השנה לא יהיו מלחמות מים, השנה תהיה להם את פריז. צילום: פז דוידוביץ'

אף אחד לא ירה בי עם אקדח מים השנה. זה עצוב ומשמח באותה הנשימה. בעיקר כי באופן מפתיע פעם היה יותר טוב. לא היה צריך יותר מרובה מים ותככים כדי להיות מאושר. יום המים היה במשך שנים היום הטוב בשנה. מלחמת מים מקיפה שטפה את השכונה שלי ועשרות ילדים, מגויסים מבעוד מועד לאחד משני הצדדים, היו ממלאים את הרחובות בכלי נשק שונים ומגיעים לחורשה רחבה ובה היה יוצא לדרך הקרב הראשון במלחמות יום המים. למען האמת גיליתי יכולות קרביות בלתי מבוטלות ולצדן לא מעט מיומנויות פוליטיות שבאותו הזמן לא ידעתי לקרוא להן בשם. אני זוכר שהראשון בשרשרת הפיקוד בצד שלי שלח אותי לבחון את התקדמות האויב ברחובות כדי לדעת מהיכן לתקוף. לקחתי את זה צעד קדימה. אמרתי למפקד כוחות האויב (שלמד שנה מעלי ביסודי) שאני מעוניין להחליף צדדים ויש לי מידע בעל ערך על מיקום הכוחות שמהם כרגע ערקתי. זה הצליח והתחבולה שלי הובילה לניצחון. נראה לי שקיבלתי דרגה או משהו, קפטן יהונתן לדעתי.

מאז הימים הטובים נעשו תכופים פחות אך באינטנסיביות גוברת שהגיעה לשיאה, מה תגידו, דווקא בשנה האחרונה. ציינתי שלושים שנים, בשקט. בשקט, כי ברגע שאתה זוכר את אבא שלך באותו גיל עדיף לך להתכרבל בעגמומיות חסרת הוודאות של עתיד חייך ולהימנע מההשוואות הבלתי נמנעות של מיקומכם במדד ההצלחות.

קיבלתי עבודה ראשונה בחו"ל ומכל המקומות זכתה פריז בכבוד שבנוכחותי. חודשיים מלאים וברובם לבשתי טרנינג. בזבזתי שם מלא מים במקלחת, חמים וקרים כאחד והייתי המאושר באדם. פגשתי שם את בת זוגי המהפנטת שכל מחמאה שאצמיד לה תחוויר לעומת כשרוני לכנות אותה בשמות חיבה ריקי תוכן ומלאי משמעות רק כששנינו שומעים. היא איתי עדיין, שנה כמעט, ואפשר להאשים רק אותה שכן רבים מימי הטובים שייכים לה באופן בלעדי, בידיעתה או שלא.

כמו כן השנה, בפרץ אימפולסיביות נוסף, הפכתי לבעלים הגאה של כלבה (גזעית) לראשונה בחיי. אומר רק כך: השדה הקטנה הזאת נובחת אושר ומכשכשת בי ממש כמו בזנבה החמקמק. אני זוכר בבהירות יום מוקדם יותר השנה בו היא התיישבה מולי וביקשה לצאת בשפת בני אדם רהוטה. זה בקלות יכול היה להפוך ליום הטוב ביותר שלי השנה אם לא היה קם לו מתחרה חסר רחמים. היום שבו למדתי לעבוד עם שמרים. בצק שמרים, כן כן. אני יודע לאפות לחם, עוגיות, עוגות, פאי שמרים ואפילו אופניים חשמליים משמרים אם רק תרצו.

הרגע בו פיצחתי את סוד השמרים הזכיר לי סצנה בולטת מסרט נשכח בה הגיבור לומד על משמעות החיים ומת מאושר. אם כי התחרות הקשה באופן מפתיע עד כדי גיחוך לא נעצרה במטבח. במקצועי אני צופה בסרטים. אחר כך אני יושב לכתוב תסריט, מגיש לקרנות ויוצא לעבוד על סרט משלי. אחד כזה יצא השנה לבתי הקולנוע והיה זה הסרט הראשון שלי. החוויה עצמה הייתה מורטת עצבים וקשה לגוף ולנשמה בצורה יוצאת דופן ולא הייתי ממליץ עליה לאיש מלבד לאלה שהיו ממליצים עליה לי או לחבריי. ועל אף כל זאת גם בשבוע הזה, בפירוק לימים, היו פרצי אושר חסרי רחמים יחד עם תחושת חוסר אונים פסימיסטית ולא עניינית. אז האם יום טוב הוא תלכיד של סך כל השעות הטובות ביום נתון? זה יום זכור לטובה במיוחד? האם למשל יום ממוצע שנושא בחובו הבטחה לימים טובים יותר נחשב כיום טוב בפני עצמו? מי קובע? אלוהים? כנרת?

