לא העזתי לבדוק את אזור החניה של הדירה החדשה.

שנים של חיפושים הגיעו לקצם הזמני: הכל התאים. הגודל, סוף סוף חדר לכל ילדה, וחדר עבודה, ודי שירותים לכולנו, אור טוב וכמו שחלמתי – חתיכת שמיים. וטוב, נו: מעלית וחניה. רחוב יפה ואזור מעניין, מצוין אפילו אומרים; רק לא האזור שלנו.

אפילו לא חיפשנו אותה. הדירה מצאה אותנו. אחרי שנים של חיפושים, כולם באזור שלנו, בשכונה שאין לה שם. כמה מאיתנו קוראים לה 'המלבן', על שם מסלול חיפוש החניה: וילסון, אוליפנט, כורש, לינקולן, יהודה הלוי, לויד ג'ורג'. שקלנו פעם אפילו להחליף דירות עם השכנה מהבניין הצמוד; ככה רחוק תכננו להגיע. התירוץ שלנו היו הילדות: לומדות בבית הספר בקצה הרחוב.

אבל כמו הרבה תירוצים, גם זה היה כיסוי רופף לצומוד שלנו לשכונה.

תשע עשרה שנים מינוס שלוש בפריז, תקופת החיים הארוכה והמשמעותית ביותר. זה רק בדירה הזאת. בשכונה חיינו עוד ארבע שנים, בשתי דירות אחרות. זאת לא רק השכונה שחייתי בה הכי הרבה זמן בחיי, זאת היחידה שבה הרגשתי בבית.

עם ההורים שלי והאחים שלי עברנו המון דירות, רובן היו בשכונות שלא הרגישו בבית בעצמן. כשהגענו למחוז חפצם כבר הייתי גדולה מכדי להיות חלק מ. מחוז חפצי, כמובן, היה דירה משלי, בתל אביב, ואכן, הראשונה היתה בשלמה המלך. דירת שותפות בת שני חדרים, קומה שלישית בלי מעלית, באמצע הדרך מהעבודה ללימודים. ועל אף שהיה מרגש מאוד לגור לבד, על אף שהיתה לנו מרפסת, אפילו שבקצה הרחוב היה כבר באצ'ו, אם אני זוכרת נכון, ובדרך לעבודה בבית מעריב היו אפילו כבר שני אילנ'ס, אז הקפה היחיד הראוי לשמו, הרעש שעלה לדירה מהרחוב היה בלתי נסבל. כל משאית זבל, כל אוטובוס, כל חבורה שמתיישבת על אחת מגדרות האבן לדבר בלילה, כולם כמו התארחו אצלי בסלון שהיה גם חדר העבודה וחדר השינה. הדייהטסו הקטנה, שלא היתה שלי, אלא של הנוסע הסמוי בחלק שלי בדירת השותפות, קיבלה קנסות כל יום, בימים טובים גם פעמיים ביום. ככה זה כשגרים בשלמה המלך, גערתי בפטריוטיות מוקדמת במי שהציע שאולי נעבור לאיזור קצת יותר נוח.  

כשעברנו לגור יחד וחיפשנו דירה לשנינו, של שנינו, היו שני כללים מובילים: שתהיה ברחוב שאת שמו אנחנו לא מכירים, ושתהיה במרחק הליכה מהעבודה.

כך הגענו לרחוב טיומקין, מרחק יריקה מבית מעריב, לדירה מתוקה, שבהפרזה מקובלת שווקה כדירת חדר וחצי, אם כי מדויק יותר היה לקרוא לה דירת סטודיו. מה היה אז באיזור? כלום. מסגריה על יהודה הלוי. סנדביץ' בר, שאז היה להיט, לפחות במשלוחים, וכשהחלטנו לשכור את הדירה הבטנו זה בעיני זו ונשבענו, שלא שם, בסנדביץ' בר, נחסל את משכורות העיתונאים שלנו. בית מרקחת. חומוס שהתחפש לשווארמיה, כדי להצטלם לסדרה "שמש". אלו היו הזמנים.  

