודאי יש כאלו. וחוץ מזה, אין על
החומוס !
ש שתהיה לך שנה טובה ומקסימה והתאקלמות מהירה חזרה בישראל
חג שמח, ברי (-:
אביגיל
16 ספט 2009בעניין המבורגר טעים – נסו את Le Zimmer
http://www.linternaute.com/restaurant/restaurant/3365/le-zimmer.html
כנרת
16 ספט 2009אמא, אם אני חושבת על מה שאת חושבת, אז לא, זה צולם איפה שאת חושבת.
ברי, תודה, את כנראה צודקת. אם כי יש לזכור, כי אני שונאת חומוס.
אביגיל: באמת? נסה ינוסה. ובכלל, חיפשתי תירוצים נוספים להגיע למקום הכה אולד סקולי הזה.
טליה
16 ספט 2009מצטערת אבל למרות הכל,לא הייתי חוזרת. החיים בארץ הפכו לבלתי נסבלים. עצוב אבל אמיתי.
לו יכלנו למצוא עבודה שם (אנו בני 50+) לא היינו חיים כאן.בשום אופן.
עמיר
18 ספט 2009כמו תלמיד שפותר תרגיל מסובך בפיזיקה, מלהטט בוירטואוזיות בין הנוסחאות ומנטרל את המוקשים אחד-אחד, אבל בסוף טועה בחשבון פשוט ומחרב את הפתרון כולו, כך גם הטור הזה.
בלתי אפשרי לבחור בין פריז לתל אביב?
הרי הטור כולו זועק שאפשרי, ולא רק שאפשרי אלא חובה, וגם ברורה הבחירה.
למרות החן התלאביבי שמתבטא במלצרים נחמדים (מה היינו עושים בלעדיהם?) ואנשים עם תודעה אופנתית ברחוב (באמת אכפת לך?), אני כמעט-כמעט בטוח שפריז שווה יותר.
אגב, הנה משהו ישראלי שחורג מגבולות רוטשילד-בן-יהודה.
השבוע באחד הלילות נערך מירוץ מכוניות ברחוב שאני גר בו. לא, זה עדיין לא חוקי. אחד הנהגים (בן 17, ללא רשיון) סיים את המירוץ כשרכבו נעוץ עמוק בתוך האוטו שלי, לאחר שאיבד שליטה.
כל זה לא היה לי אכפת כל-כך, אבל המפגש עם המשטרה האימפוטנטית הביא אותי לכאלה תהומות של ייאוש.
אבל זה רק סימפטום. רק סימפטום. רק סימפטום. זאת שמעלי כתבה שהחיים כאן בלתי נסבלים, וזה נכון.
אם את כבר יודעת לכתוב הודעות טקסט בצרפתית אל תתלבטי בכלל.
אני אביא לך המבורגר מכאן. חיפה מעצמת המבורגרים (אבל המלצרים לא נחמדים).
כנרת
18 ספט 2009תודה על תגובתך המרהיבה כשלעצמה, אבל ברשותך אני אענה לך תשובה רצינית: האמת שקשה להחליט, ולכל אחת מההחלטות יש מחירים כבדים. אני חוששת שכשאני כותבת על מכאובי הגלות, הפיגור הלשוני ויוקר המחיה, לא לוקחים אותי כאן ברצינות.
בלי ספק פריז לוקחת את תל אביב בידיים קשורות, בטח בשביל הפריזאים. אירופה היא מקום נוח פי אלף לגור בו, בוודאי בעבור האירופאים. בשביל הלבנטינים המצב הרבה יותר מסובך; לא משהו שלא יוכל להיות קל יותר ופחות מורגש תוך עוד כמה שנים של מגורים כאן (אבל לעולם לא יוכל להפתר לחלוטין), השאלה היא מה יקרה בתווך.
צר לי על האוטו שלך. המשטרה הצרפתית לא היתה מתייחסת לזה אחרת, למיטב התרשמותי.
עמיר
18 ספט 2009עזבי את האוטו, הוא כבר יצא מהמוסך ומתלוצץ עם המכונאים.
אבל היית צריכה לראות את השוטרים מסתחבקים עם שני נהגי המירוץ. זאת ההתרסה, חוסר הבושה. שי אביבי ומנשה נוי לא היו עושים את זה טוב יותר. אולי זה עניין לקרימינולוגים, או לפסיכולוגים, או לפרוקטולוגים, אבל יש בשנה האחרונה איזו תחושת ביעבוע במדינה הזאת, איזה רצף שבין הפשיעה ו(אי) מניעתה.
