גן שעשועים בצרפת
ברחוב מרשל ג׳ופרה בניס, ממש בין הקניון ״הכוכב של ניס״ לבית שהיה שלנו לעשרה חודשים (ולא יום אחד יותר! בעלת הבית צריכה לבוא לנפוש בקיץ, הלא) היה גן שעשועים. היו בו מתקנים לילדים בני שנה-שנתיים ומתקנים לילדים בני חמש-שש, וביניהם אדמה חולית. מסביב היו ספסלים. המון ספסלים. (ניס היא עיר שמאד אוהבת ספסלים). בכל אחר צהריים, כמו בכל עיר בעולם, המון הורים (כלומר, אימהות) היו מגיעים לחצי-שעה-שעה עם הילדים שלהם.
אני בדיוק הגעתי לניס עם הילד שלי, שהיה בערך בן שנתיים, ושנאתי גני שעשועים כמו שרק הורים לילדים צעירים יכולים – בכל ליבי. ויותר מכולם שנאתי את גן מאיר, שהיה הגן מתחת לבית שלנו כשגרנו בתל אביב, והיה תמיד עמוס ביתושים, בשעמום, ברעש, ובהמון הורים שתמיד שם לעודד, להורות, להעניש ולצעוק בקול גדול: כמה נפלא לנו פה, בגיהנום הקטן ומחוייב המציאות שלנו! נכון נפלא לנו פה, עודדי?
אבל ילדים אוהבים גני שעשועים והורים אוהבים ילדים שמחים, אז גררתי את עצמי לשם עם העגלה, החטיף, הכדור והמשטמה.
הייתי מוכנה למחוא כפיים במורד המגלשה, להביט בעיניים מעריצות בכל שלב של חבלי הטיפוס ולנדנד בנדנדה, ואכן התחלתי לעשות את זה, כשפתאום שמתי לב לשקט מוזר. הסתכלתי מסביבי וראיתי שאני היחידה. הילדים אכן טיפסו ורצו ונפלו וצווחו ועשו דברים שילדים עושים, אבל ההורים (כלומר, האימהות) לא. הן ישבו על ספספלים ופטפטו. כשילד רצה משהו, הוא הלך לספסל. כשאימא רצתה משהו, זה היה בעיקר כדי להגיד שהולכים הביתה, והילדה הרלוונטית הייתה אומרת את העוד-חמש-דקות המנדטורי והאימא הייתה חוזרת לספסל.
כשישבתי שם על ספסל, וחשבתי על כל הפעמים שעמדתי ממש מתחת למגלשה, הבנתי לראשונה שתרבות היא לא רק שפה, אוכל וטקסים, אלא היא מחלחלת לכל אספקט של הקיום.
(הילד שלי מעולם לא התרגל לתרבות הצרפתית הזאת, ובכל פעם שהייתי יושבת הוא היה צווח לתשומת לב, והייתי הולכת להעריץ, לנדנד ולמחוא כפיים).
חופשת לידה באנגליה
כשעברנו ללונדון עבדתי מרחוק עם ישראל ואבא שלו עבד פה, ולב הלך לגן.
בגן הכרתי אימהות אחרות, שהיו בעלות מקצועות טיפוסיים לשכונה שאנחנו גרות בה: רואת חשבון, רופאה, מנהלת שיווק (שלא הייתה אני) ואימא של איילה, שנראתה כמו עובדת בסיטי של לונדון עם החצאית והנעלי עקב והכל, אבל אף פעם לא סיפרה לי מה היא עושה.
כשהכרתי את האימהות האלו יותר, נחשפתי לעובדה מדהימה: הן היו בחופשת לידה שנה. שנה שלמה. והן לא היו יוצאות דופן. חלק מהחברות שלהן היו בחופשת לידה במשך שנתיים: שנה עבור הראשון, ואז הן נכנסו להריון ולא היה טעם לחזור לעבודה (גנים בלונדון הם יקרים במידה שערורייתית, אפילו יותר מישראל), ואז נולד הילד השני, והן היו איתו בחופשת לידה עוד שנה.
