סודות של ונציאנית (+2) / ענת מרוק כפן

איך ההרגשה לחזור למקום שבילית בו את רוב שנות העשרים שלך? מקום בו למדת והתאהבת, מקום שהשאיר אצלך חלון גדול של געגועים לחברים וזמן ללא התחלה וסוף, מקום כה יפה שלא חשוב אילו קשיים עברת בו, טיול רגלי קצר תמיד החזיר לך את האמון בחיים וביופי?

חייתי בוונציה בין השנים 1994-2000, במהלכן למדתי עיצוב תפאורה ותלבושות באקדמיה לאומנויות ACCADEMIA DI BELLE ARTI, שם גם הלכתי עם החלום שלי והתמחיתי בעיצוב לאופרה. כיום אני עובדת במשרד אדריכלים בתל אביב ומידי פעם עוסקת גם בעיצוב לתאטרון.

הקיץ, בעקבות הזמנה של חברים ותיקים, שבתי אל המקום ההוא, עם שני צאצאים קטנים ונרגשים, שזו להם הפעם הראשונה שהם יוצאים מגבולות המולדת אל עבר ארץ חדשה ולא מוכרת.

ונציה היא מקום מפגש יחיד במינו בין הים לאדריכלות שיצר האדם, מפגש שכולו שיר אהבה וליטוף הדדי, גם אם מתחת לפני השטח מתקיימת מלחמת הישרדות תמידית בין שני כוחות הענק הללו.

ונציה אכן שוקעת, גם פיזית וגם תרבותית. כלכלת העיר מבוססת כמעט כולה על תיירות ומקצתה על מוסדות ההשכלה הגבוהים המצויים בה, מה שמצמצם את תחושת החיים האמיתיים בעיר. ולמרות הכל היא עדיין כל כך ומאפשרת מפגש בלתי אמצעי עם האנשים המתהלכים בה, מתחככים זה בזה בסמטאות הצרות ועל הגשרים, מזיעים ומתנשפים, ללא יכולת לברוח ולהסתגר איש איש במכוניתו הממוזגת מאחורי החלונות הסגורים. ונציה היא סוג של ארמון המלא במסדרונות וחדרי הסבה יפיפיים, מסתוריים, המגרים את כל החושים. היא אינה רק מקום פיזי, אלא גם ובעיקר הלך רוח, ומי שיודע איך לחמוק מנחילי התיירים שמציפים אותה כל יום (בלילה היא ממילא כמעט ריקה) יחווה אותה בעוצמה מיוחדת.

הכנה מנטלית

למי שרוצה לספוג קצת מאווירת העיר עוד בבית – שני סרטים אהובים עלי במיוחד שבהם העיר משחקת תפקיד ראשי הם "DEATH IN VENICE" של LUCHINO VISCONTI על פי ספרו של תומאס מאן ו"DONT LOOK NOW" של NICOLAS ROEG, מותחן פסיכולוגי יפהפה שצולם ב-1973 שכולו צילומים יפיפיים של העיר. המעצב האמנותי של הסרט, ג'ובאני סוקול, לימד אותי באקדמיה.

הכרת השטח

ונציה מחולקת לשישה אזורים, שלושה בכל צד של התעלה הגדולה (ה-Canal Grande): בצד הצפוני של התעלה נמצאים Cannaregio ו-Castello, שני האזורים העממים של העיר. ניתן לזהות אותם בקלות לפי חבלי הכביסה המתוחים בין הבניינים ועליהם תלויה כביסה באופן שרק האיטלקים יודעים לתלות: חלוקה מושלמת לצבעים וגדלים. באותו צד נמצא גם סאן מרקו, החלק התיירותי והעמוס ביותר של העיר, שכולל את אתרי התיירות החשובים, פלאצה סן מרקו ואיזור הקניות המרכזי.

בצד הדרומי של התעלה נמצאים Santa Croce ו-San Polo, המתאפיינים גם הם בתנועת תיירים ערה עקב קרבתם לתחנת הרכבת, מגרש החניה ואזור גשר ה-Rialto והשוק של ונציה, ואזור Dorsoduro היפיפה והיוקרתי אשר בו ממוקמות גלריות רבות, מקום מושבה המרכזי של האוניברסיטה בוונציה – Ca' Foscari ונוף מרהיב אל אי ה-Giudecca.

אי ה-Giudecca נפרד מעט מוונציה אבל בשנים האחרונות הוא שופץ ברובו ונפתחו בו מסעדות ובתי קפה והוא שווה ביקור. רוב התיירים לא מגיעים אליו וניתן לשוטט בו לבד בין התעלות ובקצהו מתגלה מבט יפיפה אל הלגונה.

