בפעם הראשונה מזה שנים, לא היה לי מה לומר. בעוד אני מסתובב ברחובות, מצלם את פריז אהובתי ואת כתובות הגרפיטי החדשות שמהללות אותה, אני קורא את כלי התקשורת הישראליים, המנתחים שוב ושוב את המצב עם אותה מערכת הפעלה מיושנת – האסלאם משתלט על אירופה!
ובצרפת? כולנו יודעים שזה דאע"ש, אבל אלה אזרחי צרפת והאיחוד האירופאי שביצעו את הפיגועים, לא "ערבים רעים" מבחוץ. איך חיים עם זה?
והצרפתים (עד כמה שאפשר לומר 'הצרפתים') אכן מנסים להבין את זה, ושואלים איך אפשר להכיל או האם בכלל להכיל את השוני המוסלמי. האם טעינו? האם האסלאם הוא רדיקלי או שמא הרדיקליות הפכה להיות מוסלמית? האם אנחנו אחראים לקיצוניות הזו? האם אנחנו פשוט מטרה שרירותית?
במשך כמה שבועות למדתי את המחבלים האלה: מי הם? איפה הם נולדו? למה הצטרפו לדאע"ש? אבל השאלות האלה מוצו במהרה והפכו לשאלה אחת בלבד – למה, מכל המקומות בפריז, דווקא המסעדה הקמבודית הקטנה חטפה את הפיגוע? מה יש שם שאין במסעדות של הרובע השישי? בגני לוקסמבורג? במארה?
ביום שני, שלושה ימים אחרי הפיגועים, הלכתי לאוניברסיטה ללמד את השיעור שלי, "מבוא ליהדות". "אנחנו מלמדים כבר כמה שנים 'מבוא לאסלאם'. אנחנו חייבים שיעור שיאזן את זה, אולי תעשה מבוא ליהדות?" ביקש ממני אי-אז דיקן האוניברסיטה למדעי המדינה בפריז. והנה אני נכנס לקרב העתיק באירופה – מלחמת הדתות. "אתה גם מאזן בין פילוסופיה יוונית לפילוסופיה הודית? בין לימודי כלכלה ללימודי אנטי קפיטליזם?" רציתי לשאול ולהביך אותו, אך לא עשיתי את זה וקיבלתי עליי את עול האיזון של הקיצונים משני הצדדים.
נושא השיעור באותו השבוע היה קבלה. הייתי בטוח שהם יודעים קבלה מהי, או לפחות שהם שמעו על המושג, אחרי הכול מדונה היא הכוהנת הגדולה של הקבלה, אך הם לא ידעו קבלה מהי והם גם לא הכירו את מדונה. בשביל ילדים שנולדו בשנת 1995, הבנתי, מדונה היא הזקנה הזו שלא מעניינת אף אחד; ואני כמוה, כל כך זקן.
התאמצתי לא לדבר על אירועי היום בשיעור הבוקר. מי אני בכלל, שאדבר איתם על זה? וגם אם אדבר, מה אומר להם? אך בעיקר חששתי מדקת הדומייה: אני לא עומד בצפירה במדינת ישראל כאידיאולוגיה, אז לעמוד בדקת הדומייה בצרפת? למזלי, לילה קודם, קיבלתי מייל שמבקש ממני לשחרר את התלמידים לפני 12:00 כדי שיוכלו לעמוד את דקת הדומייה בחצר הראשית.
יצאתי איתם. עלי שלכת זהובים צהובים רכים התעופפו להם ברוגע בכיכר הקמפוס היפה, מנזר ישועי משומר.
הדיקן נאם שתי דקות, אמר שכעת נעמוד דקה דומייה ומיד אחר כך תהיה שיחה באודיטוריום הראשי וכולם מוזמנים. הוא מדבר ואני מתרחק לקצה הכיכר ומבין כמה אני רחוק מכל טקסי המדינות האלה, מהדת הלאומית של צרפת.
פעמוני כל הכנסיות צלצלו ב-12:00 בדיוק, והמשיכו לצלצל בראשי במשך הדקה הארוכה הזו. ראיתי אותם עומדים דקת דומיה, שקטים, חלקם הרכינו מבט, חלקם עצמו עיניים. נזכרתי בדרכים של הציונות לייצר שכול ולהפוך ילדים, שנהרגו ללא סיבה, לחיילים גיבורים.