היה לי יום שישי טוב אחד אי שם בשלהי יולי שהתחיל בארוחה טובה והמשיך בחברה טובה ושיחה טובה והסתיים בטקס האולימפי המרהיב בלונדון אליו מיהרתי ב130 קמ"ש בין ירושלים לתל אביב וכשהגעתי מצאתי שפרצו לנו לדירה. לקחו הכול. אבל עד לאותו רגע היה זה יום טוב למדי. יצא לי לעבור דירה השנה, ואני אוהב אותה אהבת מוות. יצא לי לקנות טוסטוס השנה, לעשות מילואים, לשכנע מישהו להצביע למפלגה קטנה יותר, להמליץ על כתב יד שעוד יהפוך לספר לא רע בכלל מתישהו שנה הבאה. היו לי ימים טובים.

אבל אחרי כל האירועים האלה אני שמח להודיע שהיום הטוב ביותר שלי השנה היה איזה יום רביעי או שני אחד שבו פשוט חזרתי הביתה. לא היה שום אירוע גדול באותו היום רק רצף של אירועים חסרי ייחוד ומשמעות שהתלכדו ל 24 שעות אפורות למדי. אבל הרגע שבו נכנסתי הביתה וחזרתי אל בת הזוג, הכלבה הגזעית והדירה החדשה מילאו אותי באושר צרוף וחסר מעצורים שמקורו במחשבה מספקת לחלוטין על הצלחה וכישלון.

אז אף אחד לא ירה בי עם אקדח מים השנה. עשרות ילדים כבר לא יתרוצצו ברחובות חמושים במקלעי צעצוע ומבטי זעם שטופי אמת. כבר לא אחצה את הקווים כדי לחצות אותם בחזרה כשועל קרבות ערמומי. מקופלת כבר לא טעימה כמו פעם (ואני מזכיר מקופלת רק כדי להדגיש את הפשטות הבלתי נסבלת בה יכול יום נוראי אחד להפוך למושלם.) אבל מצד שני אני מרגיש הרבה יותר מתוק. כשנמצאים בעיצומו של יום טוב ומתיישבים רגע כדי להביט החוצה מתוכו, אפשר לחוש בעננת דאגה שמאיימת להפוך הכול למיראז' ממש על המקום. אז על זה התגברתי, עננות שכאלה מגיעות וחולפות כמו אוסף של ימים טובים. והנה, בעודי מסיים לכתוב שורות אלה אני מנתח את יומי עד כה ומגיע למסקנה שהיה זה יופי של יום. היו בו חביתות בהתחלה, תותים בסוף, ובאמצע…כבר לא זוכר… יום טוב.

– יהונתן בר אילן הוא תסריטאי, מפיק, לקטור ומעולם לא טעם אבוקדו.

לכל הפוסטים בפרויקט "היום הטוב ביותר השנה".

שתפו

לפוסט הזה יש 4 תגובות

  1. פשוט נפלא. הפרויקט, וזה בפרט.

  2. מעולה. כותב כלבבי, כן ירבו.

  3. איזה כיף לך, במיוחד על האהבה

  4. כן, הימים כמו החיים בנויים מכל מיני מקטעים, פסיפס. נבואה עולה מעצמה: מי שידע לשלוט במקטעי יומו, להגדיל, לצמצם ולחבר את מה שצריך, ישלוט גם בחייו שיהפכו יפים יותר. נשמע כמו טקסט שנכתב בסיום יופי של שנה, והבחירה ברגע של אושר פשוט מול כל האירועים הגדולים היא אנושית ואופטימית מאוד. תפס אותי המשפט "במקצועי אני צופה בסרטים". אפשר לעצור כאן, מי צריך יותר מזה 🙂

התגובות נעולות.

סגירת תפריט