1.
סיפור המעמקים של התערוכה "צחור המטפחת" הוא סיפור של מוות וסיפור של חיים, לא פחות. בסיפור הזה יש שתי שבעות. הן שונות בתכלית, אבל בסופו של דבר, שבעה היא שבעה, עם רוגעלך וקרובים, ורחוקים שמציגים את עצמם פתאום, וצחוק ובכי.
בסופה של השבעה האחת, כסאות הפלסטיק נערמו בחזרה בחצר, מחכים להזדמנויות משמחות מאלה, כלי ההגשה הועלו לארונות הגבוהים, ושאריות האוכל, שהובאו באהבה ובנחמה, אופסנו בקופסאות פלסטיק לארוחות העתידיות. ימים מעטים קודם לכן, מלאני, האשה-מטפלת-כוח טבע, עוד סחבה והאכילה והשכיבה ולחלחה שפתיים ובעיקר ישבה בסמוך, שעות על שעות, בידיעה ובבטחון. עכשיו, בשעות הספורות שהבית עמד לרשותה הבלעדי, היתה לסופת ההוריקן מלאני, והחזירה את הבית לקדמותו, ביסודיות, ביעילות ובתבונה. משונה היה לחזור מהקבר הביתה, כאילו דבר לא קרה. אבל ברווחה הארעית שסדר וניקיון מעניקים, אפשר היה לנצל את ההזדמנות שהתקבצנו מכנפות תבל ואת שמש החורף הנעימה, ולצלם את הנכדים בצילום השנתי של ט"ו בשבט, שמסמן את כמה שהם גדלים, אלה, וכמה אנחנו משתדלים לא לקטון לצדם.
כשחזרנו לאותו הבית, בהרכב מצומצם בהרבה, מהעליה לקבר בשלושים (פינת הגאון: קבורה חילונית והסתופפות בחיק המנהגים היהודיים החכמים כל כך), כבר היו שני ארגזים בסלון, פרוקים למחצה. שאריות מהחנות שנסגרה, שאריות מהמפעל שנסגר עוד קודם, שאריות מהשבעה הקודמת. היו כמה דברים שהוא ביקש להראות לי, הרי הילדות תופרות, אולי ירצו סרטי תפירה, או קישוטי בד מסולסלים.
למעשה, הילדות, כמו אמא שלהן, לא תופרות. הן רוצות לתפור, ואף זכו במכונת תפירה בחלוקת השלל של השבעה הקודמת, אבל בינינו ובין השמלות הנהדרות שאנחנו מדמיינות עומד המכשול הבלתי עביר של השחלת החוט בקוף מחט המכונה. אני יודעת, יש אינספור הדרכות יוטיוב, וחברה באה להסביר לי באופן אישי. אבל טרם.
מתחת לשקיות הנייר השקפקפות עם סרטי הבד בתכלת ואדמדם (שאותם לקחתי הביתה, סתם כי לא יכולתי להתאפק), שכבו בערבוביה המפיות. קצת מפות, מפיות מאויירות, קרעי מפות גדולות, ניילוניות עם מסמכים, הנחיות תפירה, גזירה, ייצור, סקיצות מצוירות בטושים על פרגמנט, תעודות משלוח, כרטיסיות מחשב מנוקבות שמכילות עיצובי רקמה. חומרים ששמחתי לפגוש שוב, שכבר ניסיתי לעשות איתם משהו לכבוד יומולדת השבעים של האיש היקר לנו, אז, לפני כמה שנים, כשכולם עוד היו בריאים, פחות או יותר. כבר אז גנבתי את שני הארגזים האלה מתחת לאפו, גיהצתי וצילמתי את המפיות ואת קרעי המפות, ואת הצילומים העליתי לאתר שבניתי, "סיפור בדים" שמו, אולי "סיפורי – "; רק אלוהים יודע איפה אמצא אותו עכשיו. הצעתי שניפגש ונמלא במידע ובסיפורים את תיבות הטקסט שלצד הצילומים, אבל אף אחד מאיתנו לא הרים את הכפפה, וזה לא קרה.
אולי זה לא היה הדבר הנכון, להקים אתר אינטרנט למפיות. הפיקסלים לא יודעים להעביר את מגע הבד ואת ריחו הישן, את התפרים שהתעקמו עם השנים, את תחושת המפגש עם מפית בד, שיש בה תמיד משהו שלקוח מספרים שאולים.
אבל משהו היה צריך להעשות עם האוצרות האלה.
2.
