ליד הקופה בצומת ספרים, לצד הסביבונים, דפי הצביעה ורבי המכר של הרגע עומדת ערימה של ספרו של ויקטור פרנקל – "האדם מחפש משמעות". 39.90 ₪. מחיר מבצע לאומה בחיפוש.
בכל מקום סביבי אנשים מדברים על לנשום. נשימה מרובעת, נשימה הפוכה, נשימת 4-7-8, נשימת 3-3-6. הם מכניסים מהאף ומוציאים מהפה, או שמכניסים מנחיר אחד ומוציאים מהשני. או רק מהאף. או רק מהפה. הם מנסים להרחיב את הריאות, את הסרעפת, את הבטן התחתונה. הם מנסים להרחיב את הלב.
פרנקל, ששרד שלוש שנים במחנות הריכוז, כתב את "האדם מחפש משמעות" במשך פחות מעשרה ימים. גם כשלוקחים לנו את הכל הוא אומר, אי אפשר לקחת מאיתנו את החופש לבחור מי אנחנו רוצים להיות, איזו גישה נאמץ, איך נגיב לדברים. הוא מבקש שנמצא את הדרכים להפוך כל רגע לכזה שיש בו ערך. למצוא בו משמעות. אני מתנדבת. כולם סביב מתנדבים. נראה שזו המשמעות היחידה שאנחנו מצליחים לתת עכשיו לדברים. אני רוצה לחלום על משמעות חדשה.
ממליצים לי לשים התרעה בטלפון – כמה פעמים ביום פעמון עדין מצלצל ומזכיר לי לנשום. מישהו אחר ממליץ לי לשים התרעה כדי לבדוק מדי פעם איך אני מרגישה. עצובה? מיואשת? שמחה? רגועה? אני מחברת בין ההתרעות, עוצרת, ממלאת את הגוף באוויר ומנסה להבין מה שלומי. מסתבר שזו שאלה קשה יותר משחשבתי. אני נזכרת בספר ילדים שמאייר את הבעות הפנים של הרגשות השונים ומבינה שעם הזמן ההבעות האלו הולכות ונעלמות. נספגות בקמטים, מורידות את הווליום. אני לא מצליחה להבין את הרגשות שלי. רוב הזמן הם נראים לי כמו כלי עם שמן ומים שמישהו ניסה לערבב ממש חזק. לרגע נדמה שזה מצליח, אבל אז העצב צף, עולה בשכבה עבה ומכסה על כל השאר.
בהרצאה על חוסן אישי בתחילת נובמבר, אני לומדת על מודל גשר מאח"ד להתמודדות עם לחץ, ראשי תיבות של גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברה ודימיון. אני מבינה שאני פועלת כמעט בכולם. אני חוזרת לגוף והולכת לעשות ספורט; פונה לשכל להערכת מצב וכדי להחליט במה נכון להתמקד עכשיו; הרגש עובד שעות נוספות בהתקפי בכי ובכתיבת בוקר; מערכת האמונות, שעברה טלטלה קשה, מצליחה להתייצב (ולא, לא התפכחתי, נותרתי תקועה עם הערכים המעצבנים שלי); אני מקפידה על חברה וחברות, ורק הדמיון, רק הדמיון תקוע. אני מנסה לדמיין את העתיד, מנסה לחלום על רגע אחר, ומוצאת את עצמי תקועה בהווה מתמשך. present progressive, לופ של הווה שלא נגמר.
הפסיכולוגים מדברים על מצב של להלחם, לברוח או לקפוא: fight, flight, freeze ואני מנסה להבין למה הם לא מדברים על מצב נוסף, זה שאני נמצאת בו כעת. הג'ירפה בג'ונגל אף פעם לא מסתכלת על הטורף, מזיזה את הראש הצידה והולכת ללחך עוד קצת עלים? היא לא הבינה אף פעם שההשפעה האמיתית שלה על המצב קטנה כל כך שזה לא משנה אם היא תלחם או תברח?
בחנוכה אני נכנעת להבטחה משפחתית מאוגוסט וטסה להופעה בלונדון. אני עולה למטוס בלי טיפת חשק, מלאה ברגשות אשמה, קוראת חדשות עד ההמראה. על המסך במושב לידי סוכנת מוסד לבושה חיג'אב מתרוצצת בסדרה "טהרן". במושב לפני האיראנים פורצים לשגרירות האמריקאית וחוטפים את העובדים בסרט "ארגו". אני מתחילה לצפות ב"האחרון מבינינו" כדי לגלות שמדובר בעולם אפוקליפטי, דמויות לא אנושיות שבאות להתקיף אותנו ומשטר דיקטטורי שמנצח על הכל. אני מרגישה שאין לי לאן לברוח. אחרי חמש שעות אני מגלה שדוקא יש. לונדון מחייכת אלי, מקושטת לכריסמס ומאירת פנים. אני רואה בפייסבוק תמונות של מכרה שבנה נהרג ביום הראשון למלחמה. גם היא עכשיו בלונדון, מצטלמת ליד עץ אשוח מקושט שביקרתי יום קודם לכן. בפעם הראשונה מאז השבעה באוקטובר אני מתמלאת בתקוה.
עוד רגע נגמר שלב ירח הדבש, שמאפיין את התקופה הראשונה והמלוכדת אחרי משבר, מזהיר אותנו המרצה בהרצאת החוסן. אחריו יבואו שלבי ההתפכחות והזעם, ורק אחריהם תגיע ההתאוששות. יש כאלו שמעזים לחלום אפילו על צמיחה. האם אפשר בכלל לחלום בשלב הזעם? אני מחכה שהם יחזרו, שההפצצות יחדלו, שנפסיק להתאבל ונוכל גם להפסיק להתנצל. מנסה לאחוז בהבטחה שכשהלוחות הטקטוניים זזים זו לא רק הלבה ההרסנית שנפלטת, זו גם אנרגיה אחרת, רוחות של שינוי, אפשרויות חדשות. המשמעות החדשה כבר נמצאת ממש כאן, לפנינו. אני יודעת את זה בעצמות, אני מרגישה אותה ברגעי הנשימה העמוקים. היא כאן, אבל אני עדיין לא רואה אותה בתוך האפר והאפלה שמסביב. כנראה שאין לי ברירה אלא להמשיך לחפש.
– ורדית גרוס היא מנהלת ארטפורט ואוצרת, תורמת אדוקה לפרויקט חג המולד לדורותיו, והיא שחשבה שצריך לעשות את הפרויקט האחרון
לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023
