היומכיטוב / תמר קפלנסקי

ישר אמרתי בטח. בטח שאני אשתתף. מה, היום הכי טוב שלי השנה? כן, אין בעיות. מה הסיפור.
אלא שמאז עברו שבעה ימים שהדבר היחיד שאני יכולה לומר עליהם, וזה פור שור, הוא שאף אחד מהם לא היה הכי טוב שלי השנה.
למעשה, כבר למחרת השיחה שבה השבתי ­– בוטחת, יהירה – בחיוב, הבנתי: לא היה לי יום הכי טוב השנה.
וזה לא שלא חיפשתי.

מתאמצת: אני בטוחה שהיה משהו. אפילו זוכרת את עצמי אומרת לעצמי, במפורש, לפחות פעמיים או שלוש השנה, עכשיו. עכשיו אני מאושרת. שנייה, אם אני רק אחשוב על זה עוד קצת אני אזכר מה זה היה.
במקום זה נזכרת ביום ההוא בהודו, בטירת העץ והאבן המטורללת ההיא בנאגאר. במרפסת המבודדת שצפתה על כל העמק ונהר הפיאס השוצף, שקראתי לו הפיאס והחידקל. איך ישבתי מחוץ לחדר, על ספסל עץ עצום, עטופה בסדין לבן ככלה, ואמרתי לעצמי: עכשיו. לא משנה מה יהיה אחר כך ובכלל, תזכרי שעכשיו, כאן, במקום הזה וברגע הזה, היית מאושרת. אולי אפילו כתבתי את זה במחברת ששלומית נתנה לי לפני הנסיעה.

משכנעת: היו רגעים כאלה השנה, בטוח. היו ימים כאלה, תרפי שנייה, זה יחזור.
אבל הזיכרון, כמו יד מנסה להחזיק מים, נלפת בכוח עוויתי רק כדי לגלות שוב ושוב: כלום. כף יד לחה מזיעה, אולי כמה גרגרי חול.
חברים בפייסבוק מעלים את "הרגעים הגדולים שלי ב-2012". זוכרת שב-2010 היה כזה דומה, השנה שלי בסטטוסים, והיו שם דברים מצחיקים. כאלה שאני זוכרת גם היום שכתבתי, למרות שהאפליקציה איננה. "ישו המתוק", אמרה הברמנית טרוטת העיניים, "אני מה זה מקווה שזו קפיצת גדילה". זוכרת שכתבתי, וגם מי ידע ישר למה הכוונה ומי לא. אז אני משתיקה את מחשבות "שיא הפאתטיות" שלי ומחליטה לתת צ'אנס לאלגוריתם.
מה רבה אכזבתי, כמו שאומרים. מה רבה אכזבתי כשאני מגלה שיש שם קצת תמונות מפורים, את מסיבת ה-80 שארגנתי לאבא שלי (אף שזה באמת היה יום נחמד) ועוד כמה כאלה.

מספרת לרחלי. כשמגיעה ל"לא היה לי אף יום הכי טוב השנה" היא צוחקת בקול. זה לא מצחיק, אני אומרת, מספרת על הניסיון המביך לגרד תשובה בפייסבוק, והיא מתעשתת: לא קרה לך שום דבר גדול השנה?
(בראש, מהר, מה זה דבר גדול? לא נולד לי ילד, לא החלפתי עבודה, לא הגעתי למקום שנורא רציתי, לא חגגתי אירוע. אה–)
-לא. לא היה. הייתה שנה רגילה.

מבוהלת: היה לי בכלל פעם יום הכי טוב? היום ההוא בנאגאר היה הכי טוב שהיה לי בשנה ההיא? מה בכלל הופך יום להכי טוב?

אולי צריך להכריז על היום הכי טוב כשהוא קורה: הקשיבו הקשיבו, שימו לב, היום הוא יום-הכי-טוב. יומַכיטוב. סימני קריאה, מצהלות, התזמורת מנגנת טוש. צלמו, הקדישו סטטוס בפייסבוק, חרטו בסכין על העור. אל תחמיצו, אל תשכחו, אל תתנו לו לעבור בלי שרשמתם. כי אחר כך, בדצמבר, תגידו כן ל"היום הכי טוב שלי השנה", ותגלו שהשק ריק. לא הדבקתם בזמן את התווית ועכשיו כל הזיכרונות מפוררים, מפורקים. כמו המגירה של הצעצועים האבודים: שני קלפים של רביעיות, חמש חתיכות פאזל משלושה פאזלים שונים, קוף עץ אחד ממשחק באולינג, כמה פלסטיקים של קקטוס, שני קלפי לוטו של האריה שאהב תות, קובייה אחת, שני צעצועי מקדונלדס (מאסטר שיפו ומלמן הג'ירף ממדגסקר), כמה קלפים מרוטים של גוגוסים, שלושה פיונים צבעוניים מסולמות וחבלים, סקייטבורד זעיר מביצת הפתעה ומיליון חלקי לגו שאלוהים יודע של מה הם.
תרשמו ביומן, ליד "ג'ודו" או "הללי אוספת" או "פגישה עם היועצת". כתבו: היום היה יומַכיטוב. אחרת בדצמבר תגידו כן ל"היום הכי טוב שלי השנה", וכל מה שיהיה זה הערימה הזו, המבולגנת. רגעים, רק רגעים, שאמרתי בהם: עכשיו. ככה בדיוק.
ולכי תמצאי עכשיו משהו בתוך האבק הזה של השנה שהייתה. זיכרון אחד.

