(שבת, 21:50, ומאחורינו אחד הרגעים החריפים במלחמה המשונה הזאת. בשמונה וקצת הבטיח החמאס, באמצעות עמודי הבית של אתרי החדשות: מטח כבד של טילים על תל אביב בתשע בערב.
מודה שאני נפגעת כשמאיימים עלי אישית ועוד עם שעה ספציפית, ואשקר אם לא אספר שברכיי פקו, גם אם הטכניקה הזאת, של איום ספציפי ומושהה מעט היא קלישאית עד כדי סצנה ב"גריז". זה עובד. בכלל, אלימות, רצח, תוקפנות, הסתה – טכניקות אפקטיביות להחריד.
אבל שתי האזעקות מאחורינו, הפיצוצים מעלינו נמשכים כרגיל, ווטסאפ לצידנו, והשכנים מלמטה טובים בעינינו, ואני חוזרת אחורה, לרגע שובי מפריז לישראל, עם ההבנה העמוקה כשאול לגבי מה שעומד לקרות כאן).
ייאוש, ייאוש לחזור לישראל. קריאת העיתון במטוס היא כשלעצמה נחיתת אונס, גם אם את נשבעת לקרוא רק את עמודי התרבות. אין ייאוש גדול מלקרוא – או לא לקרוא, זה בכלל לא משנה, זה חודר אליך בכל אופן – על הרצח של מוחמד אבו ח'דיר. האיש שאיתי, שאם לא די לו בלהכיל את המצב, הוא נאלץ גם להכיל את אשתו המכילה את המצב, מציע שאתנתק מפייסבוק ואסתפק באינסטגרם. מטלויזיה אנחנו ממילא מנותקים כבר שנים. אבל זה בכלל לא משנה. כי הכובד מתחיל בתוכי. כבד ומחניק ומייאש.
זאת השפה ברחוב, זאת השפה בכיכר העיר שלי – בפייסבוק, אצל האנשים שאני פוגשת. אנחנו למודי ניסיון, ובניגוד לפעם הקודמת, בנובמבר 2012, שבה ישראל הותקפה וטילים נפלו על תל אביב, לא החרדה מדברת. למעשה, אף אחד ושום דבר לא מדבר. המילים היחידות שיוצאות, ובשפע, הן מחנק, שיתוק, דכדוך, ייאוש ונרדפותיהן.
אנחנו נמצאים בבור ללא תחתית, במעגל קסמים שלילי, והקרעים הבלתי ניתנים לאיחוי זועקים השמיימה את כאביהם. עזבו את הקרע בין הישראלים לפלסטינים. הוא קטן על הקרע בין המתנחלים לבין אנשי השמאל, בין אנשי הדרום המופקרים ובין שאר המדינה, בין אנשי תל אביב לכל מה שמקיף אותה.
כמו ילד שעוד לא הפנים את עקרון הרציפות, הכי מתחשק לי לעצום עיניים ושכל זה ייעלם. אבל אני, כאמור, בת ארבעים עוד רגע (והנה, עכשיו סתמתי את הגולל על האפשרות לשקר בעניין הגיל שלי) ואני יודעת שזה לא יעבוד לי, הטריק הזה. אני פשוט יודעת כבר, שגם אם אנחנו, אם לא תהיה ברירה, או להיפך – אם תהיה לנו אפשרות מזמינה, נעבור לחיות במקום אחר, מפויס יותר, נוח יותר, בטוח יותר, ישראל תמיד תהיה המולדת שלי, זה אבר שלא ניתן להסרה. היום אני כבר מבינה, שההקצנה האירופאית היא תזכורת חשובה, חיונית, לזה שמדינת ישראל מוכרחה להתקיים. גם בשביל מי שלא חי בה. ולכן, אני מבינה, אחרי שאני חוקרת שוב ושוב, את האפשרויות, מרמת המיקרו ועד רמת המקרו, שמלחמת האין ברירה היחידה שלנו היא בייאוש. כי להתייאש זאת לא אפשרות.
אנחנו חיים עם מחלה ממארת. חמישים שנה של מחלה ממארת. גם התנאים המובנים האחרים שלנו קשים עד כמעט בלתי אפשריים: אנחנו לא בדיוק רצויים כאן, באזור שבו אנחנו חיים, והשותפים שלנו לדירה גם הם לא בדיוק התחנכו על מסורות של סובלנות ופתיחות לאחר.