זה המקום להסביר שבדיאלקט הוונציאני Calle היא סמטה, Campo – כיכר, Rio – תעלה, Fondamenta – מדרכה לאורך תעלה ו Rio Terra – תעלה שמולאה ונסגרה. כך ניתן להתמצא בעיר ביתר קלות לפי הכיתובים על קירות הבניינים.

תחבורה

התחבורה בסירות יקרה מאד – 7 יורו לנסיעה של שעה וחצי – אנחנו קנינו מנוי לנסיעות שבועי בעלות של 50 יורו (ילדים מתחת לגיל שש לא משלמים) למי שנהנה לצעוד, לא כדאי להשקיע בתחבורה הציבורית – אלא למספר פעמים מצומצם עבור החוויה עצמה של שיט בסירה.

קו מספר 1 הוא הוותיק והמפורסם ביותר. הוא מאסף ועובר דרך התעלה הגדולה מאיי החניונים Piazzale Roma ועד לאי המרוחק ביותר בו נמצא גם חוף הים של ונציה, ה-Lido. ישנם קווים נוספים, מהירים יותר, אבל אני מחבבת במיוחד את הקו הזה, שמסמל בעבורי את ונציה, עם ההפלגה האיטית והאדישה שלו בין התחנות, כאילו אין בעולם הזה צורך להזדרז ולהספיק. המושבים הלא מקורים בקדמת הסירות מספקים הנאה בלתי אמצעית מהשיט. הדוד ההולנדי המחושב שלי בדק ומצא שבעלות של כרטיס אחד, שתקף למשך שעה וחצי, מספיקים לנסוע בקו הזה מתחנת הרכבת של ונציה ועד לאי של ה-Lido ובחזרה, ואלו שעה וחצי של עונג רצוף ארמונות, השתקפויות, ריצודים ורוח מלטפת.

אחד הפלאים השמורים רק למביני דבר בוונציה הוא מוסד ה-Tragetto. במספר נקודות עגינה המסומנות על ידי שלט ה-Tragetto נמצאות גונדולות המעבירות את הולכי הרגל מצד אחד של התעלה לצדה השני תמורת חצי יורו. במקום לשלם 80 יורו ולשוט בתור ובצפיפות עם גונדולות נוספות ובהן קבוצות של תיירים אסיאתיים (בעיקר) לצלילי "או סולה מיו" (שזה בכלל שיר נפולטני) אפשר לעלות על הטראגטו. אמנם הנסיעה נמשכת כדקה אבל אפשר לחזור עליה מספר פעמים וההתרגשות גדולה.

ג'רדיני, ריצה חופשית ופרוסקו

בחממה המשופצת שליד ה-Giardini, גני הביאנאלה, יש בית קפה ובר נהדרים, ומדי יום מוגש בה אפריטיף שונה המורכב מפרוסקו וממיץ פירות סחוט אחר. מלבד כר הדשא הנהדר, המון פרחים ומקום לרוץ, יש פינת יצירה לילדים.

מוזיאונים

האיטלקים סופרים את השנים לפי מספר המאות עצמן. מוזיאון השבע מאות, ה-Settecento, ממוקם על גדות התעלה הגדולה, בארמון Ca' Rezzonico.

Ca הוא בדיאלקט הונציאני Casa, מכאן שהבית בו שוכן המוזיאון היה שייך למשפחת Rezzonico, משפחת אצולה ונציאנית, והוא נשתמר מהמאה ה-18 על כל אוצרותיו. ניסיתי לשלהב את דמיונם של ילדיי בסיפורי אבירים, נסיכות ונשפים, אבל הם התעקשו להתלהב ממזרקה חמודה שנמצאת בכניסה ובה צבי ים ודגי זהב ומדגם הגונדולה המקורית המוצב בכניסה. מאחורי הארמון נמצא גן נסתר ויפיפה הפתוח לקהל הרחב ומכיל גם מגרש משחקים קטן, מושלם לפיקניק שלנו.

לקינוח המשכנו ל-Campo San Barnaba השכנה, לאכול את הגלידה הטובה בעיר גלידה אורגנית מתוצרת מקומית משובחת בשלל טעמים ייחודיים.

בתי הכנסת בגטו וכנסיית סנטה מריה דלה פייטה

ביום השני ביקרנו בגטו של ונציה. התנהלנו לנו לאורך התעלה על  קו 1 המפורסם עד לתחנת San Marcula, שם המתין לנו Francesco Trevisan, חברי הטוב והוותיק שעובד במוזיאון היהודי כבר שנים רבות. הוא עורך סיורים באזור הגטו, בעברית שוטפת במבטא איטלקי מתנגן.