בשיעור הבוקר לא דיברתי על הפיגועים. התעכבתי ארוכות על מבנה האל, על מערכת הספירות, ובמיוחד על הרעיון שבו האדם יכול לשנות את האיזון האלוהי באמצעות המעשים שלו. התעמקתי ברעיון שאם יש רוע בעולם זה בגלל שחסר טוב בעולם; חוסר הטוב הוא בגלל בני האדם; אם נרבה טוב בעולם אז הרע ייעלם. לפי הרעיונות האלה, האלוהים הגדול הזה אינו כה גדול, הוא לא מושלם ותפקידנו כיציריו הוא לעזור לו, לתקן אותו. האדם הוא שאחראי על האיזון האלוהי.
"אתם יכולים לקבל את זה או לא, אתם יכולים להיות מיסטיקנים או לא, אבל אתם לא יכולים לומר לי שזה לא רעיון יפה", אמרתי להם. תלמידה שאלה אותי: איך מרבים טוב בעולם? ואמרתי לה שלפי הקבלה, מרבים טוב בעולם דרך מעשים טובים, דרך תפילות ודרך מילוי המצוות. ואז נזכרתי שוב ביום שישי ההוא, בעשרות ההודעות שקיבלתי מחבריי האמריקאים שאומרים לי שהם מתפללים בשבילי ובשביל פריז, ונזכרתי בעשרות הפוסטים בפייסבוק שיוצאים כנגד התפילה. נזכרתי באינסוף המלל שנכתב אז ועכשיו בפייסבוק, בפרשנויות המשעממות, ברצון של כל אחד להבין ולומר את דעתו, מחשבות שהיום חשובות ומחר ייעלמו. חשבתי, האם חבריי האמריקאים אכן מתפללים בשבילי? האם הם יושבים מול ישו וכורעים ברך ואומרים: "אנא אלי, הגן עליו"? ברור שלא. אך המשפט הזה "אני מתפלל בשבילך" מסכם את הטוב בעולם – אני לא חושב, אני לא מנתח, אני לא מראה לך מה אני יודע וכמה אני יודע, אני מרכין את ראשי כי אני מבין את כאבך. אני מבין שעכשיו מה שחשוב הוא חוסר הטוב בעולם, ואני מייחל שיהיה טוב, לך, לכולנו.
ואני חושב שוב על היעדים שנבחרו לפיגועים ועל כך שהמפגעים לא היו כוח חיצוני שהגיע מהמזרח התיכון, אלא צרפתים, צרפתים הרבה יותר ממני, צרפתים שנולדו לעוני, אפליה וגזענות, צרפתים שככל שהם מבינים את החוק כך הם מבינים את הגזענות. והבנתי: אני הוא האויב שלהם, אני, השמאל הרדיקלי, ההיפסטרי, אני, המזרחי שנולד בלוד בבית עמידר לעוני מחפיר וכעת תופס מיקום תרבותי גבוה בשיח הצרפתי – אני הוא האויב שלהם. אני הוא האויב שלהם כי אני הוא זה ששוכר דירה בשכונה היפסטרית שהייתה בעבר שכונת עוני ובכך דוחק את העניים למקום אחר. אני הוא האויב כי אני לוקח דת והופך אותה למאמר אקדמי משמים, מייצר את הידע הדתי מחדש ולוקח להם את המילים והמשפטים, הופך את האלוהים שלהם לחבר דמיוני ולתרגיל פילוסופי.
המחשבה הזו המשיכה להציק לי. ניסיתי להגן על הדת בפניי חבריי הנאורים והליברלים, ניסיתי לומר להם שדת היא דרך חיים לגיטימית, וכמו כל דרך חיים, גם לה יש חסרונות וגם היא צריכה תיקון וצריך לעזור לה במקום להילחם בה. אך לשווא, אותו משפט שוב ושוב – הדת היא מקור הרוע בעולם.
שבוע לאחר מכן נכנסתי למספרה חדשה שנפתחה ברובע שלי, עוד סימן לג'נטריפיקציה האימתנית. המספרה – סוג של קואופרטיב של ספרים היפסטרים שחורים וערבים, עם בר ומשחקי טלוויזיה, מלאה תדיר באנשים היפים של פריז. הספר שהוצמד לי היה ערבי.
שאלתי אותו אם הוא יודע להתמודד עם השיער המקורזל הנוראי שלי. "בטח" הוא אמר לי, "יש לך שיער כמו שלי, שיער לא אירופאי".
קארים קוראים לו, הוא בן 26, נשוי, מחכה להולדת ביתו, צם ברמדאן, לא שותה אלכוהול.
"אתה נשוי?" הוא שואל אותי. אני עונה לו שלא. "בן כמה אתה?" הוא ממשיך, "38", אני עונה לו. "אז אתה הומו ויש לך חבר" הוא ממשיך. אני שואל אותו איך הוא מניח דבר כזה? הוא עונה לי שבחור מגרביאני חתיך כמוני לא יכול להיות לבד.