בכל פעם שהן דיברו על חזרה לעבודה ועל חזרה הדרגתית לעבודה ועל המחשבה אולי הן רוצות להאריך את חופשת הלידה שלהן, חשבתי על ישראל, שבה אימא שנמצאת בחופשת לידה של שנה נחשבת קצת משונה, ואחרי שנה מתחילים להגיד לה כמה הילד שלה צמא לחברת השווים, ולטפטף לה באוזן כמה רע היא עושה לו כשהיא נאחזת בו כדי להיות עצלנית ולא לעבוד.
זו הייתה הפעם השנייה שהבנתי שתרבות היא לא רק שפה, אוכל וטקסים, אלא היא מחלחלת לכל אספקט של הקיום.
כי הכל תרבות
כי רוב הדברים האנושים הם עניין של פרספקטיבה.
כלומר, כולנו צריכים אוכל (וקקי), מקום לישון ולהתקלח ולהסתתר מהעולם, כבוד בסיסי וחירות מחשבתית.
מלבד זאת, הכל נתון בסימן שאלה. כמה זמן חופשת לידה? איך מתנהגים מול ילדים? מתי מתחילים ללמוד לכתוב? מה לובשים במזג אוויר סתווי? מה מביאה משפחה איתה לים? מה חשיבות נכס נדל״ני בעצמאות הפיננסית שלך? מתי יוצאים לטיול הגדול של סוף הנעורים? מה נחשבת צעקה? מה את מניחה שקורה כשאת רואה את השכנה שלך הולכת ברחוב, בוכה? מה את מביאה לשכנה שלך אחרי שהיא השקתה לך את העציצים כמה ימים כשהיית בחו״ל? כמה זמן לוקח להיפתח לאנשים אחרים? מה נחשב להיפתח לאנשים אחרים? מה נחשב לגיטימי ביחס לזרים? מה נחשב חצי לגיטימי ביחס לזרים? מי יכול להיחשב זר, ומי הוא לא בדיוק אנחנו, אבל גם לא בדיוק הם?
הכל הוא הבניה תרבותית. ההבניה התרבותית קיימת בכל מקום, ומונחלת ומושרשת בכל פעולת תקשורת בין בני המקום. זו איננה קונספירציה – הגברים הלבנים העשירים לא באמת יושבים בחדר אחד ומחליטים דברים (מלבד הפעמים שבהן הם יושבים בחדר אחד ומחליטים דברים ) – רק הדרך שבה תרבות עובדת.
0
פער
ליד הבית שלי יש בית קברות. רגע, זה לא נשמע טוב. אני לא ״העיוורת״. אם יוצאים מהבית שלי, פונים ימינה, וצועדים במורד הרחוב ואז במעלהו ועוברים 4 מספרות, 12 מסעדות, 5 ברים ופאבים, 3 סוכנויות תיווך ו-1 מספרה לכלבים, מגיעים לבית קברות. בית הקברות הזה הוא מקום מושלם לטיול ביום שבו הלב כבד ונדרשת הרחבת נשימה. אז לפעמים אני הולכת שם לטיול.
פעם גיליתי שבספוטיפיי אפשר להשמיע פסקול של יער; ציוצי ציפורים, חריקות של ענפים, שריקת הרוח בעלים. יער.
הלכתי בבית הקברות, הקשבתי ליער. החצץ חרק בנעליים שלי. קראתי את כיתובי המצבות (באמת הכל תרבות). הציפורים שרו באזניים שלי. הפרחים המוזנחים והמטופלים היה יפים בעיניים שלי. ישבתי על ספסל עקום ומכוסה ירוקת ועצמתי עיניים. קרן שמש הגיעה בדיוק לפנים שלי, והתכוננתי לאנחת רווחה פנימית. אבל היה בכל זאת קר.
פתחתי עיניים: קר, אין עלים ואין ענפים ואין שום ציוץ ציפורים ושום שריקה. הבטתי למעלה, ובאמת רוב העצים היו עירומים. ציוץ הציפורים התאים בול לתפאורה שטיילתי בה, אבל לא לעונה. צעדתי בתווך בין שתי מציאויות שונות. הורדתי את האוזניות.
