רשימות לעשות: היום האחרון / כ.ר

רשימות הן חרב פיפיות. מצד אחד, הן אמצעי יעיל לשיכוך חרדות; הרשו לי להדחיק רגע את פחד המוות, ולהתמודד עם חרדות נגישות יותר: החרדה לשכוח, החרדה לא להספיק והחרדה האולטימטיבית: לא לדעת מה לעשות.

בדם ויזע בניתי לי חיים שהם, בסופו של דבר, משוחררים ממסגרות נוקשות. די פנטסטי, מוכרחים להודות. אבל יש בהם, בחיים האלה, יותר מדי רגעים שבהם אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. הרשימה המיתולוגית, בכתב יד עגול ונמרץ, אמורה לעשות סדר בראש ובגוף. כמו כרטיס התנוחות של היוגה שמורה לי: זאת התנוחה, כך היא נראית. תישארי כאן חמש נשימות, ואחריהן עברי לתנוחה הבאה אחריה לטובה.

זה בדיוק מה שאמורה הרשימה שלי לעשות: לסדר לפי סדר הגיוני את הדברים שאני צריכה/רוצה לעשות, ולאפשר לי לנשום, עמוק ובאופן סדיר, בין הדברים ובתוכם. כמו רוב המשתתפים בפרויקט, גם אני ניסיתי את כל האפליקציות, כולל אלה עם הגרפיקות המשמחות והצלילים המגניבים, אבל אין סיפוק גדול יותר מלמתוח קו על משימה שבוצעה. באפליקציה שפיתחתי בעצמי, טכנולוגיה מתקדמת של פנקס ועט, יש בכל זאת שני באגים שטרם הצלחתי לפתור: הראשון, הוא כתב היד שלי, שבמקום כל מה שאני רוצה שהוא יהיה, הוא רצוץ ומכוער ובדרך כלל לא באמת קריא. הבאג השני בעייתי מעט יותר: המשתמשת הראשית – המחברת של הרשימה וקהל היעד שלה – לא נוטה לקבל את מרותה.

עמוק בתוך נפשי העמלנית, שספגה ערכים של הישגיות ומאמץ של אתיקה פרוטסטנטית עוד בבטן אמי, מתחבא לו, כנראה, תא חתרני, שמדי פעם שואל את עצמו האם, אמנם, העבודה היא חיינו. התברכתי בעבודות שאני אוהבת מאוד, שהן בנפשי, ומגיל צעיר מאוד למדתי איך לעבוד. לצד יוזמות עצמאיות, כמו מכירת בראוניז בחוצות העיר, ביצעתי השתלטות חרישית אך יעילה על שוק הבייביסיטינג, השיעורים הפרטיים והמלצרות באזור תל אביב רבתי. בחיי האלטרנטיביים אני עורכת דין שעובדת מבוקר עד לילה, עושה צדק ו/או מלא כסף. מזל שהמעטפה שהודיעה לי שהתקבלתי ללימודי משפטים נקברה מתחת לכל המעטפות האחרות, ובסוף הלכתי ללמוד פסיכולוגיה.

אולי התחלתי מוקדם מדי ונגמר לי הפתיל, אולי זה מרד נעורים שהגיע מאוחר מדי; תהיה הסיבה אשר תהיה, יש בי, מתברר, גרעין קטן אך עיקש של עצלות, של איטיות, של חולמנות, של נהנתנות (טוב, גרעין מעט גדול יותר של נהנתנות, לא אכחיש), התנחלות קטנה ומבוצרת נתונה ביבשת אויב של יעילות, חריצות ופרודוקטיביות.

אולי לכן אני מסרבת לתרגם את to do list ל"רשימת מטלות". מטלות הן משימות ממקור חיצוני, שמישהו מטיל עליך, גם אם המישהו הזה הוא האל האחראי לקלקולים במערכת האינסטלציה. ה-to do משאיר מקום גם לכל העשייה כולה, גם למה שצריך לעשות וגם למה שרוצים. לכן, בלית תרגום רהוט יותר, התרגום המקובל עלי למונח to do list הוא "רשימת הלעשות". כל מה שעומד מאחורי הסיבות שלכם לקום בבוקר –  רצון, חלום או חזון – הדברים האלה צריכים להיפרט לצעדים שיהיו כלולים ברשימת הלעשות שלכם. בעצם, רשימת הלעשות צריכה לנבוע כמעט ישירות מהרשימה הסודית, העמוקה, רשימת הלהיות.

במיטבם (במיטבי), הדברים מרשימת הלהיות נכנסים ישר ליומן; ימי כתיבה למשל – שניים (ליתר דיוק אחד ועוד שני חצאים). ימי ייעוץ – שניים ארוכים, אם יש סדנאות – יותר. יוגה, פעמיים בשבוע (ביומן. במציאות פחות). יום בשבוע שבו אני לוקחת את הילדות מוקדם, יום בשבוע שבו הוא לוקח את הילדות מוקדם יותר. ימי הולדת וימי נישואין, והפסטיבלים שאנחנו עורכים סביבם; היומן הוא דיקטטור קשוח פי כמה מרשימת המטלות, שבינינו, היא יותר הצעת הגשה.

