ההיסטוריה שלי עם ים המלח עתיקה ומורכבת, בת שני עשורים כמעט. בעצם אפשר לומר שהיא עוקבת אחר התפתחות הזוגיות שלי עם אשתי בלה ואחר השיפור האיטי, לאורך השנים, במעמדנו הסוציו אקונומי.

זה התחיל אי שם בשלהי הניינטיז. היינו די מתחילים במקצועותינו וביחסינו והצלחנו לקושש איכשהו סוף שבוע קצרצר באחד המלונות הזולים באזור עין בוקק. היה קצת ריח של ביוב באמבטיה, הדרך אל הים דמתה למסע סוף מסלול של גולני, אבל הקפה היה סבבה והיינו אנשים צנועים, כך שדי נהנינו ואפילו נשארנו עם טעם של עוד. אז כעבור שנה חזרנו לארבעה לילות באמצע השבוע, במלון קצת יותר מוצלח, תודה לאל, ובהמשך עלינו לשבוע שלם ובהמשך לעשרה  ימים: סופ"ש-אמצ"ש-סופ"ש, ואפילו השתדרגנו לסוויטה חביבה. עדיין, רצינו עוד.

 

ים המלח, איך אפשר שלא. צילומים: בלה בן-נון

 

עכשיו אנחנו כבר יותר מעשרים שנה ביחד ועדיין מבלים כל שנה, בתחילת יוני, 12 ימים מלאים (אמצ"ש-סופ"ש-אמצ"ש) בג'וניור סוויטה בהרודס ים המלח השמימי, לטעמי המלון המוצלח ביותר בסביבה, ותאמינו לי שחרשתי לא מעט מהם לאורך השנים. איך אפשר לבלות 12 ימים תמימים ורצופים בים המלח? כבר מזמן הפסקתי לספור כמה פעמים שאלו אותי את השאלה הזאת, והתשובה שלי מאוד פשוטה: איך אפשר לא?

אני יודע שכולם כאלה, רוצים שהנופש שלהם יהיה מעניין ומגוון ושהחופשה שלהם תהיה מגניבה ומרתקת. אבל בעיניי זו לא חופשה. אם החופשה שלך מפעילה אותך, איך תנוח באמת? איך תירגע מעמל יומך? איך תמלא מצברים? הרי כשתחזור לעבודה, כבר תזדקק לחופשה נוספת כדי לנוח מהחופשה שלך, וזה, שמתי לב, מה שקורה לרוב האנשים. לטעמי, המצברים מתמלאים באמת רק במצב של בטלה מוחלטת. כשאני חוזר לעבודה מחופשה אני מרגיש מלא אנרגיות ומוכן לשוב לעשייה. טוב לי, אני שליו, רגוע ומסופק. אבל לצערי נדמה לי שזה די נדיר.

ועוד נשאלת השאלה: מה לעזאזל אתם עושים שם 12 יום רצוף? ולשאלה הדרמטית השאת יש  תשובה אחת בלבד, חדה ומהדהדת:

 

כלום.

במשך 12 יום בסוויטה בהרודס ים המלח אנחנו פשוט לא עושים כלום. אנחנו נחים. אנחנו נחים באמת, לא בכאילו. אנחנו ממש, בכנות, לא עושים שום דבר. נהנים מאוכל משובח ומשתייה מופרזת, ממצעים רכים ומשירות חדרים מפנק (פעמיים ביום!). פשוט נהנים, ואין שום הנאה שדומה להנאה הזו, ולכן אנו חוזרים אליה שוב ושוב, שנה אחר שנה.

הרודס ים המלח הוא מלון עם תודעת שירות מתקדמת ומשוחררת, שאינה נתפסת לקטנות. למשל, אם הכיסאות הנוחים שמול הים מרגישים לנו קצת נוקשים ופלסטיים, אף אחד לא יעשה לנו פרצוף אם ניקח איתנו מזרן דקיק מאחד הכיסאות שליד הבריכה. כאלה הם, רגועים, יודעים מי האורחים שלהם, יודעים שמגיע להם הטוב ביותר.