ככה בדיוק אני מרגישה מאז השביעי באוקטובר. אני חיה פה. זה לא פתרון זמני. אני לא נוודית. זה הבית שלי כרגע. אני גם ישראלית. גדלתי בה וגרתי בה 36 שנה. זו המולדת שלי והיא עיצבה את זהותי ואת המחשבה שלי. רוב הזמן, שני העולמות האלו חיים בשלווה זה לצד זה. אבל יש רגעים שבהם יש אי-הלימה חריפה.
אני לבדי יכולה לגשר על אי-ההלימה, והגשר הזה מורכב ממצב תמידי של אי-ידיעה. אני לא יודעת מה זה להיות בישראל כרגע. אני לא יודעת מה זה לא להיות בישראל כרגע.
תרבות מחדש
כשכנרת ביקשה ממני לחשוב מה יהיה אחרי, כמה שנים אחרי השבעה באוקטובר, המוח שלי התחיל להתגלגל לתמונה יותר ויותר גדולה. הבעיה היא לא בעזה. והיא לא בצבא. והיא לא בדרום המדינה, והיא לא בצפון והדרום והגדה, והיא לא רק בכיבוש, והיא לא התחילה היום. ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שכדי שישראל תמשיך להתקיים היא צריכה לעשות Hard Reboot, או אפילו שיחזור להגדרות יצרן. בסוף המלחמה יהיו ישראלים ויהיו פלסטינים. תהיה אדמה אחת ובה מעט מדי מים. כל אלו יצטרכו אוכל (וקקי), מקום לישון ולהתקלח ולהסתתר מהעולם, כבוד בסיסי וחירות מחשבתית.
אם הכל זה תרבות, ואנחנו צריכים לעשות בנייה מחודשת של הגדרות התרבות שלנו, אנחנו צריכים מישהו (הלוואי וזאת תהיה מישהי) עם חזון. האישה הזאת תבין שחייבים לחשוב מחדש על הרבה הנחות יסוד – מה מדינה אמורה לספק לתושבים שלה? מה זה אומר לחיות לצד אויבים? מה סדר העדיפויות הלאומי שלנו? איך אפשר לספק לישראלים את מה שהם צריכים, בעודנו חיים בשכנות לפלסטינים, במדבר שהולך ונהיה מדברי יותר?
האישה הזאת לא תשנה את כל החזון שלה בגלל אירוע ספציפי. היא לא תירתע רק כי אנשים יתנגדו לו. היא תהיה אנושית, וגם היא תאכל ותעשה קקי ותעדיף את החברים שלה ואת המשפחה שלה, אבל היא תצליח לייצר משמעות עבור כמה שיותר אנשים בכמה שפחות פגיעה באנשים אחרים. היא תדע להסתכל מסביב, לקחת מהתרבות הישראלית את כל הדברים הטובים שבה (כי באמת, אנשים אנגלים חמודים, לא צריך שש פגישות בשביל לספר לי איפה גדלת. אפשר פשוט לשאול בפגישה הראשונה: מאיפה את? ואז לענות בסיפור על הילדות שלך, או על ההורים שלך, או על המקומות שעברת בהם. וזהו. זה לא כואב, נשבעת) ולחשוב מחדש על כל המקומות שבהם התרבות הישראלית זורעת בהלה והרס ושנאה, ולאט לאט, או הלוואי מהר מהר, להביא אותה מתרבות של מלחמה לתרבות של חיים ֿ(כי באמת ישראלים חמודים, זה שתמיד מחר תהיה מלחמה לא אומר שחייבים ישר להידחף לחיים של כל בנאדם שאתם פוגשים. קצת מרווח נשימה לא תמיד מזיק).
אני לא יודעת מה יהיה החזון שלה. אין לי פתרון למה צריך לעשות עכשיו. אבל אני יודעת שדברים כאלו – מנהיגות ומנהיגים – קורים, ומשנים מציאות שנראית בלתי אפשרית לשינוי. אני חייבת להאמין בזה.
– מיטל שרון היא סופרת, מתרגמת, מנהלת שיווק ולונדונית בהתהוות. היא גם צילמה את התמונה בפוסט
*
לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023
