מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: מאיר גולדברג על קורין אלאל

הייתי בן עשרים וחייל, טנקיסט בגלות בבסיס נידח של חיל החימוש, אחרי שנזרקתי באותו סופשבוע גם מקורס מפקדי טנקים וגם ע"י החברה הראשונה שלי. בבסיס החימוש, לפחות בהתחלה, לא דיברתי עם אף אחד. היו לי שניים-שלושה ספרים, מחברת שירים וטרנזיסטור. זה קרה אי אז, ב- 1979. לילה אחד, כשהקשבתי לגלי צה"ל, שמעתי שיר חדש – "כסני בשמיכה אינדיאנית" מתוך המחזמר "שפנים בחלל". שרה אותו זמרת אלמונית דאז עם קול מיוחד במינו. דוקר, מרדני, אחר. חשבתי לעצמי שהיא מיוחדת כמו השירים שאני כותב, והקפדתי לזכור את שמה (מאז אני גם טוב בזכירת שמות). זאת היתה כנראה הפעם הראשונה שחלמתי לפגוש מישהו שאני מעריך. אז חלמתי.

השנה ההיא בחיל חימוש עברה די מהר ואני השתחררתי ויצאתי לממש את עצמי, חמוש במחברות שירים ובאהבה למילה הכתובה. עברו עוד שנתיים-שלוש, במהלכן נזרקתי לחזית המזרחית במלחמת לבנון הראשונה, למדתי והתקבלתי לעבודה במשרד פרסום גדול, והתחלתי לשמוע שירים שלי ברדיו. המוכר שביניהם היה "טנגו אחרון" (סקובידו) של זמרת מוכרת אז, הראלה בר, שהלחין מיקי גבריאלוב. כבוד, אבל עדיין לא מה שחלמתי עליו. בינתיים, נזרקתי גם ממשרד הפרסום, גרתי בדירת גמדים של חבר חייל, והמשכתי לכתוב (ולעשן, ולפלח במכולת, ועוד דברים. אבל סיפור אחר).

בוקר אחד העיר אותי צלצול טלפון, והקול בצד השני אמר: "שלום, מדבר שלום חנוך. אני רוצה שתכתוב לאלבום החדש של דפנה ארמוני. מתי יכול להיפגש?". זה היה מרגש. לא בדיוק מה שחלמתי, אבל בהחלט אחד מגיבורי ילדותי ולגמרי מציאותי. נפגשנו. אני לא זוכר בדיוק מה היה שם, נראה לי שגם לא הצלחתי להוציא מילה מפי, אבל יצא מזה שיר. ככה זה עם הזיכרון. אני גם לא זוכר את המילים המדויקות שבהן השתמש מאיר אריאל, עוד מושא הערצה מחיי הצעירים, כשהחמיא לכתיבה שלי, שנים אחר כך. כנראה שהחוויות האלה היו גדולות מכדי לזכור אותן בפרטים הקטנים. אני כן זוכר שיום אחד התגשם החלום שלי, חלקית. הזמרת המיוחדת ההיא מהשמיכה האינדיאנית הלחינה שיר שלי, עבור הזמרת המוכרת אז, אותה הראלה בר. כששמעתי את הסקיצה עם המנגינה למילים שלי, הבנתי שזה עומד לקרות: אני בדרך לפגוש את קורין אלאל. השיר הראשון הזה שלי שהלחינה, אגב, יופיע כאן למטה. בינתיים, קרו עוד דברים. הכרתי את ליקי (כעבור שנה אשתי. 27 שנים ביחד, עד שנפטרה לפני קצת יותר מחצי שנה) והתאהבתי. היא היתה איתי כשקורין הגיעה, אלינו הביתה, בפעם הראשונה; ואני יכול רק להסגיר שאני זוכר את הפגישה ההיא בפרטים, רק שקורין זוכרת פרטים אחרים לגמרי, וכל אחד מאיתנו מתייחס אליה כאילו שינתה את חייו. לטובה. מה ששנינו זוכרים זה שקורין הזמינה את ליקי ואותי להופעה שלה, במרתף העליון של בית לסין. אני זוכר את ההופעה היטב: רק היא, באסיסט, והמון שירים שלה שאהבתי "תן לי קצת ממך", "החיים שלנו ציפור", "אל תקרא לי מותק", והשיר הזה, בעיני, הכי יפה שלה:

ההופעה הסתיימה, וליקי ואני קמנו והצטרפנו, כמנהג המקום, לתור הארוך של עשרות האנשים שעמדו לברך את קורין על הופעה נפלאה. כל זה קרה רק כשלושה חודשים לפני שיצא האלבום "אנטרקטיקה", עם "ארץ קטנה עם שפם", "הטבעת נפלה", ו"התעשייה האבירית". אני זוכר איך עמדנו באוויר הדחוס של המקום ההוא, ספוגי עשן והערצה; אני זוכר שכמה דקות אחר כך, כשהזכרתי לקורין את השמיכה האינדיאנית, היא בקושי ידעה על מה אני מדבר; ואני בעיקר זוכר איך קודם כל, המום מהמקבץ הנהדר הזה של שירים מעולים לטעמי, אמרתי לליקי בקול נמוך ומתבכיין: "תשמעי… אני לא מבין מה היא צריכה אותי בכלל…".

וזה היה השיר הראשון שבו המילים שלי פגשו את המנגינה שלה, לפני שנפגשנו אנחנו. הוא חיכה כמה שנים טובות עד שיצא, בביצוע של קורין, ומסמל בעיני את המיוחדות הזאת, שלי, שלה.

לכל הרשימות בפרויקט "מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ":

"מחבב/אוהב/מעריך/ מעריץ" – פתח דבר, דקלה קידר על עמוס עוז, נעם שיזף על הבמאי וורנר הרצוג, אורית גידלי על דוד גרוסמן, הצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץ, יערה שחורי על מרגרט אטווד, עמרי הרצוג על ג'מייקה קינקייד, איריס אליה כהן על טוני מוריסון וענת לוין על דליה רביקוביץ.