30.9.2015
כשאני עוברת עם הבנות שלי ליד האפריקאית האמריקאית שיושבת על הספסל בשכונה ורושמת טבלאות מסתוריות בלי הרף וצועקת עלינו באנגלית, והן נצמדות אליי ומתחבאות אצלי רגע בלי שרואים, ואני נזכרת בקשישה סתורת השיער הלבן שהיתה עומדת במרפסת הישנה שלה בקומת הקרקע ושואלת אותנו הילדים מה-השעה-מה-השעה, ובאלמוני שהיה יושב ימים שלמים בשתיקה על הספסל בגן הציבורי שלנו ומעשן, ובבחור המגודל שתמיד רדף אחרינו והתחנן לביסים מהקרטיבים והיינו בורחים ממנו בצרחות, אז אני חושבת שאתה לא נותן לילדים שלך ילדות אמיתית אם אתה לא כולל בה לפחות משוגע שכונתי אחד לפחד ממנו פחד מוות.
21.10.2015
שלשום בלילה, פחות או יותר בשעה הזאת, יצאתי לגינה הציבורית בשכונה שלנו עם מאג מלא יין, לדבר עם חברה שלי בטלפון. שתיתי הרבה ואחרי השיחה הנחתי את המאג על המדרכה ונשכבתי על הספסל ליד בית הכנסת לנוח קצת. פתאום הגיח הומלס מהחושך, נרקומן צעיר קצת מתנדנד עם כל מיני שקיות וחיפש כל מיני דברים, אולי בפחים, לא הבחנתי בדיוק. הוא התקרב אליי ושאל אותי חצי בדאגה חצי בשותפות גורל, את לא מרגישה טוב או שזה סטלה?
ועניתי ששתיתי יותר מדי, והוא אמר לי, טוב חכי פה עוד רגע אני כבר חוזר, ודשדש לאיזה מקום. וזה היה רגע נחמד, שבמקום שארחם על איזה הומלס מסכן כמו שקורה בדרך כלל, אז הומלס דאג לי. אחרי שניה קמתי וחזרתי הביתה. מקווה שלא חזר לשם עם איזה שלל בשבילי. סביר להניח שלא.
12.6.2016
נכון שהעירייה תקעה משענת באמצע הספסלים ברוטשילד נגד הומלסים וזה ביג נו. אבל עכשיו אני מבינה שזה גם יוצר את התחושה ששני זרים יכולים לחלוק אותו ספסל, כל אחד מעברה האחר של המשענת, בלי תחושת פלישה. וזה דווקא נחמד. קודם צותתתי לישראלים אמריקאים שדיברו על כרמל של קלינט איסטווד כמו על כרמיאל של בני בשן. עכשיו, לצערי, החליף אותם זוג מעוט מלים. לבת יש מה לומר מפעם לפעם והיא מתאפיינת בצחוק מופרע שמתפרץ פתאום ונעלם אחרי רגע, אבל הבן מייבש אותה מיד בהסכמה אדישה וכדורגלנית. מבחינתי הם מיצו לגמרי ואשמח שיפנו את המקום למישהו קצת יותר מגוון, תודה.
19.7.2016
שוב בתור בירקניה עם מלא שקיות כבדות תלויות לי מהידיים, ולפני עומדות בקופה שתיים שמדברות בשפה שאני לא ממש מזהה עד הסוף, וגם לא אכפת לי, חם שם נורא ויש שם רק מאוורר מנומנם שחג לנו מעל הראש, והשתיים האלה מתמהמהות עם הירקות והפרות שלהן, לא סגורות על מה וכמה, הן לבושות בבגדים שנקנו בשוק הכרמל וסביבותיו, זה די ניכר לעין, וכשהן מנסות להסביר לירקנית משהו הן נעזרות בהרבה תנועות ידיים ומלים מעוקמות, ומפשפשות בלי סוף בארנקים בתא של המטבעות ודולות משם עוד מטבע ועוד מטבע, אבל החשבון שלהן גבוה מדי, ובינתיים אפשר כמעט לשמוע את הזמן מתבזבז מעלינו ואת המאוורר זורק עלינו זין, אין לי סבלנות והשקיות תלויות ממני כמו משקולות והדיבור שלהן מעצבן והחיטוט הלא פוסק במטבעות, עד שהירקנית מוציאה בתנועה גסה כמה ענבים כדי לצמצם את החשבון, והכל נהיה דל ומרושש וגס, ואני שונאת אותן על הזרות והדלות שלהן שמעכבים אותי בלי סוף, ומצד שני משהו בי מתעלה על רגשותיי ומרסן אותי ומזכיר לי שכולם לא שווים, במובן של חסרי ערך כך או כך, וככה מתנהל בתוכי מאבק הננסים הזה, עד שהן מתחפפות סוף סוף לדרכן ומגיע תורי, ואני נזכרת שלפני שנה בערך ישבה כאן בפישוק רגליים איזה אדונית הארץ על כיסא והעבידה את אותה ירקנית ממש, ושנאתי אותה הרבה יותר, וזה מנחם אותי קצת, שיש שנאה ויש שנאה, ואני מתחפפת משם בעצמי.
22.2.2018
אני מתכוונת להתרחץ, מעיינת רגע בטלפון, מסתובבת אחורנית לחלון ורואה מישהו בבניין ממול עומד בחלון וצופה לי בתחת. הוי, אני אומרת ספק לעצמי ספק לעולם, מישהו ראה אותי ערומה, ואני זזה הצידה בכיוון מחושב, עדיין שקועה קצת בטלפון, שלא אתגלה שוב מהצד השני של הוילון. יערה לא מאמינה שקרה כדבר הזה, אומרת מהחדר הסמוך, אמא! מה תעשי עכשיו? כלום, אני עונה לה, עדיין עם הטלפון ביד, אין מה לעשות. אבל זה לא מתקבל על דעתה, והיא שואלת, ומה תעשי אם תראי אותו ברחוב? את תבכי ותברחי! ואני מסבירה לה שזה מה שנחמד פה, אין לי מושג מי זה. אולי הוא גר מולי כבר יותר מעשור, אבל כל מה שאני מכירה זאת צללית חולפת בין החלונות. ככה שהבעיה פתורה. אבל הוא יכיר אותך, היא עוקפת את הטיעון הזה, והוא יצחק עלייך לפני כולם, ואז את כן תרצי לברוח, ואני רוצה להגיד לה שאין לאן לברוח, זה הגוף שגידלתי, ובמקרה הכי גרוע אני אצטרך להתגאות בו נגד כל שיימינג כזה או אחר. אבל אני לא אומרת את זה, רק חוצה בדילוג מהיר את הרווח בין הקצה השני של הווילון למסגרת החלון, בתקווה שהוא לא עומד שם עדיין ורואה אותי מעופפת איברים בדרך לאמבטיה, ושיבין שזה לא דבר שצוחקים עליו באמצע הרחוב.
– ענת עינהר היא סופרת, מאיירת ומנחת סדנאות כתיבה. נולדה וגדלה בפתח תקווה.
*