המשכנו לדבר על הדת, על מה גורם לו עונג אם הוא לא שותה אלכוהול ולא עושה דברים מערביים, אני אומר לו שאני חילוני גמור ואז עוצר את עצמי. "אתה יודע שפעם הייתי הולך לבית כנסת והייתי צם בכיפור?" שאלתי אותו. והווידוי הזה שחרר אותי מכל כך הרבה כבלים. זרקתי מעליי את הרפובליקה, את הכיבוש האינטלקטואלי של השמאל, את השמרנות הרפובליקאית במסווה ליברלי.
"אז מה קרה?" הוא שאל.
החיים לקחו אותי למקום אחר, עניתי לו. אני לא יכול לחזור לבתי כנסת ולדת.
"לא צריך", הוא המשיך. "העיקר שטוב לך ושאתה אדם טוב, יאללה בוא נסיים לך את התספורת שלך, נעשה אותך מַזְ'יָין, ככה החבר שלך בחיים לא יסתכל הצידה".
סיימנו, לחצנו ידיים והוא לקח את כף ידו הרכה ונגע בליבו מיד אחרי לחיצת הידיים שלנו, מקבל אותי, מפנים את עקרון הקבלה שכולנו אחד.
העולם משתנה, הוא משתנה באופן כל כך עמוק שאנחנו לא יכולים עדיין להבין את השינוי הזה, ובמקום לעצור ולשתוק, אנחנו ממשיכים ליצור עוד ועוד ידע, עוד ועוד הערות, ניתוחים ומילים מיותרות.
ואז הבנתי, אם העולם משתנה, עליי לעזור לו להשתנות לטובה, לא בא לי לנתח או לדבר על המצב, בא לי לעשות את ההפך מדיבור. במקום לדבר אני בוחר להתפלל בשביל כל העולם כולו, ואני מתפלל שיהיו לי את היכולות להרבות טוב בעולם, בשבילי, בשביל הילדה של קארים ושל כל בני האדם, בשבילך, בשביל כולנו.
השגרה חזקה יותר מכולנו, וגם פריז חוזרת לעצמה. אך העצמי שלה קצת משתנה, היא קצת יותר חששנית, קצת אבודה, אך היא עדיין פריז, פריז האהובה.
למחרת, בשיעור היוגה של הבוקר, דלת הסטודיו נפתחה בפתאומיות. אף אחד לא נכנס. המורה הלך לבדוק. חזר ואמר שזה לא דעא"ש, אפשר להמשיך. בבית הקפה אחרי השיעור, אני מסביר לחברה מה זה אסקפיזם ומלמד אותה דרכים להתעלם מהחדשות, כמו שעשינו בתל אביב. השומר בכניסה לפנאק בודק לי את התיק. הוא לא יודע איך עושים את זה, ואנשים חולפים על פניו בלי להיבדק. השומר נראה קצת אבוד, לא נראה לי שהוא יגן עליי מפני דאע"ש.
שוטרים מפטרלים בתחנת המטרו רפובליק, בודקים את ההומלסים ואת שוכני הקרנות.
ובתוך כל זה, אישה מבוגרת מוכרת במטרו חוברות של וולטר – "על הסובלנות". היא קוראת בקול: "וולטר – על הסובלנות, עכשיו יותר מתמיד. שלמו כמה שבא לכם, קחו בחינם, העיקר תקראו".
פריז, פריז תמיד תהיה פריז.
– מאיר בר מימון, דוקטור לפילוסופיה ותאולוגיה, עובד, חי ונושם את פריז.
* לכל הפוסטים של "מסביב יהום הסער", פרויקט חג המולד 2015 *
כרמלה כהן שלומי
30 דצמ 2015מאיר, כמו תמיד אתה נוגע בלב לבם של הדברים. אתך אי אפשר בלי קלישאות התפעלות. האופן בו אתה מפרק את העולם סביבנו פשוט נפלא.
רוני חן
30 דצמ 2015אתה מתבטא בצורה יפה מאוד אבל אני לא מצליח להבין מה אתה רוצה להגיד באמת.
מצד אחד התמונה שאתה מצייר היא ברורה, פריז יפה, פלורליסטית ומשתנה עם רוח התקופה. אבל מצד שני ניכר שאתה מנסה להתעלם מלהגיד אני מקבל את המציאות החדשה הזו כחלק מהגורמים אותם ציינתי או על אף כל אלו יש כמה תפוחים רקובים. לדעתי הפוליטקלי קורקטיות שבך מונעת ממך להביע דעה כי היא תסתור את האני מאמין שלך או של הסביבה.