לפני עשר שנים, היינו כולנו בטיול של ירחי דבש באיטליה. חזרנו אחרי עשרה ימים ישר לחתונה של גיא ואסנת, שלאחריה נסעו הם לירח הדבש שלהם. דביק, היא כותבת לי במייל שלפני הנסיעה, אבל זאת האמת הקלנדרית המדויקת.
אף אחת מאיתנו לא אומרת את זה בקול רם, אבל בני הזוג שלנו מטיילים איתנו. לא רק ברגשי האשמה והחובה. לא רק כי אנחנו מתגעגעות בשקט, ולא אומרות את זה בקול רם כי זה, נו, דביק. הם נמצאים איתנו כי איטליה היא ארץ של חלומות, שלא ברור אם הם זכרונות ישנים או תקוות.
כשמונית השירות האיטית בעולם מכניסה אותנו לרומא, יש לשתינו פרצוף של מי שנגסו בתפוח וגילו שיש לו טעם אחר, של אגס, או של גבינה צהובה. ולא רק בגלל שהנהגים האיטלקיים עדיין לא למדו לנהוג על הילוכים. זאת לא רומא שאנחנו זוכרות.
אנחנו מסתכלות על העיר מכיוונים אחרים מאלה שהיינו רגילות להן. היא נראית אחרת. אולי כי עברו עשר שנים. אולי כי כבר הספקנו לראות עוד כמה מקומות בחיים, אולי סתם כי נכנסנו לעיר מכניסה אחרת. פה ושם מישהי מאיתנו מקרבת גבות ואומרת: "אני חושבת שהייתי פה פעם", אבל בכל פעם שהגבות מתרחקות
למקומן הטבעי, מתברר שאנחנו לא באמת זוכרות. זאת לא באמת רומא.
רק כשאנחנו מגיעות לרחובות שליד המדרגות הספרדיות, והיא מזמינה לנו קפה וטירמיסו, פניה נאורות. המלון שלהם היה ממש כאן, אלה רחובות מקסימים, ובעצם, היא מספרת, היה להם כל כך כיף כאן שהם לא באמת עזבו את השכונה.
וככה אנחנו משוטטות לנו בעיר, לפי המשימות שהבאתי איתנו ולפי מה שנדמה לנו, מכווצות את המצח כשאנחנו חושבות שאנחנו מתחילות להזכר, ומרפות אותו כשבעצם אנחנו לא. ואם במקרה אנחנו לא זוכרות דברים, כמו למשל, איך מול פונטנה די טרווי התעכבתי מול נעליים שלא יכולתי לקנות בחנויות שמול
המזרקה, והוא הלך לקנות לעצמו את הגלידה הטובה בעולם, כפי שטען מדריך ישראלי לרומא שלא נוטה בכלל לגוזמה, וכשהצלחתי להפרד מהנעליים לשלום והסתובבתי, איבדתי אותו. לא מצאתי אותו במשך רבע שעה ארוכה וטובה, וזה היה הרבה לפני עידן הסלולרי לכל כיס, וקצת אחרי שהתחילו גל סרטי
ההעלמויות המסתוריות.
ואם לנו לא יהיה איזה זיכרון, כמו היעלמות מצמיתה ליד פונטנה די טרווי, יצוץ לו שלט רחוב, ויספר לנו בסרט של מי כיכבה המזרקה המסויימת הזאת. כל
הרומא הזאת, ושאר איטליה יותר ממנה, היא מסע בעקבות הזכרונות שהיו או שלא היו מעולם, ועם זאת אנחנו ממשיכות לחפש את המסעדה שלא תהיה כמו כל
האחרות.
אנחנו כל הזמן נזכרות. בטיול הראשון שלנו, בטיול השני שלנו באיטליה. וכשאנחנו לא נזכרות אנחנו תוהות למה אנחנו לא זוכרות. כל הטיולים האלה לרומא, לפריז, לניו יורק, הם טיולים של זכרונות. אז מה הפלא שכולנו
מחפשים איזו מסעדה אותנטית לא של תיירים כדי לאכול בה? אנחנו מוכרחים שמישהו ינהג כמו בזכרון הקולקטיבי.
