למדריד נסענו בתיאום מושלם עם מזג האוויר. בזמן שעל ישראל התרגשה סופה, עוד אחת, במדריד טיילנו מתחת לשמש צהבהבה, שמיים בכחול אמיתי וקור שהזכיר לנו שאנחנו בכל זאת באירופה. אין עיר שהשמש לא מחמיאה לה, אבל יותר משהשמש החמיאה למדריד, היא החמיאה לנו, ובעיקר לו, בהצדקת הבחירה המשונה שלו. מי נוסע למדריד?
אנחנו. מדריד היא לא עיר רעננה ומהוקצעת כמו קופנהגן, לא יפהפיה מוקפדת כמו פריז, לא מגוונת ומרתקת כמו לונדון, לא מחזרת אחריך כמו רומא ולא מגניבה כמו ברצלונה. מדריד היא פשוט עיר כיפית; או ליתר דיוק – עיר על הכיף-כיפאק. היא רחבה וגדולה, בתיה קלאסיים ויש בה מספיק פאר, היא פתוחה כל הזמן ואין סיכוי שתפסיד את ארוחת הערב, היא לא יקרה, ולרגע היא לא תתן לך להרגיש לא ראוי, כמו ערים מסוימות שלא אנקוב בשמן, אבל הן יודעות למי אני מתכוונת, שלנצח תחוש בהן לא מספיק רזה, לא מספיק מתוחכם או מועד לתקריות דיפלומטיות תכופות.
ממרחק הזמן (כן, זה פוסט ששהה קצת יותר מדי זמן במרינדה) מה אני זוכרת ממדריד? את שדה התעופה היפהפה, שנתון בין הרים ועננים, את האור הנהדר של העיר ואת צבעיה בכלל, המלון שהיה יקר וטוב ונוף הגגות שהיה יפהפה בכל עת, אבל במיוחד לקראת השקיעה באור הנהדר ע"ע, את השמש שפיתתה אותנו, פעם אחר פעם, להגיע למוזיאונים הגדולים והאפלוליים ולא להכנס אליהם אלא להמשיך להסתובב. את פלאסיו דה קריסטל היפהפה בפארק דל רטירו (נחשו לאיזה מוזיאון הלכנו הפעם ושוב לא נכנסנו אליו) והרבה אמנות מודרנית טובה שראינו שם למרות השמש.
ועוד שני דברים:
סאלה דה דספייס (Sala de Despiece), אחת המסעדות, אם אפשר לקרוא לה ככה, הכי טובות שהיינו בה. גם היא, כמו הפתעות קולינריות אחרות, נמצאת בשום מקום במדריד. מבחוץ היא נראתה כמו מקרר הבשר שבו נועלים את הפושע הקטן שגנב מהפושע הגדול. בשבת בצהריים פתיחה של הדלת הכבדה של המקום זורקת אותך למקום שהוא בו בזמן הכי עמוס בעיר, הכי מגניב ומקורי, הכי קשוח וגם הכי טעים.
זה בר צר וארוך, שהצפיפות שבו מאפשרת לאכול בעמידה בלבד – או, אם התמזלת, ליד ברים צרים כמרצפת. הקירות מצופים בארגזי קלקר של דגים, ומאנקולים שנוסעים על מסילה בתקרה יורד כל מה שלא מוכרח לתפוס מקום על הרצפה או על הבר: שוקי חמוֹן, סכיני ענק, קסדות ותיקים ומעילים של הסועדים, כלים עם סכו"ם ומפיות.
המלצרים והטבחים מחליפים ביניהם תפקידים, אבל איכשהו, בתוך המהומה הזאת, מישהו מטפל בך. עם הכניסה למקום ניגשת מלצרית/טבחית פס, עם סמכותיות ואייפד מרוסק, מבטיחה ומקיימת: בתוך רגע היא מפקידה אצלך שקית צ'יפס, ואחר כך כוסות של יין, ואחר כך מפקידה אותך בשטח המחיה הזעיר שנמצא לך, ואז מזרימה אליך את האוכל המצוין מאוד הזה, ששיאו המפורסם הוא מנה של ארבע פרוסות של סטייק פורטרהאוס נאות, שבקצה אחד שלהן תלוליות של רסק עגבניות עדין, ובקצה השני מחית כמהין, מלח גס ושמן זית, ובתוך המולה שלא תבייש את יום העצמאות היא גם מדגימה איך נכון לגלגל את הכל באמצעות מזלג. זה טעים באופן בלתי סביר, וזה עולה תשעה יורו. זאת היתה המנה הראשונה והכי טעימה, והאחרות היו טובות גם הן, והיין, שלא בחרנו בכלל, היה טוב מאוד, והיה רועש וצפוף על סף הישרדות, וכשחזרנו הביתה גיליתי שאת ההמלצה על המקום הזה קיבלתי מהמדור ההוא של "הניו יורק טיימס".
בחיי. בדקתי פעמיים.
כי אכן, הדבר השני שאותו הבנתי בזכות הארוחה בסאלה דה דספייס, כמו גם בזכות ארוחות אחרות שאכלנו בטיול הזה, במקומות שבחרנו לפי המלצות של חברים שטיילו בה והמלצות של חברים מקומיים מביני דבר, זה שהאופן שבו אנחנו צריכים לבחור מסעדות בטיול בחו"ל משתנה.
פינת הגאון:
מלון: Preciados, ממוקם מצוין בקאלה דה פרסיאדוס, המדרחוב המרכזי, נקי ועשוי היטב, צוות די מועיל, נוף יפה מהקומה האחרונה.
מסעדה: Sala de Despieces.
מסעדה 2: La Maruca, מסעדה כיפית, לא מאוד ספרדיה אבל טעימה ומוצלחת.
פארק וארמון זכוכית: פארק אל רטירו וביתן הזכוכית (ולבדוק מה מתחולל שם אמנותית באותו זמן, גם בביתן סמוך שנמצא שם ראינו דברים יפים)
מוזיאון: Reine Sofia המצוין והמרתק.