למי שמגיע ללא שני ילדים מלאי אנרגיה וסקרנות אך לא במיוחד חובבי הליכה ממושכת, מומלץ להמשיך מאזור בתי הכנסת לעברה המזרחי של העיר, אזור מגורים יפיפה. כדאי להגיע בשיטוטים עד לכנסיית Dell'Orto Madonna הגותית. לאורך התעלות ישנן מספר מסעדות מקומיות טובות הפורסות את שולחנותיהן לאורך התעלות.

בדרך הביתה עצרנו בתחנת Rialto Mercato, הממוקמת כשמה בין גשר ה-Rialto ובין השוק. ברחבה על גדות התעלה נפתחו מספר מסעדות ובתי קפה. קניתי לילדים סוף סוף מסכות מהקרנבל המתקיים בונציה בחורף ולי את האפריטיף המקומי, Spritz All'Aperol – יין לבן, סודה ואפרול עם זית או פלח תפוז – וכמובן מספר מתאבנים קטנים שבשפה המקומית נקראים Cichetti (צ'יקטי).

בשעות הערב התיירים מפנים את גשר הריאלטו לשוטטות נעימה וגם את כיכר סן מרקו. בהמשך המזח, ליד סן מרקו, נמצאת כנסיית Santa Maria della Pietà, בה ניצח ויולדי על מקהלת היתומים, עבורם כתב את רוב יצירותיו. אנסמבל כלי קשת שקיים במקום חזרת הכנה לקונצרט של הערב ניגן מיצירות המלחין והניח לנו להתענג על האקוסטיקה הנפלאה של המקום.

האיים

כדי לסייר באיים שמסביב לונציה, יצאנו עם שחר (כלומר בסביבות אחת עשרה) לעבר תחנת הסירות ב-Fondamenta Nuova, רציף גדול הנמצא בצד המזרחי של ונציה, מול בית הקברות המרשים באי San Michele.

כנסיית הישועים Santa Maria Assunta הנמצאת ליד תחנת הסירות (ופתוחה בבקרים בלבד) שווה ביקור. פנים הכנסייה האדיר מכוסה כולו במה שנראה ממבט ראשון כבד ברוקד מרהיב, אך מתברר בעצם כפיתוחי שיש ירוק ולבן בצירוף המון זהב וסלסולים, לפי מיטב המסורת הברוקית של מסדר הישועים; שפע עמוס שמתלכד  לכדי שלמות.

אחרי הכנסיה הפלגנו ליעדינו: שני איים יפיפיים ומיוחדים – Burano ו-Torcello, בכל אחד מהם ציפתה לילדים הפתעה.

Burano מתאפיין בצבעוניות החזקה של הבתים בו. המיתוס מתאר כיצד ערפילי החורף שאפפו את האי בלבלו את הדייגים, ואלו שבו לבתים שלא היו שלהם; סיבה טובה מספיק כדי לצבוע כל בית בצבע נבדל ובוהק משכנו.

הבאתי איתי צבעי מים, מכחולים ודפי ציור. לאחר סיור קצר באי הקטן בחרנו לנו מקום תצפית טוב והתיישבנו לצייר כתמים של צבע בהשראת הצרופים המדהימים שהקיפו אותנו.

האי מפורסם גם בעבודות התחרה של נשותיו. עד לפני מספר שנים ניתן היה לראות נשים בחצרות הפנימיות יושבות יחד ורוקמות. אנחנו כבר לא מצאנו אותן.

המשכנו לאי הבא, Torcello, מקור ההתיישבות בלגונה. בסביבות שנת אלף, בשל התפוררות האימפריה הרומית, התחילו תושבי האזור לברוח אל איי הלגונה מפחד הפולשים הברברים. האי הראשון שיושב היה Torcello, בו שגשגה קהילה גדולה ועשירה שבנתה גם כנסייה ביזנטית יפיפייה. לאחר כמה מאות שנים האי נעזב עקב מחלת המלריה שתקפה את האזור והנוף שלו שב למצבו הקדום והפראי. בחלקים מהאי ניטעו מטעי פרי וחלקות של ירקות ובחלקים נרחבים אחרים מצויים שדות פרחי בר שאפשר לטייל בהם בחופשיות. מצאנו גשר עץ קטן ליד חצר הכנסייה שעליו יכלו הילדים סוף סוף לטבול רגליים במים ולאכול ארוחת צהריים מאוחרת.