זמנים שבהם לא היה אכפת לנו בכלל לגור בשום מקום; שום מקום שמישהו מכיר. מזרחה מיהודה הלוי, מזרחה משדרות רוטשילד. אז תגידו רוטשילד! לא. אלו היו הימים שלפני רוטשילד של הפינגווינים ושל השוורים, רוטשילד של המחאה של 2011, רוטשילד של המגדלים והבתים המשוחזרים, עוד לפני השיקום שהפך את רוטשילד לציר חיים עירוני, מרכזי ושוקק. שדרות רוטשילד היו אז ציר תנועה אפלולי ומוזנח. כל האקשן היה אז בשינקין, ואולי גם הוא היה אז כבר אחרי השיא שלו. כן, עבדתי במקומונים; כמה פעמים קברנו אז את שינקין בפרויקטים מיוחדים. 

תגידו התחתית. עוד נגיד, אבל עוד לא. התחתית אז היתה פיצוציה שפסגתה הקולינרית והמאכל היחיד שהגישה היה טוסטים בבייגלה, מחולקים לרבעים שהיתה מגישה לנו בלילות של סגירת העיתון, כשהעמודים בוששו להגיע מהגרפיקה. לא ראינו אז מספיק "פרנדס" כדי לצפות בכלל שיהיה לנו בית קפה ממש מגניב ליד הבית. כל האקשן היה אז במקומונים, ובמקומונים היינו, ועוד איך. המצאנו את האקשן בעצמנו, מדי פעם גם הרשו לנו להכנס למועדונים של הגדולים. לא בטוחה שידענו מה לעשות עם זה, אבל אי אפשר לומר שלא ניסינו.

לשכונה הגענו עוד הרבה לפני שהיתה שם שכונה. ליד המסגריה היה ניסיון לפתוח חנות בייגלס, שניסיתי להפוך למקום הקבוע שלי; אבל מאז דוד סגר ופתח מכבסה, והיא, לעומת הבייגל שלא שרד, עובדת עד עצם היום הזה.

לא יודעת כמה אנשים יודעים היום איפה נמצא טיומקין, והמבחן הזה עדיין תקף: אוטובוסים עדיין לא עוברים בו. אבל אתם מכירים אותו. זה הרחוב שמחבר בין "טאיזו" ל"דליקטסן". אולי אתם עוברים בו בדרך ל"מגזינו". אם אתן בנות מזל או בעלות כושר איפוק גדול משלי, אתן מבקרות לפעמים בשתי חנויות הבגדים היפים והיקרים שבקצהו. את ההודעה על הקמתו של מגדל בן עשרים קומות בקצה הרחוב הפונה לדרך פתח תקווה קיבלנו אז לתיבת הדואר; זה נראה כל כך מופרך לבנות מגדל בקצה הרחוב, שהוא מבוי סתום בכלל, שבנייניו מגרדים את הארבע קומות בקושי, עד שקיבלנו עוד הודעה שמעדכנת על הרחבת היתר הבניה לשלושים ושבע קומות. כבר אז חשבתי שגם אם קוראים לך לוינשטיין זה מעט משונה לקרוא לבניין שאתה בונה על שמך, לאור ההקשרים הידועים, אבל היום מגדל לוינשטיין הוא עובדה קיימת, סימן את תחילתה של בניית המגדלים על דרך פתח תקווה שהיא היום בכלל דרך מנחם בגין.  

כשהחלה הבניה עברנו כמה רחובות משם, לרחוב קריית ספר. הפעם היו לנו כבר שניים וחצי חדרים שלמים, שאותם מילאה וגם החריבה, כלבה. כלבה, שבניגוד לשנינו, המהגרים, דווקא נולדה בנחמני ואותה פגשנו בשדרות רוטשילד שהלכו ונמלאו חיים; כלבה שאיתה טיילנו על האספלט השחור בחניון הצמוד לרחוב, שבו הפגנו על הדרישה המשונה לקיים את הבטחות העיריה ולהקים שם גינה. בפרסום עדכני של העיריה התברר שהשכונה אולי נקראת עכשיו 'שכונת קרית ספר', על שם הגן שהעיריה השקיעה את כל מרצה כדי לא להקים. ואף על פי כן, הקום הוקם. 

התחתנו וקנינו דירה, עדיין באותו איזור משונה שלא היה לו שם, מזרחה לשדרות רוטשילד ויהודה הלוי, ברחוב אוליפנט. דירה שלא רציתי לראות כשגיליתי שהבניין יושב על יהודה הלוי. ראיתי דירות באיזורים עשויים יותר של העיר, מלצ'ט, חובבי ציון (בניין אחד מאריק איינשטיין!), אבל לא היתה ברירה. השכונה, שעוד לא היתה אז שכונה, השאירה אותנו בחיקה, עם דירה שכמו נתפרה למידותינו, עם עצים שלא האמנו שיכולים להיות כמותם בלב העיר. לא שזה היה אז לב העיר, אבל זה עוד יהיה.