במקום זה, שברים. הבזקים מפוקסלים מדי שלא מצליחה להחזיק מספיק זמן כדי לראות: הגשר מעל איילון כשהולכת הביתה מהעבודה, שמה בטוח היה. אבל מה? רגעים, מעטים מדי, ביציאה מהאולפן. זה היה השנה? הירידה למנוחה בתנוחת היונה. ילד קורא לבד, במיטה, בקול. כל התפריט של הבסטה עם שי. השנייה, בכל פעם משמחת מחדש, שכבר לא מרגישה את הידיים החותרות במים ופשוט הופכת לתנועה.

מתחננת: הרי היו רגעים שהלב התרונן, זוכרת. יכולה להרגיש את זה גם עכשיו. יותר מדי אוויר בראות שמאיימות להתפרץ מבית החזה. וגם מעל עצמות הבריח ובגרון. איזו התנשמות, איזה סומק על הלחי.

כמו בסטיאן חופר בקרח. כבר לא יודע בכלל שהוא בסטיאן ולמה הוא חופר, רק שהוא חופר. מחפש בלי לדעת שהוא מחפש זיכרון אחד, שהוא לא יודע שהוא זיכרון.
לכי תמצאי זיכרון אחד. אחד.

* * *

"אלה הם חלומות שכוחים מעולם האדם", הסביר יור. "מרגע שמישהו חולם חלום, אין החלום יכול לחדול כך סתם להתקיים. אבל אם אין החולם יכול לזכור אותו, מה עולה בגורלו? הוא בפנטסיה. עמוק מתחת לאדמתנו. שם מאוחסנים החלומות השכוחים בשכבות רבות. ככל שמעמיקים לחפור, כן צפופים יותר החלומות. כל פנטסיה נחה על ממסד של חלומות שכוחים".
עיני בסטיאן היו קרועות לרווחה מרוב פליאה. "גם שלי שם?" שאל.
יור הינהן.
"ואתה חושב שאני צריך למצוא אותם?"
לפחות אחד", אמר יור. "אחד יספיק".
(…)
מכורבל ומקופל כעובר ברחם אמו שכב בסטיאן במעמקים החשוכים של מוסדות פנטסיה, כורה בסבלנות חלום נשכח, תמונה שיהיה בה כדי להובילו אל מי החיים.

* * *

שקט.
בהתחלה זכרתי רק את האור על ירך סומרת. שמש של חודש מאי.
אחר כך הגיעו הקולות, קודם כל הרעש של הרוח על השמשייה.
אחר כך התחושה ביד האוחזת טישו מנגב אף. כל מי שיש לו ילד יודע: ניגוב אף בים זה לא כמו כל ניגוב אחר.
ואז, בבת אחת, זה בא.
היום שלקחתי את הילדים לים בתחילת הקיץ. את שניהם, בקו 63, עם כובע רחב שוליים ותיק ענק על הגב. סנדוויצ'ים בפיתה – חביתה וטונה וגבינה מלוחה עם עגבנייה, כמו שהייתי אוכלת בבריכה בווייסגל ותמיד היה הכי טעים, והבטחתי לעצמי שאתן לילדים שלי. נקטרינה נוזלת על הסנטר ששוטפים במים מלוחים. אביתר קבור בחול ויותם, חבוש כובע בלבד, מכסה אותו. שניהם בלונגים צבעוניים מהודו, מלקקים ארטיקים מטפטפים. העור החם והמלוח של מי שהיו פעם תינוקות רכים בידיי המשתאות.
בכל פעם שהיה לי מספיק טישו לנגב נזלת, בכל פעם שהייתה שקית לזבל, בכל פעם שהיה קר ואמא (אני!) שלפה חולצה ארוכה שהביאה למרות השמש – הרגשתי הכי מוצלחת ומצליחה. עכשיו, בדיוק עכשיו. עכשיו טוב.

* * *

(אפילוג-רשות. עדיף להדחיק. לקבור מתחת עיתון ישן. לקרוא בלי להקשיב)
רגע, אז זה מספיק? ככה מספיק בשביל להגיד יומַכיטוב? אולי היה יום אחר יותר טוב ולא שמתי לב?
באחורי הראש, קול חמוץ מתלונן, יודע: טוב, זה רק רגע. זה היה רק רגע וגם אותו גירדת.
מתכעסת: מי זה בכלל האנשים האלה שיש להם ימים-הכי-טובים? יְמִימה כִיטו בִים אלק. כל הטרהלהלה הזה וההו-הא וההופה-הופה, הנה… הנהההה… כן-כן-כן, בדיוק שם, ככה, ככה בדיוק ­– עעע-כשיו! טה-דם: יומכיטוב!
פחח, יאללה גם כן, זה בטוח אלה שגם אומרים "אנחנו מאושרים עד השמיים", כשנולד להם תינוק ראשון. קחו את זה לטיפול.

בכל זאת, נוט טו סלף: בשנה הבאה, לתעד.

– תמר קפלנסקי היא כותבת, עורכת ומתרגמת, בדרך כלל חוקרת, לפעמים זמרת ותמיד אמא.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הכי טוב בשנה"