מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: יערה שחורי על מרגרט אטווד

את הספר הראשון של מרגרט אטווד שקראתי, קניתי בשנה הראשונה שלי כתלמידה בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. היות והחוג כבר אינו קיים ואפילו החנות האוניברסיטאית ההיא כבר החליפה שמות ובעלים, אני מבינה שהזמן לא עמד מלכת. קניתי אותו באחר צהריים גלמוד למדי. הרחמים העצמיים שטפו אותי והשמיים רבצו אפורים ונמוכים מעל האוניברסיטה. חיים אקדמיים מזהירים, במקום בו זורם נהר וקיסוס מטפס על קירות האקדמיה לא נראו בהישג יד. אבל הספרים הצילו אותי. זאת הייתה קנייה פזרנית. מתוך גחמה קניתי שני ספרים במחיר מלא. לא בחנות יד שנייה, לא מערימת המוזלים, לא שאולים מהספרייה, לא במבצע, על אף שהימים היו הרבה לפני ימי אימת המבצעים. ככה. קניתי את "האישה האכילה" של מרגרט אטווד ואת אחד ההמשכים של האסופית. הייתי זקוקה לנחמה שבמלים. "בית החלומות של אן" התגלה כרומן דידקטי משמים וצר אופקים. לא היה בו דבר מהקסם החריף של הילדות. הסופרת הקנדית השנייה כבר הייתה מועילה הרבה יותר. "האישה האכילה" שאספתי לחיקי, אולי בגלל שמו ואולי בגלל הציור של לוסיאן פרויד על הכריכה, התגלה חותך וממשי כמו סכין. הוא היה שווה כל שקל ואני התאהבתי במרגרט אטווד שכתבה אותו כשהייתה בת עשרים וארבע, על גבי מחברות בחינה שגנבה מהאוניברסיטה. היא הייתה כשלוש שנים מבוגרת ממה שהייתי אז. תמיד חישבתי את גילי לעומת גיל היוצרים שקראתי. רווח לי. הזמן עמד לי. עוד אוכל להספיק, חשבתי, על אף שאת החלום העיקש להיות סופרת זנחתי אז באופן מוצהר.

הרומן החד צדדי בינינו נמשך. התאהבתי בה יותר ויותר. קראתי באנגלית את מה שלא תורגם לעברית. ידעתי בעל פה את ספרה "עין החתול". הייתי בטוחה שזאת הילדות שלי בשנות הצנע של קנדה. הכרתי כל תגו ותו במעבדה בה בילתה בתור ילדה, את פחדיה, את חברת הילדות והנעורים קורדליה האיומה, האכזרית, העלובה. במהלך השנים, מתוך כפייה מסוימת, קניתי כל עותק של "עין החתול" שמצאתי והיו לא מעטים כאלה, בעיקר בחנויות יד שנייה. את רובם חילקתי. פעם אחת התגלגל לידי עותק מההוצאה, שהכיל בעט אדומה את כל תיקוני ההגהה ההכרחיים. שיננתי אותם כמיטב יכולתי. עד אותו רגע שגיאות התרגום וההגהה כלל לא צדו את עיני וגם אִתן הספר היה עבורי כליל השלמות על כל פגמיו. כשהתחלתי בקריירה קצרת מועד של כתיבת רשימות ספרות כתבתי גם על אטווד,  חקרתי בשאלה שנראתה לי אקוטית למה היא לא מצליחה בארץ. התשובות לא היו חד משמעיות. באותה שעה מסע הצלב הקטן שלי נועד לכישלון.

אני מודה, היא לא סופרת אחידה. כמה מהספרים שכתבה נפלאים, אחרים פחות. ועדיין אהבתי אותה. אולי בשל כך הסכמתי לראיין אותה לעיתון גדול. באותה מידה, אפשר לשאול למה היססתי. מבחינתי, היססתי מהסיבות הטובות ביותר. לא טוב לאדם לפגוש את גיבוריו, מה גם שכשההזדמנות לראיון הגיעה, אטווד כבר לא הייתה הסופרת שלי. עדיין אהבתי אותה אך לא באותו להט. סופרים וסופרות אחרים תפסו את מקומה בלבי. במובן מסוים, קניבאלי משהו, כבר עיכלתי אותה לתוכי. למדתי ממנה יותר משרציתי להודות. ובינתיים היא רק הייתה ליותר ויותר מפורסמת. בעלת שם עולמי, פרסים ומעריצים. בהחלט לא אזוטרית, אם אי פעם הייתה. לפני הראיון הטלפוני, קראתי כל ראיון שלה שיכולתי לשים עליו את היד וצפיתי בה קוטלת בלשונה מראיינים מוצלחים ממני. היא לא סלחנית, הבנתי באימה מסוימת, מיז אטווד מתעמרת במי שנדמה לה לא אינטליגנטי דיו או לכל הפחות לא מהיר דיו. ואני הרי עמדתי לראיין את המלכה האם של הספרות הקנדית.