ולעניין שלשמו התכנסנו כאן –
למה לא לוקחים אותך ברצינות? מי כמוני יודע על מכאובי הגלות ויוקר המחיה, שהרי בשנה שלי בפריז הייתי בדיוק באמצע בינך לבנותיך – נער שמודע מצויין גם לקשיי השפה, וגם למחירים הלא-הגיוניים של כל דבר (וזה עוד היה בתקופת הפרנק…) . קשיים אמיתיים שהם מעבר לחוסר-נוחות היומיומי.
אבל לדעתי אפשר לראות את זה כסוג של השקעה, כמו שרמזת – ה"תווך" – נניח שנתיים-שלוש של חיבוטים וקושי עם כל התענוגות הפריזאיים שלצידם, ואח"כ התייצבות והקלה. כן, זאת השקעה, וזה לא ש"קל לי" לייעץ, למרות שתמיד רציתי להיות יועץ השקעות. אני פשוט מהרהר בפירות ההשקעה ובדור שאחרינו שיהנה מהם.
אייל גרוס
23 ספט 2009קראתי ומאוד הזדהתי…
אביטל
5 אוק 2009היי
זו פעם ראשונה שאני קוראת את הטור שלך, חברה מהארץ ספרה לי עליו. זכרתי אותך מעכבר העיר אני חושבת? או אולי זה היה טיים אאוט? הייתי קוראת את הביקורת בתי קפה שלך כל יום שישי בדירתי בנחמני ב"הארד קור" התל אביבי. וכלכך הזדהיתי עם כל הסיפורם הקטנים מאז.
והנה היום אני יושבת בדירתי באמסטרדם וקוראת את הטורים שלך מפריז ואני לא יכולה להסביר כמה אני חיה מרגישה ונושמת את אותם הדברים בדיוק.
המעברים האלה בין כאן לשם בכל ביקור בארץ וכל חזרה לכאן, שלי הם עדיין קשים, הגעגועים למשפחה ולחברים (אני מתגעגעת מאוד), והאהבה את תל אביב אבל ההבנה שכאן כלכך הרבה יותר נוח ורגוע ונורמלי. הכניסה המהירה לשגרה הכלכך מוכרת בארץ הרגשת הבית הזאת, שהופכת עם כל ביקור לקצת יותר הרגשה של – רק באנו לבקר, וכבר לוקח יום וחצי להתרגל לקצב האחר. הכייף של להיות תייר בעיר שמכירים כלכך טוב, אבל גם ההסתכלות הזאת פתאום על דברים והתנהגויות בצורה אחרת- הגסות, הלחץ, הטוטאליות האימהית הזאת, כמו שדיברת עליה, הריצה הבלתי נפסקת אחרי משהו, האנטנסביות של החיים.
העובדה שלא תמיד נעים להגיד- שכיף לבוא לבקר אבל אני כבר מתגעגעת קצת לדירה שלי, לרחוב שלי, למקום שלי שם, שזה עכשיו הבית שלי והוא טוב לי מאוד. שלא נתפס חס וחלילה כמסתכלים מלמעלה, כיהירים. כי זה ממש לא ככה. וצריך לזכור שגם פה לא תמיד קל- הלבד הזה, רחוק מהשפחה בחגים ובשמחות, העובדה שתמיד צריך להתמודד מול מערכת לא מוכרת, שפה זרה, תרבות זרה,לא הכל נצבע בורוד .
כל הסיפורים שלך על חיי היומיום בפריז- כל כך מזכירים לי אותי וגורמים לי לחייך ולהזדהות.
אני שולחת לך קישור לבלוג שלי, שהתחלתי לכתוב כשהגעתי לכאן לפני שנה וקצת ואולי גם תוכלי להשוות, לצחוק ולהבין על מה אני מדברת. אביטל
http://gingit.blogli.co.il/
כנרת
18 אוק 2009שלום אביטל, נעים מאוד.
קודם, אני מצטערת שאני רואה ומעלה את התגובה שלך זמן רב אחרי שנכתבה, היא סווגה כספאם, ולקח לי זמן להבין שלא כך היא.
זיהית נכון, כתבתי את המדור "ביקור בית", ביקורת בתי קפה, במשך שנתיים וחצי בעכבר העיר. תודה על המילים הטובות ועל ההזדהות, תיכף אלך לקרוא מה קורה בגרסת אמסטרדם שלך.