השתקפות ברצפה השחורה של MACRO. ציור מקורי: Adrian Paci
באופן שבו מתארגנים חיי המשפחה שלנו, יש משהו משונה בעובדה שאפשר לעשות דבר משוגע ויפהפה כמו לנסוע לשבוע לאיטליה בהתראה קצרה, רק שגם אם אתה משוגע, ויש לך רעיונות יפהפיים וחסרי אחריות כמו לנסוע לרומא בהתראה קצרה, אתה לא יכול לעשות את זה עם בן הזוג שלך, כי מישהו צריך לשמור על הילדים כשאת מממשת את הרעיונות היפהפיים והמשוגעים והיקרים מדי שלך.
לפני עשר שנים, היינו כולנו בירחי דבש באיטליה. אנחנו חזרנו אחרי עשרה ימים מירח הדבש שלנו הישר לחתונה של גיא ואסנת, שלאחריה נסעו הם לירח הדבש שלהם.
דביק, היא כותבת לי במייל שלפני הנסיעה, אבל זאת האמת הקלנדרית המדויקת.
קפה בטרסטוורה. מתיישר לפי הזכרונות הקולקטיביים
אף אחת מאיתנו לא אומרת את זה בקול רם, אבל בני הזוג שלנו מטיילים איתנו. לא רק ברגשי האשמה והחובה. לא רק כי אנחנו מתגעגעות בשקט, ולא אומרות את זה בקול רם כי זה, נו, דביק. הם נמצאים איתנו כי איטליה היא ארץ של חלומות, שלא ברור אם הם זכרונות ישנים או תקוות.
כשמונית השירות האיטית בעולם מכניסה אותנו לרומא, יש לשתינו פרצוף של מי שנגסו בתפוח וגילו שיש לו טעם אחר, של אגס, או של גבינה צהובה. ולא רק בגלל שהנהגים האיטלקיים עדיין לא למדו לנהוג על הילוכים. זאת לא רומא שאנחנו זוכרות. אנחנו מסתכלות על העיר מכיוונים אחרים מאלה שהיינו רגילות להן. היא נראית אחרת. אולי כי עברו עשר שנים. אולי כי כבר הספקנו לראות עוד כמה מקומות בחיים, אולי סתם כי נכנסנו לעיר מכניסה אחרת. פה ושם מישהי מאיתנו מקרבת גבות ואומרת: "אני חושבת שהייתי פה פעם", אבל בכל פעם שהגבות מתרחקות למקומן הטבעי, מתברר שאנחנו לא באמת זוכרות. זאת לא באמת רומא.
סדר עדיפויות. אוטובוס שלם התרוקן מיושביו, הרחוב נחסם לתנועה, רק לא לשרוט
רק כשאנחנו מגיעות לרחובות שליד המדרגות הספרדיות, והיא מזמינה לנו קפה וטירמיסו, פניה נאורות. המלון שלהם היה ממש כאן, אלה רחובות מקסימים, ובעצם, היא מספרת, היה להם כל כך כיף כאן שהם לא באמת עזבו את השכונה.
סמטה באזור המדרגות הספרדיות ועץ מתכונן לחג המולד
וככה אנחנו משוטטות לנו בעיר, לפי המשימות שהבאתי לנו ולפי מה שנדמה לנו, מכווצות את המצח כשאנחנו חושבות שאנחנו מתחילות להזכר, ומרפות אותו כשבעצם אנחנו לא. ואם במקרה אנחנו לא זוכרות דברים, כמו למשל, איך בחנויות מול פונטנה די טרווי התעכבתי מול נעליים שלא יכולתי לקנות, והוא הלך לקנות לעצמו את הגלידה הטובה בעולם, כפי שטען מדריך ישראלי לרומא שלא נוטה בכלל לגוזמה, וכשהצלחתי להפרד מהנעליים לשלום והסתובבתי, איבדתי אותו. לא מצאתי אותו במשך רבע שעה ארוכה וטובה, וזה היה הרבה לפני עידן הסלולרי לכל כיס, וקצת אחרי שהתחיל גל סרטי ההעלמויות המסתוריות. ואולי בכלל גנבתי את הזיכרון הזה מהסיפור שאני כותבת עכשיו.