ומאז אנחנו שם. כלומר פה. הילדות שלנו נולדו פה, הרומן הראשון שלי יצא פה, מכאן עזבנו לפריז ולכאן חזרנו, כאן הילדות שלנו הלכו בוקר בוקר לבית הספר שבקצה הרחוב. הייתי פה בת שלושים, הייתי בת ארבעים ובת ארבעים וארבע. וכמו הסצנה האהובה עלי בתכנית ללימודי אנגלית, כששריף גודמן נכנס לבר, מבקש בתקיפות "ברטנדר, מילק!", ובעודו לוגם את כוס החלב הגבוהה עד תומה, מתחלפת סביבו התפאורה, וכשהוא מניח את הכוס על הדלפק הוא מגלה שהוא נמצא בבית סוהר – ככה השכונה הולכת ומשתנה סביבנו. 

בג'נטריפיקציה כמו בג'נטריפיקציה – העיר הלכה והתפשטה והשוליים הפכו להיות המרכז הפועם. גינת קריית ספר הפכה להיות עובדה קיימת, מקום לנחמה, לחמצן, למסיבות יום הולדת, לאימוני TRX, להשראה, וככל הנראה תיתן לשכונה את שמה; במקום הסנדביץ' בר יש לנו בר איטלקי מקסים וטעים עם הפי אוור משתלמת במיוחד. לידה יש ירקן וסנדלר, סמיון הסנדלר הגאון, ותמיד כשאני עוברת שם בדרך הביתה, אני מוצאת שתי מכרות/שכנות/ידידות, שיושבות באותו שולחן על הפינה, ואיכשהו תמיד אני נעצרת, הפסקה קצרה לפרסומות והחלפה של עצות חיוניות, כתובות ולינקים, מתחומי הגרביים, המקטורנים והסיילים. במרחק שני צעדים זו מזו נדמה לי שאפשר למצוא את המסעדה הכי טבעונית בעיר ואת המסעדה הכי הונגרית בה.  

לינקולן הפסיק להיות הרחוב של מועדון הביליארד האפלולי דווקא כשנחסם לתנועה בעקבות העבודות הקשות של הרכבת הקלה. נהיו בו בר תאילנדי מעולה, מסעדת דגים מבריקה, והתחתית שכרגיל עולה על גדותיה במכרים, שחלקם לא מוכרים משום מקום אלא מהתחתית עצמה. המעדניה ששמה התחלף פתאום וגם אנשיה, עדיין מאכילה אותנו יפה, ואני לא יכולה להעלות על הדעת עוד מסלול שבו אלך לקנות פילטים לארוחת הערב וגבינה צהובה לטוסטים, ואחזור הביתה עם שמלה חדשה והזמנה לדבר בערב רב תחומי בתאטרון שמעבר לעבודות הרכבת הקלה.  

 

זה הדבר שאני הכי אוהבת בשכונה הזאת: במישור הגיאוגרפי שבו היא מתקיימת, בין שתי נקודות אף פעם לא מחבר קו ישר אחד. לוקח לי שעות לרדת לזרוק את הזבל, גם כי צריך לפעמים ללכת לחפש את הפח, נכון, אבל גם כי בדרך פוגשים מישהו לדבר איתו על משהו, על ספר, על בית ספר, על מצב התברואה, ועל המצב התל אביבי הקבוע – חיפושי הדירה הבאה. 

השכונה הזאת עשויה שכבות גיאולוגיות מקבילות, שלא תמיד נפגשות אחת עם השניה; החרדים לא תמיד מדברים עם החוזרים בתשובה, החוזרים בתשובה לא תמיד יחליפו יותר ממילות נימוס, אם בכלל, עם החילוניים, השמות מתחלפים בדירות השותפים השכורות, אבל יש, כמונו, אנשים שגרים שם כבר עשרים שנה, והרבה יותר אכפת להם, לדידם, מאיך שהשכונה נראית. אבל אף אחד מאיתנו, בשום פנים ואופן, לא היה רוצה לחיות במקום שבו כולם שייכים לפלח הסוציו-אקונומי שלנו, גם אם חדרי האשפה יהיו מוארים ומפונים תדירות. השכבות לא נפגשות, לא תמיד, אבל הן מודעות לקיומן של האחרות, חומרים חיוניים מפעפעים ביניהן.