לקראת השיחה התייצבתי במשרדי העיתון שם אולתר לצורך העניין מכשיר הקלטה. אני מודה שציפיתי למשהו מפואר מזה. התקשרתי אליה. השיחה הייתה לבבית. ממרחק הזמן, זאת המלה היחידה שבעצם עולה על דעתי. מילת נימוסים שכזאת. אם להתעקש, אפשר לציין גם שהייתה אדיבה ומשתפת פעולה. אפילו חמימה לעיתים. מרגרט אטווד הקדישה לי יותר משעה מזמנה ובאותה שעה הייתה נעימה, סבלנית, הרבה מעבר למה שיכולתי לכאורה לבקש. לא מרואיינת חריפת לשון ומהירת חמה. אולי נטתה חסד למראיינת מהמזרח התיכון, אולי חשה את הרעד בקולי. שאלתי אותה למה הגיבורות שלה נוטות לטבוע. תמיד רציתי לדעת את זה. למה הסכנה טמונה במים. היא הודיעה לי ביבושת מסוימת שקנדה היא ארץ של אגמים. זה פשוט פרקטי. לא קניתי את זה אך לא ידעתי איך להמשיך לשאול. חשבתי שמשהו גלום שם בטביעה, בלידה מחדש אבל שתקתי, הנהנתי בתקווה שתדע שאני מהנהנת. כשדיברתי איתה על זיכרונות ילדות סיפרה לי על כך שהזיכרונות הראשונים שלה הם ריחות. דיברה על ריח של כביסה ושל דשא קצור. זה היה הרגע היחיד שהרגשתי שאנחנו באמת ובתמים משוחחות. לקראת תום השיחה שאלה אותי שאלות על חיי וצחקה במה שנדמה לי כהנאה כשאמרתי לה שאיני עיתונאית אלא עורכת. לא אמרתי לה שהספרים שלה שינו את חיי. זה היה מטופש וילדותי. ידעתי שהיא יודעת גם כך. כששאלה לגילי היא אמרה לי כמה אני צעירה ומחיתי כי חשבתי שהיא טועה. לפני שניתקנו איחלה לי :have a lovely rest of your life. קצת הופתעתי. עד אותו רגע באמת היה נדמה לי כי מעתה נדבר בקביעות. שזו התחלה ולא סוף. המשך חיי נראה לי לפתע ריק להפליא.

עורכת מדור הספרות ואני התיישבנו להאזין להקלטה. הסליל היה ריק. זה לא מדויק. מפעם לפעם  נשמעו רשרושי ניירות והשאלות שלי שנוסחו ברובן מראש, והשאר שתיקה. קולה של הסופרת הקנדית הבכירה, האהובה, נעלם כליל.  שבי וכתבי הכול, פקדה עלי העורכת והגיפה אחריה את הדלת וכך עשיתי. היות ועדיין הייתי תחת רושם השיחה כתבתי אותה כמעט מלה במילה או כך לפחות נדמה היה לי. אני מבטיחה לכם שיש לי זיכרון מצוין שגם שוכלל בשירותי הצבאי ובכל זאת, אין לכך מחילה. אחר כך, אחוזת ייאוש מסוים, שוטטתי בחנויות שמתחת למערכת בעיניים עיוורות, מחפשת אחר שמלה שמחירה יעלה וודאי על הכסף שישולם לי על אותו ראיון. והראיון אכן פורסם ואף צוטט פה ושם. כששאלו אותי איך היה לשוחח איתה, שתקתי.

לביקור של מרגרט אטווד בארץ לא הגעתי. איש לא הזמין אותי ואני אף לא ביקשתי להיות מוזמנת. לא התפרצתי פנימה כמו הפיה השלוש עשרה ולא חיפשתי שום דרך לראות אותה. אטווד ואני כבר לא, חשבתי. כשיצא תרגום חדש ל"עין החתול" כתבתי עליו לעיתון בשמחה. הוא הרי לימד אותי לקרוא בשם לאכזריות ולקסם שטמונים בילדות. אבל הסיבה שאני לא קוראת אותה יותר, היא כי היא כבר נמצאת שם. את לומדת אותי בעל פה? שואל אביה של שרה קרו ב"נסיכה קטנה" את בתו כשהוא נפרד ממנה. לא, היא עונה לו, אני כבר יודעת אותך בעל פה. אולי זאת התשובה. על אף שאני רואה גם את החולשות, אני יודעת אותה בעל פה ומניחה שתמיד אוהב אותה. כשחשבתי לנטוש את עבודת הדוקטורט שלי, התנחמתי באטווד שעשתה זאת לפניי. לא עזבתי את הדוקטורט. ספר הפרוזה הראשון שלי יֵצֵא השנה. אחרי הכול,  This is the lovely rest of my life.

– יערה שחורי היא עורכת וסופרת. ספרה "שנות החלב" יראה אור בהוצאת כתר בסתיו הקרוב.

0

לכל הרשימות בפרויקט "מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ":

"מחבב/אוהב/מעריך/ מעריץ" – פתח דבר, דקלה קידר על עמוס עוז, נעם שיזף על הבמאי וורנר הרצוג, אורית גידלי על דוד גרוסמן, הצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץ, עמרי הרצוג על ג'מייקה קינקייד, איריס אליה כהן על טוני מוריסון, ענת לוין על דליה רביקוביץ, והמאייר אסף חנוכה על המאייר תומר חנוכה.