תא טלפון במלון. אפשר להכנס עם הסלולרי, או לנצל את ההזדמנות ולהתוודות
ואם לנו לא יהיה איזה זיכרון, כמו היעלמות מצמיתה ליד פונטנה די טרווי, יצוץ לו שלט רחוב, ויספר לנו בסרטו של מי כיכבה המזרקה המסויימת הזאת. כל הרומא הזאת, ושאר איטליה יותר ממנה, היא מסע בעקבות הזכרונות שהיו או שלא היו מעולם, ועם זאת אנחנו ממשיכות לחפש את המסעדה שלא תהיה כמו כל האחרות.
אנחנו כל הזמן נזכרות. בטיול הראשון שלנו, בטיול השני שלנו באיטליה. וכשאנחנו לא נזכרות אנחנו תוהות למה אנחנו לא זוכרות. כל הטיולים האלה לרומא, לפריז, לניו יורק, הם טיולים של זכרונות. אז מה הפלא שכולנו מחפשים איזו מסעדה-אותנטית-לא-של-תיירים כדי לאכול בה? אנחנו מוכרחים שמישהו ינהג כמו בזכרון הקולקטיבי.
גבר שאיבד את הראש. וילה בורגזהעלים. ואוושת הזוג שאיבד את הראש. אבל מצא מלוכהוילה, באותו גן, וחידה: איך קוראים לעצים האלה?התמדה (של כל הנוגעים בדבר)עוד מהעצים האלה, הארוכים וגלוחי הגזע, וצלליהם הארוכים אפילו יותראופניים בשולי הגן. או גלויה ביורו ועשרהמחוץ לגן. יש עירועדיין בתוכו. יש חייםגבר עם ספר (וטלפון. שמאפשר לתארך את העדויות הללו לעידן Pre-IPhone)צ'ק אאוט. לא לקחנו כלום מהמיני בר
מקסים ומעולה, כרגיל.
אבל למה בני הזוג מטיילים איתכן?
כל כך מוצלח (ומוצדק!) חופש הדדי, גם מבפנים, מדי פעם. לא ככה?
כל השחקנים והצחקנים ונשיקות היד המתוקות מהפוסט הקודם לא מסתדרים בכלל עם בני זוג 🙂
הילה
3 מאי 2011
נהדרת את
לפעמים שוה להיות שכחנית כשאני.. אז כל מקום נראה ממש ממש חדש..
דודי כליפא
21 אפר 2011איזה יופי. ברור שהם איתנו, תמיד. בכל העולם הם כבר היו איתנו.
אביטל
26 אפר 2011אכן מעורר זכרונות… גם אני ובעלי בילינו ירח דבש ארוך ומקסים באיטליה
וכשארצה לשוב לשם אדאג לנסוע שוב עם בעלי…
יואב
28 אפר 2011מה פיתרון החידה (סוג העץ)?
רינת
30 אפר 2011מקסים ומעולה, כרגיל.
אבל למה בני הזוג מטיילים איתכן?
כל כך מוצלח (ומוצדק!) חופש הדדי, גם מבפנים, מדי פעם. לא ככה?
כל השחקנים והצחקנים ונשיקות היד המתוקות מהפוסט הקודם לא מסתדרים בכלל עם בני זוג 🙂
הילה
3 מאי 2011נהדרת את
לפעמים שוה להיות שכחנית כשאני.. אז כל מקום נראה ממש ממש חדש..