פעם הייתי יושב מול הים עם ספר, אבל זה לא היה בדיוק זה. ראשית, ספר מרגיש לי קצת יותר מדי כמו עבודה (אני כותב על ספרים, וגם כתבתי אחד בעצמי), וחוץ מזה, קריאה אינה בדיוק ניקוי ראש אמיתי וטוטאלי, אלא סוג של בריחה לעולם אחר, ומהעולם של ים המלח אתה לא רוצה לברוח – כי אז בשביל מה הגעת לכאן בעצם?

הדרך האמיתית לבילוי מול ים המלח היא בהייה. אמיתית, רצופה, מדיטטיבית. והנוף הזה הוא אינסופי, אכן אפשר לבהות בו בלי סוף, הוא לא נגמר לעולם. הצבע הכחול- ירוק המטורף הזה של המים והדרך שבה נאחזים בהם זהרורי שמש הבוקר – שום דבר בעולם לא דומה לזה. והתצורות המשונות האלו של גבישי המלח. אם מתרכזים היטב, אפשר לדמיין שאנחנו בכלל נמצאים בכוכב אחר. הנוף הזה הוא פשוט חייזרי.

 

איכשהו תמיד קורה שהסצנה הזאת מביאה אותך להרהורים הכי פילוסופיים שיש וגם לשיחות הכי עמוקות. מול המים האלה ניהלנו את הדיונים הזוגיים והמהותיים הכי חשובים שלנו, שיחות יחסינו לאן שלקחו אותנו לדרך חדשה, או גרמו לנו להמשיך להאמין בצדקת הדרך הישנה. משהו בנוף ובאוויר, אולי אלה אדי הברום, בתוספת אינסוף הזמן הפנוי והראש הנקי והצלול, מביאים לשיחות הללו, שאינן דומות לשום דבר אחר מחיי היומיום.

שיחות על החוף בים המלח, גם אם הן עלולות לפעמים להיות קשות ונוקבות, לוקחות אותך למקומות שדיבורים יומיומיים רגילים לא יביאו אותך אליהם לעולם. לא פעם מצאנו את עצמנו מתעכבים על משמעות החיים, באמת, בשיא הרצינות, ואפילו תוהים על מה שיבוא אחריהם. פעם, למשל, אמרתי לה שאני חושב שחיי נצח יגיעו כשמדענים יצליחו להוריד את התודעה שלנו אל תוך מחשב, ואז נעבור לקיום וירטואלי בתוך נופים אינסופיים שנוכל לעצב בעצמנו, בכוח המחשבה. היא ענתה: עזוב, מה שבאמת קורה אחרי המוות הוא הרבה יותר מסעיר ומעניין מסתם מציאות ממוחשבת.

נראה לכם שבמקום אחר אפשר לקיים שיחה כזאת? אני לא חושב. זה ים המלח, זה רק ים המלח, והחוויה הכל כך מיוחדת הזו מתחילה עוד הרבה לפני שמגיעים אליו, כבר כשלוקחים את הפנייה מהאוטוסטרדה בדרך לבאר שבע. הכביש החדש והמהיר הזה (ותודה רבה לשר ישראל כץ, דבר טוב אחד לפחות הוא עשה בחייו), שטס בתוך המדבר לערד ואחר כך יורד בצלילה אל המקום הנמוך ביותר בעולם, משנה את הדרך שבה אנו תופסים את מה שסביבנו ומכין אותנו לחופשה הגדולה, ל-12 הימים שלהם אנחנו מחכים כל השנה.

נוף הקדומים הזה של המדבר הוא הכי קרוב שאפשר להגיע לטבע בצורתו הבראשיתית, המקורית, הפראית. זה לא ירוק, זה לא שמח, זה לא מחבק אותך בחיבה – זה רק מעמת אותך בצורה הכי ברורה עם מי שאתה ומה שאתה. לכן באנו, לכן אנו נשארים.

רן בן נון, עורך ב״ידיעות אחרונות״, כותב "הספריה", מדור ביקורת הספרים של מוסף 24 שעות, מנהל התוכן באתר הספרים הדיגיטליים "עברית". לאחרונה הצליח להתקפל לפינצ'ה אסאנה. ספרו "עכשיו יותר ברגש", יצא השנה בהוצאת ידיעות. 

שתפו
סגירת תפריט