כי אם יש תכונה יקרה מפז של המלבן, היא הערנות של אנשיה לסביבתם, המחויבות שלהם למקום והדחף הבלתי נשלט להשפיע עליו. כן, אני אוהבת להיות חלק מהשכונה שהעיריה לא סובלת, כי אנחנו אלה שמגיבים לכל מחטף מוניציפלי ומקימים ועד פעולה, ואותם משוגעים לדבר (ומשוגעות! בלעדיהן שום דבר לא היה קורה) שמתקשרים לעיריה ואם צריך מפנים אשפה בעצמם, שמגישים עתירות, ומפגינים, ומרעישים בישיבות המועצה ומפעילים תקשורת ולובי, ומפסידים לרוב ומנצחים לפעמים ותמיד מתעקשים לחיות בעיניים פקוחות וידיים נכונות לפעולה.

*

לא מזמן פגשתי מישהו מגינדי, כלומר ממתחם המגדלים שצמח מעל השוק הסיטונאי. הוא שאל אותי אם אני מכאן, מהמגדלים, הוא התכוון. עניתי: "אני? אני מהיישוב הישן". 

*

אלה לא רק הבתים, שרק חלקם הוא באוהאוס, והפרופורציות המושלמות, שאי אפשר למצוא בשום מגדל, ולא רק העצים; כן, גם הם. אולי התמזל מזלנו אבל השכונה שלנו היא הרחבה של דירת שלושת החדרים שלנו; היא הבית שמחוץ לבית.  

 

ועם אהבה ונאמנות כאלה, וגם נוחות – הרי עם הזמן שיפצרנו פה הכל, את הבניין ואת הדירה, ואת יחסי השכנות ואת החניה השכורה – לא יכולנו לראות את עצמנו עוזבים את המלבן. אוליפנט-וילסון-כורש, המלבן עם שלוש צלעות, לויד ג'ורג' אם תתעקשו, לינקולן אם תפריזו, זאת המיקרו שכונה.  

יותר משנה חיפשנו ברצינות את הדירה הבאה שלנו, ובסוף מצאה אותנו דירה משכונה אחרת לגמרי. זה נשמע שובר לב, אבל זאת אולי התחלה חדשה לגמרי, ואולי אלה שניהם יחד.

התו, לשאלתכם, אותו התו.

*

לכל הפוסטים ב"תו אזורי", פרויקט חג המולד 2018 

שתפו

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. מהמם, רומנטיקה אורבנית במיטבה.

  2. אוף, כתבת את כל השינויים שעברתי עם לב העיר והלב שלי, גם אם הכל אחרת
    מקסים ועצוב לי בלב, בעת ובעונה אחת
    מתה מסקרנות לדעת מה מכאן. זה כנראה הרבה יותר קרוב מגבעתיים, אליה עברתי

  3. עשית לי חשק לגור בשכונה שלך. זו שאת עוזבת כלומר. וזה מפתיע, כי לי נגמר מלב תל אביב כבר לפני המון זמן. אבל כתבת כל כך יפה.

  4. תודה, אופיר, ליאת ועדי. יש פה באמת צירוף עניינים נדיר; זה לא רק תל אביב או רק שכונה עירונית או רק מקום שאני גרה בו הרבה שנים. יש פה משהו מעורר השראה, מעורר חברות וקשר.

  5. פוסט שמעורר געגוע לחיים שלא נחיו על ידנו. The road not taken

  6. ברכות על המקום החדש. נראה לי שהישן לעולם לא יאבד את מקומו אצלכם. נראה שהוא תמיד ישאר בפנים וילך איתכם. אולי פשוט התרחב המקום. ובעניין השכונה אולי זה טוב גם סתם להיות בשקט ולהסתגל. ואינשאללה יקרה עוד ספר במקום החדש.

  7. פואטיקה יפייפיה ומדוייקת, ובטח התאפקת #לב

  8. 'את מהישוב הישן', איזה שיר אהבה יפה

התגובות נעולות.

סגירת תפריט