כבכל ראשית דצמבר, אדם דוריץ, סולן ה"קאונטינג קרואוז" נכנס לי מתחת לעור באמצע היום. אני אפילו לא צריכה להדליק ספוטיפיי בשביל שכמו שעון ביולוגי, הגוף שלי יזמן את הקול שלו:
"Long December and there’s reason to believe, that this winter will be better than the last". נוסטלגיה חריפה מערפלת לי את הראיה, הדלתות המסתובבות, קליידוסקופ האפשרויות שכן בחרתי בהן, דצמבר הוא זמן שבו אני תחובה עד לצוואר בשגרה, ומחפשת מעקה גואל: זכרונות מתוקים מהעבר האחד, תוכניות לקיץ מהעבר השני. אבל החלק השני חסר משמעות השנה, ומתאבך בין ידיי כמו אפר. אני נזכרת ב"ראי של ינפתא" שמצא הארי פוטר: ראי שמראה לכל אחד את הגשמת חלומו העמוק ביותר. הארי מתאחד בראי עם משפחתו המתה. רון ויזלי חברו, רואה את עצמו מניף את גביע הקווידיץ' וזוכה לתהילה. החלומות שלהם שונים כל כך זה מזה, סובייקטיבים כל כך. אני רוצה לרצות שוב משהו שאינו קולקטיבי, אני רוצה את עצמי הסובייקט, שהטראומה הלאומית מחקה (אלוהים אדירים, התשובה האינסטנקטיבית, האיומה, החזרתית, עשרים פעמים ביום: "אני בסדר, כמו כולם"), אני זקוקה עכשיו לראי של ינפתא כדי שיזכיר לי, מהו הדבר הכמוס, האישי, שיותר מכל אני רוצה? אולי, אם אני לא מצליחה להביט קדימה, אבקש מהראי את העבר הראשון, לקחת אותי אחורה, לדצמברים שהייתי חוזרת אליהם בלי היסוס.
בדצמבר 2006, כמה חודשים אחרי שהתחתנו, גרנו בן זוגי ואני בשכונת בקעה בירושלים. שנאתי את החורף הירושלמי, הגוף שלי סיגל כיווץ תמידי, פנימי כמעט, ומכורבלת בתוך שכבות על שכבות הייתי מנסה לדלג מעל שלוליות בלתי אפשריות, ואז נרטבת בתוך הגרביים מאוטובוסים שהאצו בסמוך. גרנו בקומה רביעית בלי מזגן, הדוד התפוצץ פעם אחרי ששכחתי לכבות אותו. רדיאטורים היו פרושים לאורך הבית כמו פיסות אומנות יקרות ערך. אחרי שלושה ימים של צירי-רוחות-ועננים, התחיל לרדת שלג. נקי כמו תינוק, מעביר אותנו על דעתנו מרוב אושר על חיינו הקטנים, היפים, הזמניים כמותו. למדנו אז שנינו בהר הצופים. התנועה נחסמה. צעדנו עד בקעה ברגל, כמה זמן? אין לי מושג. כדקות אחדות באהבתנו. אולי בישלנו מרק כתום בבית, יחפים, אחרי מקלחת חמה, כמו סצנה מספר של גדי טאוב שאהבתי פעם. אף פעם אני לא מסתובבת יחפה בבית, גם לא בקיץ, אבל זוג האוהבים בסיפור היו יחפים ונגעו זה בזה מגע חטוף, מחשמל, כשהעבירו מיד ליד גזרים לבישול. בבוקר שתינו שוקו ב"טחנת הקפה" במושבה הגרמנית. לבשתי מכנסי קורדרוי בצבע תכלת. כמה אני אוהבת מכנסי קורדרוי! ידעתי גם אז שאלה מכנסיים נהדרים. מצב הרוח שלנו היה מרומם כאילו אנחנו, במו אושרנו, גרמנו לשלג לשרוד את הלילה, והנה הצלחנו להתעורר ללובן הזה, שעוד כמה שעות יתמוסס בלכלוך הקבוע של המדרכות והכבישים, ויציף את תעלות הניקוז.
בדצמבר 2015 גרנו באן-ארבור, מישיגן. תאריך הלידה המשוער של בתנו השלישית היה בחג ההודיה, אבל שני סופי שבוע שלמים חלפו, נובמבר חלף ונכנס דצמבר, ואנחנו המתנו לצירי לידה שבוששו לבוא. ועדיין, עם ההמתנה והרפלקסולוגיה וההליכות והמנוחה והתוכניות – עדיין ההפתעה, הבעבוע החם של ההתרגשות, סיימנו להדליק נרות חנוכה ונסענו רבע שעה קצרה לבית החולים. במהירות ובקלות, התינוקת שלנו נולדה לתוך ג'קוזי כמו שאפשר רק באמריקה, בבית חולים שבו שמי היה כתוב על דלת חדר הלידה, וגם על מסך הפלזמה שמול המיטה. תוך כדי הצירים התבקשתי למהר ולהזמין ארוחת ערב משירות החדרים (המבורגר וסופלה שוקולד). ברגע שהשליה יצאה, האחיות עמעמו את האורות, יצאו מהחדר על קצות האצבעות והשאירו אותנו לבד עם מתנת חג המולד שלנו. בחוץ, הטמפרטורות צנחו והאוויר הכין את עצמו לשלג הראשון, שעוד לא ירד.
אני לוכדת את התמונות האלה וכותבת אותן ומתגעגעת להיות שוב בלי ילדים בכלל, ומתגעגעת לטבוע שוב בתוך האור החזק של לידה, בלי עתיד, רק חמדה, לענוד את הרגע כמו תכשיט, להיות כאן ולרצות להיות כאן. לובשת את הזכרון ומסתובבת לכל הצדדים, מהוססת, כמו בתא הלבשה. אחרי שנים, אפשר עוד לשאת אותו בלי שיחרוק? את המציאות העכשווית, אני רחוקה מלתפוס. היא ענקית ועמוקה כאוקיינוס, היא זזה מהר כמו דגיגונים, היא לא הגיונית, לא רציפה, מרובדת ושכבתית, סבוכה ככדור צמר. איך אאמין לעבר? אולי לא דייקתי, אולי החורף הירושלמי היה שגרתי, השלג התלכלך עוד בטרם נגע באדמה, אולי רבנו לפני הלידה, אחרי הלידה, התינוקת בכתה, הצוות הרפואי התרחק במעבה המסדרון, לילה ירד בכל מקום. אינני לוכדת דבר.
– יעל סטטמן היא משוררת ופסיכולוגית. ספרה השני, "בחוץ שקט", ראה אור החודש, בדצמבר 2023, בהוצאת הקיבוץ המאוחד
*
לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023