הד-אר, המפעל שהקימו משה וסטניה ורוצלבסקי העסיק את ילדיהם ורדה ואילן, ועוד עשרות עובדים, וייצר בעיקר מפות שולחן באיכות מעולה; מאה אחוז סינתטי, מכריזה חותמת הגומי שמצאתי בחפירות. אבל לצד המפות האיכותיות היו גם הממחטות המאוירות, מפיות "בתאבון" שכמותן עוד הייתי טומנת לילדות בקופסאות האוכל (אל תגלו לי, אבל אני מכינת הסנדוויצ'ים איבדתי במו עצמי את מפית האסטרונאוט ועכשיו אני האוצרת רוצה להרוג אותי על זה). כלבלבים מצויירים משנות החמישים מודפסים בשלושה צבעים, ואז בארבעה ואז בחמישה; אותם כלבלבים, רק העשורים משתנים. והנה הם, בגרסאותיהם השונות, לפעמים קרועות ומצהיבות, לפעמים במצב מעולה, פזורים שם, על שולחן הסלון, על הספות. ציפי לא היתה מרשה בלגן כזה. גם אני לא, אגב. אבל טוב שהוא היה שם.
שנתיים קודם לכן, בשבעה של סבתא סטניה, סבתא שלו, סבתא רבתא של בנותיי, שנפטרה בגיל 97, רציתי נורא לצלם. את הבית שלה הכרתי היטב: נברשות בדולח מודרניות, מכשיר טיהור אוויר מיונים שליליים, עופרים מברונזה, פסנתר ועליו תמונות משפחה, שולחן פינג פונג ששנים היה פתוח בסלון, מגזינים שמגיעים בדואר מאמריקה, עבודות עיצוב ואמנות של החתן שלה, ג'ק יגד, תעודות הוקרה על תרומות לארגונים שונים.
וגם: טלויזיות עם מכשירי וידאו רבים להפתיע. כל נכד שנסע לחו"ל, ידע שהוא צריך להביא לסבתא שלו אחד מהשניים: שאנל חמש ומכשיר וידאו. ההסבר שהוסבר פעם אחת, ומאז לא שאלנו שוב, היה שהיא לא יודעת לכוון את מכשיר ההקלטה כדי שיקליט תכניות שונות, אז וידאו אחד מכוון להקליט מדי יום את "צעירים חסרי מנוח" ואילו האחר מקליט מדי יום את "היפים והאמיצים" בשעתה וכולי. אז היינו מביאים וידאו מהדיוטי. האשה נתנה לנו כל כך הרבה, מה זה להביא עוד וידאו מהדיוטי. ושאנל חמש.
סבתא סטניה היתה חתיכת טיפוס, מענטש, אם אפשר היה לומר את זה באשה, אשה רבת מעללים, לא שגרתית, תכולת עיניים, בהירת מחשבה וטובת לב עד מאוד. הסבתא שהיתה מבקשת שנתקשר אליה יותר מאוחר, אחרי עשר-אחת עשרה בלילה. האשה, שכשעמדנו להתחתן, לא עניין אותה אם זה עם רב או בלעדיו ורק דבר אחד ביקשה: שנזכור שאף פעם לא הולכים לישון בריב. עד היום, ברגעים קשים, מישהו מאיתנו שולף את הקלף המפייס: סבתא סטניה אמרה ש.
שולחן הפינג פונג, גיליונות של הטיים מגזין, עופרי הברונזה – חלק מנוף ילדותו, חלק מנוף ילדותינו, הפך באחת למין בסכנת הכחדה. רציתי לצלם את חתיכת החיים הזאת שעמדה אז להתפזר בעולם (הסרוויס עם הפרחים אצלי, שכנה טובה לסרוויס עם הפרחים של הסבתא הפולניה שלי. מכונת התפירה מחכה אצלנו לגאולה) והתביישתי. היו שם כל כך הרבה צילומים יפים אפשריים, אבל חששתי.
הרמתי באצבע אחת תריס עץ שכיסה על מדפים בספריה הסמוכה לטלויזיה ולדיווידיאים המקליטים (עם כל הכבוד לריטואלים, התקדמנו עם הטכנולוגיה) ואז התברר גודלו של מפעל ההקלטה: הצעירה חסרת המנוח בת התשעים ומשהו, הקליטה מאות סרטים, מ"חלף עם הרוח" ל"סאנסט בולווארד" ל"שיר אשיר בגשם" ל"ניו יורק ניו יורק" – כל מה שנתנו בשנים האחרונות בערוצי הקלאסיקות, מוקלט ומקוטלג במחברת גדולה בכריכה קשה: לפי שנה, לפי שחקן, לפי שחקנית. גם את זה לא צילמתי. לא נעים היה. וככל שתכננתי לבוא ולצלם אחרי תום השבעה, ספריית הסרטים נתרמה למקום שכנראה היה זקוק לה, והבית על חפציו הלך והתפזר.
היא היתה אישה בלתי נשכחת (וגם עכשיו עדיין משונה וקצת זר ועצוב לכתוב את זה בלשון עבר).
יש לנו המון וידאואים, אז עשו רגע פאסט פורוורד.
