דליה רביקוביץ. כרטיס ביקור

רויטל אמרה שסיפרה לה עליי. "אמרתי לה שגם את כותבת שירים. שאת ראש מועדון המעריצים". "מה זאת אומרת, גם, יא מצחיקה? איך אפשר בכלל להשוות ביני לבינה. היא בונה גופים אמיתיים שקמים לדהור מקצה הדף ועד סופו כמו סוסים, איילות, כבשים ירוקות. היא, כמו משוררות אמיתיות, מחוללת ניסים". "ומה את עושה?", "אני סתם מחברת מילים אחת לשנייה, מקווה שהדבק יחזיק".

היא אמרה "לא הבנתי כלום", ועוד אמרה, "זה כל האנשים שכותבים שירים הם ככה משונים?". "כן". וצחקנו, כלומר הייתה בינינו לרגע קרבה כזאת פרטית, יחד מתייקות את התיקים לפי סדר האלף-בית בארכיב הממשלתי. אחרי יומיים, אני הייתי בריש, רביד, רבינוביץ', רוזן, רויטל נכנסה ואמרה, "דליה רוצה שתבואי", "דליה דליה?", "הקוסמת שלך, נו, הרביקוביץ'". היא קראה לה בשמה הפרטי. ואז בשם משפחתה. "קבעתי איתה ביום שישי אחרי העבודה, היא תחכה לך, תבואי פונקט בשעה שלוש".

איך אפשר לפגוש מישהי שגידלה אותך במחשבות? שהלכה איתך שבועות מהגימנסיה הביתה, כל הדרך ברגל, חולצת בית הספר גזורה, נערת מלנכוליה חובבת שירה, מאוהבת נורא ולשווא בגלעד, כותבת לו שירים שהוא אף פעם לא יקרא, הולכת שיכורה ומשננת את "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה"?, איך לפגוש מישהי שכתבה בשבילי את "לו אפשר להשיג אותך כולך – שבעכשיו / איך אפשר שתהיה לי כמו אני עצמי", מתוך ספר של "שירי אהבה ישראליים בני זמננו", עטיפה תכלת, אותיות מרחפות באדום, ספר משומש כל כך מיוחד (עד היום) שקנה לי אהוב מממש ליום הולדתי העשרים ואחת.

 

שירי אהבה ישראליים. בני זמננו, בני זמנם

קניתי פרחים צבעוניים. זר משולב של חרציות, עם ורדים, נוריות. כל אלה, הצבעים בוהקים מידיי, נראו לי מפלסטיק אבל היו לגמרי אמיתיות. בצ'לסי מרקט קניתי גם קופסה של עוגיות. אולי היא רעבה. רויטל סיפרה שלפעמים היא מעירה אותה במחצית הלילה, דופקת על הדלת, מבקשת סיגריה או אוזן קשובה. היא אמרה, "כאילו חסר לה איזה שקט בגוף", אני אמרתי, "נראה לי שכל אחת שכותבת שירים ככה חשוף, היא תמיד, במובן מסוים, אישה עצובה". שתיהן התגוררו בצ'לסמור, דליה בדירה נמוכה, די עלובה, רויטל בדירה מעל.

וצריך גם, אין ברירה, לתאר את השמלה. מי ששונא שמלות חגיגה, נא לדלג פסקה. דילגו הפרחחים? נמשיך. אז אני לבשתי שמלה מצבע פרחים, צהובה. ארוכה כמעט עד הקרסוליים. שרוולים קצרים שקופים, קצת נפוחים, שקניתי בחנות יד שנייה בשדרה השישית. זו שמלה שלובשים פעם אחת וממבטי הסביבה, הרי אני חשבתי אותה חגיגית, שמלה לאירוע מיוחד, מהמבטים האלו שבאים ככה מהצד, כבר מבינים לבד שזה לא בדיוק יושב, שזה בסופו של דבר, רויטל אמרה, את פשוט השתגעת, גיברת ראשון לציון שנחתה לה בעיר הגדולה, זו בחירה, איך להגיד לך בעדינות? די אומללה. כשקניתי אותה המוכרת ישבה בירכתיים של חנות עמוסת בדים, כמעט סמרטוטים, וגיחכה, בזה אני נזכרת בדיעבד, כשהגחתי מתא ההלבשה היחיד, מוטציה לא ברורה, מין אישה מוזרה בצורת חמנית. זה אוריגינל, היא אמרה, שנות השישים. נסגרת מאחור בשורה ישרה של כפתורים, סוג של קטיפה ישנה. גוזמת השרוולים. אלוהים. ידעתי שרויטל תניח שתי כפות ידיים על הפנים, תחניק איזה צחוק, אבל הייתה לי משכורת ראשונה, והיה ספטמבר וניו יורק, הכל לא מוכר וזהוב. נתתי שטר. המוכרת שמחה להיפטר משתינו, יצאנו לרחוב. עכשיו רק נותר לחכות לאירוע חגיגי.

היא.