בשביל המוביל לכנסיה נמצאת המסעדה המעולה Locana Cipriani וישנן גם מסעדות נוספות עם גינות מרווחות ויפות.

מוזיאון הטבע ולילה בסמטאות (בלי הילדים)

מוזיאון הטבע החדש של ונציה נמצא על גדות התעלה הגדולה בבניין ששימש בעבר את נציגות הסוחרים הטורקים בעיר – Fondaco Dei Turchi. הוא שופץ במשך שנים רבות ונפתח רק לאחרונה והוא מרהיב הן מבחינת עיצובו והן מבחינת תצוגת החיות האינטראקטיבית שבו.

באותו לילה כבר הרגשתי מספיק בנוח להשאיר את הילדים אצל המארחים שלי ויצאתי סוף סוף להגשים את החוויה האמיתית שלשמה ונציה הומצאה – סיור לילי בסמטאות החשוכות והריקות, ששיאו בכיכר סן מרקו, אולם הנשפים הגדול, המפואר והאלגנטי ביותר בעולם. בתי הקפה הנהדרים המפוזרים ברחבי הכיכר שוכרים תזמורות שלמות המנגנות ליושביהן ולקהל הרחב ממוזיקה קלאסית קלה ועד ג'אז – שבעזרת התפאורה המושלמת הופך למשובח אפילו לאוזניים הביקורתיות ביותר.

הקפה האהוב עלי בכיכר הוא Florian Caffe. כדאי להגיע בסביבות השקיעה ולהזמין על הבר את אחד מהאפריטיבים שלהם. הוא אמנם לא זול אבל מקבלים בתמורה גם מגש כיבודים שיכול לשמש כארוחה שלמה ומשובחת.

הים של ונציה

לילדי המורגלים בחופים המיוזעים של תל אביב היתה זאת חוויה מיוחדת במינה. חוף הים של ונציה נמצא באי Lido. מימין לשדרה המרכזית נמצא החוף האקסקלוסיבי והיפיפה של מלון Des Bains המפורסם, בו צולם הסרט של ויסקונטי, "מוות בונציה". החוף מלא בבקתות קטנות אותן ניתן לשכור וכמובן שמשיות, מיטות שיזוף, שירותים, מקלחות ומסעדת חוף אלגנטית. הסדר מופתי, הניקיון מושלם והדמיון לוקח אותך היישר לסרט ההוא ולתקופות אחרות. הבונוס הגדול היו שכנים אוסטריים נחמדים שבנו הר גדול מחול מלא מחילות ומגלשות אשר בהן גלגלו גולות מזכוכית שהביאו עימם במיוחד. מיד עם חזרתי ארצה הלכתי לקנות לנו שקית גולות למקרה שנגיע פעם לים בשעה שבה לא נשרפים לגמרי.

משהו הייתי חייבת לעשות גם עבור עצמי. ההתלבטות הייתה בין המוזיאון של Prada Founation הממוקם בארמון ונציאני ששופץ לבין אוסף האומנות של Pinault Foundation שנמצא במחסני המלח הישנים מול כיכר סן מרקו, בנקודת מבדק המכס Punta della Dogana. ההחלטה נפלה לטובת האוסף של Pinault עקב קרבתו למקום שבו נקבעה ארוחת הערב. האוסף לא מרשים ושמרני, לטעמי, אבל השיפוץ שהנהיג במחסני המלח האדריכל Tadao Ando מצדיק בהחלט את הביקור.

הפרידה – למפגש החברים המסכם נבחרה המסעדה האהובה עלי בוונציה – צנועה, פשוטה ומעולה – שגם הפעם לא הכזיבה – La Zucca ליד Campo San Giacomo dell'Orio. חייבים להזמין מקום לפחות שבוע מראש, במיוחד אם רוצים לשבת בחוץ על גדות התעלה.

לפני הארוחה שתינו את הספריץ המסורתי בקונדיטוריה נהדרת הנמצאת בכיכר ממש ליד המסעדה. הילדים חגגו על העוגות שהזמינו בעצמם מבעלת הבית הנחמדה. עקב הלחלוחית שכבר פשטה בעיניי בשלב זה, העדפתי לא להקפיד איתם זמנית על כללי האוכל הבריאים ומזינים ולו לערב הפרידה.

– ענת מרוק כפן היא מעצבת תפאורה ומעצבת פנים, וכן אמא שיכולה לסחוב על אופניה שני ילדים גדולים מקצה העיר עד קצה, ולא לשכוח לעצור איתם בים.