3.
פאסט בקוורדס בעצם?
כי זה הסיפור בסיפור הזה. התנועה הזאת, מהירה, צמיגית ומחוספסת, במנהרת הזמן. כי מהן חמישים-שישים שנה בינינו, בצילומים, ברקמות, בסקיצות, במודעה מהעיתון, ברוח הזמן שנשקפת מבין המפיות, בשטנצים של החותמות על האריזות, במסמכי ההזמנה של הרקמות על מפיות היודאיקה מחוץ לארץ. כי לפני שנה, כשראיתי שוב, את המפיות הישנות של הד-אר, בנות שישים, חמישים, ארבעים ושלושים שנה, מצוירות בציורי ילדים, מודפסות בשלושה צבעים, בארבעה, בחמישה, דבר ראשון הרמתי טלפון ליובל סער, חבר, מעצב ויזם אמנות בלתי ניתן לעצירה. כלומר שלחתי לו ווטסאפ, כי ככה מרימים טלפונים בימינו, עם כמה צילומים של כמה מפיות, ככה, כמו שהן, שרועות על הספות ועל שולחן הסלון. יובל התעלף בווטסאפ בחזרה, כי ככה יובל מגיב כשהוא רואה משהו שהוא אוהב, ואחרי זמן קצר מאוד סיפר לי שזה מעניין את מוזיאון ארץ ישראל. כי זה מה שיובל עושה כשהוא מבין שמשהו יכול להיות משהו הרבה יותר גדול. הוא עושה אותו כזה.
בסוף ספטמבר נפתחה במוזיאון הארץ התערוכה "צחור המטפחת" שאצרנו יובל ואני. בתמיכתן של כנרת פלטי, אוצרת המוזיאון, ליליה לבובסקי, המעצבת, ומירי צדקה אשת יחסי הציבור, אספנו כחמישים דגמים משנות הארבעים ועד שנות האלפיים, סקיצות, אריזות וחותמות. היה כיסוי תקשורתי מפואר ומחמיא. היו מאות אנשים: משפחה ומשפחה רחוקה, חברים וקולגות, שכנים, עובדים של המפעל, ילדיהם ונכדיהם. היתה התרגשות גדולה ופליאה והרבה נוסטלגיה ונדמה לי שגם לא מעט הכרת תודה על האפשרות לראות מחדש, באור אחר, מוצרים שיוצרו תעשייתית בתקופה אחרת, ואת הסיפור שהן מספרות לא רק על הבחירות הסגנוניות אלא גם על הלך הרוח, התפיסות והמשאלות של הישוב ההוא.
בשבת הבאה, 3.12, בשעה 11:00, נקיים, יובל ואני שיח גלריה בתערוכה.
4.
ויש עוד. אחרון ודי כלומר. חמישה אחרונים ודי.
אחת המחלקות המפוארות והמצליחות בתערוכה, כלומר של המפעל, היו מפיות "בתאבון", זאת שלי היתה בתיק – גם לכם היתה כזאת, תאמינו לי – שנים רבות לפני שהתוודעתי למי שהגתה אותן, יום אחד בתחילת שנות השישים, ומיד התחילה לייצר אותן, לשווק ולמכור במשך ארבעים השנים הבאות. יובל ואני החלטנו לעשות את המעשה הבלתי אחראי ובלתי יציב – לייצר מחדש את מפיות בתאבון, בעיצוב של מאיירים בני זמננו. יזהר כהן, דוד פולונסקי, אורית ברגמן, גבריאלה ברוך ואיתן אלוא – מאיירים מוכשרים, רבי זכויות ואהובים – נרתמו למשימה, ליאור ימין מ"אסופה", חנות לעיצוב ישראלי בשוק הפשפשים, מצא את הבד המתאים והטכניקה, היצרנים שהסכימו, התופרים והגהצנים, ומתן רז עיצב את האריזה. הודפסו מאה מפיות בלבד מכל דגם, והילדות שלי ואמא שלי וגם בן הזוג שלי ואני בעצמי, ישבנו בבית בלילות שלפני ערב הפתיחה של התערוכה וקיפלנו את מאות המפיות האלה לתוך אריזות הקרטון המודפסות ושקיקי הצלופן ההדוקים. קיפול המפיות, אגב, היה תפקיד הילדים של סטניה, לפני שישים ומשהו שנה.
נשארו מפיות מעטות, למי שרוצה לטמון אחת בקופסת האוכל. מותר גם, ואפילו רצוי למסגר אותן ולתלות. הן מעוררות תאבון וזכרונות וחלקן גם חיוך והן יפות מאוד. אפשר להשיג אותן בחנות "אסופה" ומקווה שעד שיח הגלריה בשבוע הבא יהיה אפשר להשיג אותן גם בחנות מוזיאון ארץ ישראל.