בשעה היעודה נקשתי בדלת. הפרחים ביד כמו שרביט שיכתיר לי מלכה אמיתית. היו לי דברים לספר, להגיד, שאלות, ביד השנייה קופסת עוגיות. השמלה קצת צמודה, לא נורא. נקשתי פעם, פעמיים, שלוש. אולי היא לא ערה? הנחתי את הראש על הדלת כמו על כר והאזנתי. ושוב הייתי כאחת הילדות הקטנות, מעתיקה בכתב יד מעוגל, לשון בחוץ בשביל ריכוז, למחברת שעטפתי בעצמי בכריכה חלבית, שירים של מאיר ויזלטיר, של פנחס שדה, של לאה גולדברג ובעיקר שלה, הזמן הניצוד ברשת, המערב הכחול, השתדלות נוספת, חורף קשה. אחרים. כולם שירים שממלאים אותי עד עתה, עם משוררים כמותה זו תמיד קריאה מתמשכת, אינסופית, סוג עדין מאוד של התרגשות לבבית.

שמתם לב שכשאנשים אומרים בימים שלנו "עדינות", הם מתכוונים לומר שזו חולשה? זה כי זו עת הצעקה עכשיו. עת לשכוח אימהות. העת החדשה.

דפקתי. חיכיתי לרעש, לסימן שהיא שם, לאות. אחרי רבע שעה כאבו הכפות (בגלל הנקישה; חמש אצבעות / בגלל השמלה; נעליים גבוהות) ויצאתי מהבניין, התיישבתי על ספסל שמול הדירה שלה. עברה רבע שעה. עוד רבע שעה. עוד. היא בטח יצאה לקנות חלב או סוכריות לגרון, וניל או סיגריה דקה ותכף תחזור. בערב, כבר בביתי, כשהוספתי בליבי לחכות, אכלתי, אחת אחת, את כל העוגיות.

רויטל אמרה שדליה מרגישה לא טוב. שמסרה התנצלות. גם כרטיס ביקור קטן מסרה, עם כתובתה בישראל. "היא חוזרת השבוע, אז הנה הכתובת, כשתחזרי, היא ביקשה להתקשר". את הכרטיס הנחתי בארנק והוא מונח שם מתנה עד היום, נפנוף מרחוק, הי דליה דליה, הי גם לך, שלום שלום.

איך אפשר להיפגש עם מי שלימדה לסדר בכל מיני, אינסוף, צורות עשרים ושתיים אותיות? כנראה שאי אפשר. לא נפגשנו כמו שאנשים לא נפגשים. אומרים, יש עוד זמן, ובתווך עבודה, עיסוקים, שיגעון, דיכאון, אהבה, ילדים, חרדות ופחדים. נזדמן ודאי בשנה הבאה. ואם לא – תתפנה לי איזו שעה באלפיים עשרים וחמש, צ'יק צ'ק זה עובר, את תראי, עוד ניפגש.

הידיעה על מותה תפסה אותי, כמו כל ידיעה מהסוג הסופי, לא מוכנה. עת ארזתי כדי לחזור, העברתי הלאה, לסלביישן ארמי סטור, את השמלה הצהובה. ביום מותה, ספונה בחדריי, קראתי בספרה "כל השירים עד כה", ולמרות שנעשה מידיי ומאוחר, פגשתי בה שם, אחזתי במוכר ובעכשיו ובתמיד ובילדות, ובכיתי כמו שאנשים מבוגרים בוכים, בחרישיות, בהיחבא. וחשבתי עליה, מורתי לתמיד הטובה, דליה דליה. כותבת לך כאן אני ענת תלמידתך. מרוב אהבה.

– ענת לוין היא משוררת, זוכת פרס אקו"ם לשנת 2012, ספרה "מפה לפה" יצא לאחרונה בהוצאת "קשב לשירה", והבלוג שלה, "יכולה לפעמים", הוא תיבת אוצרות נדירים.

0

לכל הרשימות בפרויקט "מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ":

"מחבב/אוהב/מעריך/ מעריץ" – פתח דברדקלה קידר על עמוס עוזנעם שיזף על הבמאי וורנר הרצוגאורית גידלי על דוד גרוסמןהצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץיערה שחורי על מרגרט אטוודעמרי הרצוג על ג'מייקה קינקיידאיריס אליה כהן על טוני מוריסון והמאייר אסף חנוכה על המאייר תומר חנוכה.

 

שתפו

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. עדינות מופלאה. תודה.

  2. התרגשתי משתיכן. תודה על הסיפור

  3. תודה, מושיק ומיכל, שמחה שאהבתם, שמחתי להשתתף בפרויקט היפה הזה.

  4. הזדהיתי מאוד. בעיקר עם האזכור של הנערה המלנכולית חובבת השירה, שמאוהבת נואשות. גם אני חיה בתחושה שדליה גידלה אותי… ולראיה:
    http://cafe.themarker.com/post/75052/

התגובות נעולות.

סגירת תפריט