פונים פיניינים / על פינטרסט וסך היופי בעולם

אא

האשימו אותי לא אחת על שאני רואה את פריז במבט מצועף ואי לכך ובהתאם לזאת, אני מעלימה עין מכל פגמיה, מכל אנטיפתיה, מכל ערביה. במקום להביא שלל מובאות וציטוטים והוכחות על שעיני לא טחו מראות את שנאת הזרים, את אטימות הבירוקרטיה, את יוקר המחייה ואת העובדה המכאיבה שכל זה הוא לא באמת שלי – אני מודה ומתוודה: אני באה מאהבה, ומוכנה לספוג את עלויות העיוורון המתלווה לה. ראיה סלקטיבית היא תכונה הישרדותית, ואם כבר – אז צר לי שראייתי איננה סלקטיבית דיה.

(בדיוק יצא שסיפרתי לילדות את סיפורו הנוצרי והנורא של הנסיך המאושר של אוסקר ויילד בתרגומו היפה של ארווין בר. בפעם הראשונה הבת שלי הלכה לישון בוכה, על הנסיך שנתן את כל מה שיש לו, כולל את שתי עיניו ואת ציפוי הזהב שלו, כדי לעזור לאומללים שראה סביבו ממרום מבטו שעל הפודיום בכיכר העיר. בפעם השלישית שהקראתי אותו, לבקשת הילדות, שכנראה זקוקות לפעמים לבכי טוב לפני השינה, הבנתי שהנסיך נתן את שתי עיניו גם כדי לעזור למחזאי הכושל להצליח ולמוכרת הגפרורים הקטנה לחזור הביתה בשלום, אבל גם כדי להפסיק לראות את כל הסבל הזה).

אז הנה פינטרסט, ניגודה המוחלט של תיבת השרצים שמתחזה לעתים לחיי היום יום שלנו. פינטרסט היא אמנם רשת חברתית, אבל מבחינתי היא תרגום טכנולוגי מושלם בפשטותו לפעולה הבסיסית של גזירת הצעטלה מהעיתון ותלייתו על המקרר, כיבוש השטח המת שבין חשבון החשמל וההודעה מועד הבית על ידי משהו אחד יפה. פינטרסט עושה שני דברים: קודם כל, היא כפתור קטן שמצטרף לסרגל הכלים שמאפשר לעמוד על כל עמוד אינטרנט שהוא ולשמור כל תמונה מתוכו שתרצו. ושנית, היא מאפשרת לרכז את התמונות שנשמרו בלוחות בנושאים שונים, ומכיוון שבלי סושיאל מדיה חיינו אינם חיים – גם לעקוב אחרי לוחות של אחרים. זה הכל. מאוד פשוט ומאוד לא מבהיל. אי לכך, וגם הודות לממשק מוצלח לאללה ותפיסת טרמפ על פייסבוק, פינטרסט צמחה במהירות מסחררת ועכשיו יש לה נתונים מרשימים שכוללים כך וכך זיליוני משתמשים, שהם בעצם משתמשות, וכיאה לאפליקציה מצליחה שכזאת, גם לבעליה אין מושג איך להרוויח ממנה שקל.

פתחתי חשבון בטוויטר אחרי שפעם סיקרתי את ועידת Le Web בפריז עבור "ידיעות אחרונות", וג'ף פולבר שיכנע גם אותי שאין ברירה. אבל בטוויטר, לפחות זה שאליו נפלתי (כי זה עניין של מיקרו אקלימים הרי), מחייב כאלו רמות של שנינות וחריפות לשון, שלו היו לי כאלה, הייתי מזמן מתחרה בטינה פיי, הרי משקפיים עבי מסגרת כבר יש לי. אז בטוויטר אני בעיקר פרח קיר, לומדת מקרוב על הנעשה בביצה, כלומר במרחב המשתרע בין הסטריטס למנזר לרדיו, מקריאה לבעל הבית ציטוטים של ג'ודי ולעתים רחוקות בלבד עונה למי שממילא אני מכירה ממקומות אחרים.

פינטרסט, לעומת זאת, לא דורש שנינות וגם לא ברנז'איות, וממילא לא הצלחתי להפנים את הדרכים שבהן מודדים שם פופולריות, אז בהתחלה רק נהניתי מהלגיטימציה ללקחנות: אני רואה משהו יפה, והופ – נועצת אותו באחד מהלוחות שלי, וזהו – עכשיו הוא שלי. לוחות השראה הם תמיד תענוג בעיני, והנה דרך פשוטה וכיפית ליצור לוחות השראה כאוות נפשי, וגם לשאוב השראה מאלה של האחרים, והכל לפי תפיסת הנר: המדליק נר מנר – הנר דולק וחברו אינו חסר" (במדבר רבה, פרשה י"ג; זה לא מפינטרסט, זה מגוגל). עוגות יפהפיות, מקומות יפים שלא רציתי לשכוח, רעיונות עיצוביים מקוריים או סתם יפים, תיק הורס ביופיו שלעולם לא ארכוש אבל הנה הוא נעוץ אצלי ברשימת המשאלות (הפתוחה לכל דיכפין, רמז רמז), צילום שהוא לא זה שרציתי אבל הוא תופס מספיק ממה שכן ואני שומרת כדי לזכור משהו חשוב.