אלו לא תנאים של חיבה, אין מה לומר. אבל במישור האישי, אם מדברים על מחלות ממאירות, ישראלים הם אלופי העולם בלא להתייאש, שלא לדבר על בעיות פוריות. מנסים שוב, ושוב, בכל שיטה, בכל דרך ובכל מחיר. ובמערכה הזאת, הפוליטית, החברתית, המדינית, שמשפיעה על החיים של כולנו בכל התחומים, כבר שנים רבות שאנחנו מרימים ידיים, בכוח ובפועל.
מה בכלל המשמעות של ייאוש, בסיטואציה הזאת? האם יש בכלל אפשרות כזאת? איך זה ייראה? הרשו לי להשאיר את זה כשאלה רטורית.
אחת הסיבות לייאוש היא הספק. הרי כבר פעם, לפני הרבה שנים, הגישו לערפאת הסכם שלום והוא התקפל ברגע האחרון. הרי בכל פעם שמשחררים רוצחים, הם גם – הפלא ופלא – רוצחים. אי אפשר לחתום מראש על התוצאה של צעדים בוני אמון, של הפסקת אש, של הסכם פשרה, של הסכם שלום. על התוצאה של בניית עוד אלף יחידות דיור בשטחים – אפשר גם אפשר. הספק הוא הפגם האינהרנטי בשמאלנות הישראלית שהופך אותה חיוורת, חלשה ועקרה. אנחנו יודעים שאסור להמשיך את הכיבוש, ובכל זאת אנחנו נותנים לכל זה לקרות – ובשקט.
הגיע הזמן, ואני מדקלמת את זה לכל מי שמוכן לשמוע, שהייאוש יצמח לזעם. שגם אנחנו, כמו הפנתרים השחורים בזמנו, נפסיק להיות נחמדים כל כך. קו אחד מחבר בין המדיניות הכלכלית שמאפשרת קפיטליזם חזירי והרסני והרס של מדינת הרווחה, בין החרפת הגזענות והפגיעה בדמוקרטיה, בין פרשיות השחיתות של הבכירים שבאנשי השלטון הישראליים ובצמרת המשטרה, ובין המצב הביטחוני הנוכחי.
צריך לצאת לרחובות, צריך להרעיד את אמות הספים, צריך קיץ של הפגנות זועמות ורועמות, שמתנגדות לשלטון הנוכחי, על שהוא משקר לנו, על שהוא עושה במדינה כבשלו, על שהוא גוזל מאיתנו ומילדנו את העתיד שלנו. וזה עוד בלי לומר מילה אחת על צדק, בלי בכלל לדבר על הפלסטינאים.
*
ככה חשבתי לי, מנסה להדליק את הייאוש לכדי זעם, לזכור שהמצב הזה הוא מעשה ידי אדם, ולכן – שיכול להיות אחרת. מתכננת להגיע לכל ההפגנות של הקיץ, מציעה מאמר לעיתון, מנסה להגיע למחשב ולכתוב, יקרא מי שיקרא, יפרסם מי שיפרסם.
ולא מצליחה. חם, והייאוש והפחד מכבידים. ערימות המלים בכל מקום נשמעות כמו טרטור שחוזר על עצמו, כל אחד מהקולות מאפס את האחרים ומייתר אותם. ואיש אינו מקשיב. איך בכלל אפשר להקשיב ככה. ואם ככה – אז למה להשמיע קול.
וכשכבר תכננתי לשמור את כל האקטיביזם הזה לשבת, קראתי שמתארגנת איזו הפגנת שמאל, חשבתי, אבל אם יהיה מתוח כל כך, איך אשאיר את הילדות שלי עם מישהו אחר. וכך הבנתי, על בשרי, את פעולתו של הייאוש. כמו הלא כלום שבולע את העולם ב"סיפור שאינו נגמר" ומטביע את גיבורו בביצה של ייאוש, כמו הסוהרסנים ב"הארי פוטר", שניזונים מפחד ושואבים כל שמחת חיים. כך גם אני – אם לגלות משהו מהסוף – לא הלכתי בסוף להפגנה בשבת.
*
ביום שלישי היו השמיים מהממים. שמיים של חו"ל, שמיים גבוהים של עננים סמיכים שאפשר לצבוט בהם. ובערב אמר לי הוא, לפני שיצאתי להליכה, קחי בחשבון שאולי תהיה אזעקה.
והיתה.