ברשימה הפרטית שלי, בכתב ידי הלא ברור לי, הסידורים הם בטור השמאלי, והעבודה לסוגיה בטור הימני, אבל גם בזה וגם בזה, אני מעיזה וכותבת בהן כל מיני דברים, חלומות, רצונות, שאיפות, ככה, נחות ליד הסידורים בנון שאלאנט, כאילו לא כתבתי שם "סטארט אפ" ממש במקביל לזה שצריך לאסוף חבילה מהדואר ולדאוג לתמונת פרופיל נורמלית ל"הארץ" ולוויקיפדיה. ויחד עם גופי התאורה המקצרים בסלון שצריך להחליף, גם היומרות האלה, המופרכות והחצופות והדי מסובכות להגשמה עוברות איתי מרשימה לרשימה, מעמוד לעמוד בפנקס, ותוך זמן מה הן הופכות משאיפות לתסכולים להלקאה עצמית לתחושת החמצה.

אלא אם במקרה הן מתממשות. מה שקורה לפעמים.

זאת היא הדרמה של רשימת הלעשות שלי: המתח בין הקצה האחד שלה – הפנטזיה והשני – פרקטיקה טהורה, וההתעקשות שלי לאחוז במקל בשתי קצותיו. ללכת בקטנות ובאותו הזמן בדיוק ללכת בגדולות.

לפעמים נדמה שאסור לאחוז את הפנטזיות ביד חזקה מדי, שלא ייחנקו, שלא יתפוררו. ועם זאת, צריך לעזור להן להתגשם. כל שינוי ארגוני גדול, למשל, חשוב לפרוס לחתיכות בגודל סביר, כאלה שאפשר לבלוע בלי שייתקעו בגרון, אבל גם לא קטנות מדי, כדי שאפשר יהיה להתקדם התקדמות אמיתית מצעד לצעד. חשוב לראות את המפה הגדולה, וממנה לצלול לפרטים הקטנים. באותו אופן, אני מאמינה, צריך לנסות ולהגשים גם את פנטזיות היצירה באשר הן: לחלק אותן לצעדים קטנים ואפשריים, שבסופו של דבר ירכיבו את התמונה הגדולה. לכל מי ששואל אותי, אני מסבירה, שיצירה זקוקה להזדמנויות, למסגרת ולמשמעת. שלמרות טבעה הפרוע, אולי בגללו, היא זקוקה לגבולות שבתוכם תרגיש בטוחה להיות מה שהיא. היא זקוקה לסולמות לעלות בהם ולחבלים לגלוש עליהם, גם היא צריכה להתקדם בהדרגה כדי להתממש, לצאת לפועל, לראות אור. אני מאמינה בזה באמת ובתמים, ומצוידת במחקרים המתאימים להוכיח את זה.

אז אני מנסה לשלב את הפרויקטים האמנותיים שלי ברשימת המטלות שלי, כדי שאביט ברשימה ולא אראה בה רק את כל האבק, החצץ, הקש והגבבה, המטלות הסיזיפיות של החיים. כדי שלא אמצא את עצמי בטעות מסדרת איזה חורף-קיץ במקום לכתוב עוד קצת מהדמות שאולי תהיה פעם הראשית ברומן שאולי פעם יהיה.

אלא שאם הייתי בנאדם רציני באמת, לא הייתי מוסיפה לעצמי ברשימת הלעשות דברים כמו "רומן", "סינופסיס", "תסריט", שבסופו של דבר רק מזכירים לי מה שוב לא עשיתי היום. לו הייתי בנאדם רציני, ריאלי, הייתי מחלקת גם את אלה לשלבים וכותבת לי בטור הימני רק את השלב הבא, הצעד הקונקרטי הבא שצריך לעשות כדי להגשים את התכנית הגדולה, כמו למשל לקחת את הסרט ההוא מהאוזן, שעשוי להיות רלוונטי למשהו שעליו אני עובדת עכשיו.

אלא שאני גם בנאדם רציני, גם ריאלי במידה מסוימת, ובכל זאת משהו בי מתעקש על האזכור הלא יעיל הזה. והדילמה האמיתית שלי, שגם אלף המילים האלה (ועוד רבות אחרות שזרקתי על הנושא) לא הצליחו לפתור היא: האם אני צריכה להפנים כבר שכתיבה ויצירה הן אכן עבודה, ולנהוג בהם בשיטתיות ממושמעת כמו בעניינים האחרים בחיים שלי, או להיפך: אולי כדאי שאפסיק כבר לנסות לרתום את הסוסים הלא מאולפים האלה, ואעיז לעלות על גבם, ולהמתין באי ידיעה, בסקרנות ובאומץ כדי לראות לאן ייקחו אותי.

טרם החלטתי. ובאמת הגיע הזמן לסדר את הארון.

~ לכל הפוסטים בפרויקט "רשימות לעשות" ~