כל שיטוט אקראי בפינטרסט מחליף בקלות עלעול נטול מחשבה בווג, ומכיוון שפעם הייתי קונה ווגים ואין סטיילים ואיי-די-אים וניילון ומה לא בשדה התעופה כדי לאפשר למוח להמריא עוד לפני שהמטוס מקפל גלגלים, אפשר להבין למה חיבבתי את הפינטרסט הזה מהרגע הראשון. לכאורה, חשבתי בתמימות, הוא גם מסייע לי בהתגברות על היצר שאני כל כך מתאמנת עליה מול מגפיים ומעילים ותיקים חדשים ודירות פנטהאוז מרוהטות ברוש בורז'ואה שפונות לים. כמו כל הידלקות חדשה הוא נראה שהוא טומן בחובו לא רק הנאה רגעית אלא אינסוף אפשרויות להמריא על כנפיו, לשוטט בפריז דרך הפילטרים המרוככים שלו, או להשתמש בו כדי לבנות לוחות נושאיים שיעניקו משמעות חדשה ומרתקת לדימויים מוכרים.

אבל אחרי שמשקיעים במתן כותרות ללוחות השונים (צריך המון מגרות כדי לאחסן את כל היופי הזה), ובאיסוף להקת נעקבים בעלי טעם טוב, משהו בלקחנות הזאת בסגנון: "can I try it? can I have it?" (ציטוט למכורי הסרט "סיפורי ניו יורק" בלבד) מייצר זילות של היופי הזה, כמו שפעם בכבלים היו משדרים את אפרודיטה הגדולה בשידור מחזורי, עד שכבר אי אפשר היה יותר. הדימוי שאך לפני רגע עצר את נשימתך משתכפל לו שוב ושוב, ננעץ בלוח השראה אחד ובלוח "wish list", ובלוח "אוי כמה מתחשק לי" ובלוח "אהובי יקנה לי" ובלוח "לא לשכוח לארוז".

בסוף, כל כך הרבה יופי מרוכז, כמו ציור רנסנס עשיר ונטול גבולות, מרתק ומזמין ומוליך אותך עוד ועוד בשביליו ובגניו הנפתחים זה אל זה, עד שאת שבה וחוזרת אל אותם דימויים, שחוזרים וצצים אצל הנעקבים שלך מפינלנד ומצרפת, וסחרחורת, אולי אפילו בחילה קלה הולכת ומתהווה לה. או שאולי זאת הצפייה בעשרות עוגות קרם בנות תשע קומות, גם אם העוגות עצמן נמצאות בחלקים אחרים של העולם או שהן בכלל תוצר של פוטושופ (הו, הרהורי כפירה!). מה שהיה עשוי להיות פרי של אוצרות מובחנת הופך, בגלל השפע והקלות, ללקחנות בולימית. האם יש מי שמוחקים מהפינטרסט שלהם פריטים פשוט כי זה יותר מדי?

אבל עזבו את הבחילה שלי. היא נפתרת ברגע שאני לוגמת שלוק מהעיתון, מוהלת את כל המתוק, היפה והמוקפד הזה בקצת ריאליה מדממת. פינטרסט, בגלל הכמויות, בגלל הספונטניות וה-laissez-faire של השוק החופשי שהיא מזמינה, בגלל השפע והמהירות, מאפשרת להבין משהו על התפתחותן של מגמות אסתטיות בים הגדול וביובלים שכל אחד סולל לעצמו. כי מה שקרה, בינתיים, בזמן ששמרתי את התמונות שאהבתי והתחלתי לעקוב אחרי האנשים שפרסמו אותן לפני, זאת רגרסיה לממוצע גבוה למדי, קצת כמו שקרה עם השתלטות איקאה על עיצוב הפנים בעולם. כלומר, בעוד הפיד הכללי של פינטרסט נמלא בצילומים בינוניים של חתונות, בקתות שוויצריות מבודדות וציפורניים המשוחות בלק בשלל דוגמאות, הפיד שלי עשוי, כמובן, בטוב טעם. הוא מלא בדימויים שהם בול לטעמי, באיכות צילום מרהיבה, עד כדי שדפדוף בו נראה כמו נישואים בחיק המשפחה. משפחה יפה, כלומר, עם גנים טובים, אין מה לומר, אבל מה עם קצת נישואי תערובת, מה?

וכך, בזכות פינטרסט ודיקטטורת היופי שלו, התברר לי שוב, שעוד יותר מיופי, אני זקוקה למיגוון. ושגם במקום המגוון ביותר בעולם, ההרגלים שלנו – טוב, שלי – מוליכים אותי באותם משעולים שוב ושוב. טאוטולוגיה ולא לטובתי.