ארוחה בהפתעה: Agapé / מפריזה

כשקיבלנו חשבון, והאשה בשולחן ליד המשיכה לקבל את המנות שלה בארוחת הטעימות הארוכה, התברר לי שאני מקנאה. זאת תגובה רגשית די משונה. על פי רוב, בסיומה של ארוחה ארוכה ונהדרת כל מה שמתחשק לי זה לישון ועכשיו. אחרת, מצב הצבירה הנדיר הזה יוכל רק להתקלקל: שובע מוחלט של כל החושים, חיוך של חתול שקיבל שמנת מנורמנדי וחוסר יכולת להכיל עוד משהו מעבר לזה, כמו קפה או טלטלות המטרו בדרך הביתה. אבל המנות הקטנות באגאפה, האוכל הקל וריבוי בנות-הטעם העדינות המסקרנות, עשו חשק להתחיל מההתחלה את ארוחת מאתיים היורו הזאת שנפלה עלינו בהפתעה.

המסעדות בפריז גרועות. המסעדות בפריז מעולות. שני המשפטים נכונים באותה מידה, מתקיימים במקביל. בטיול הראשון שלנו בפריז לא הצלחנו להשיג שולחן באף אחת מהמסעדות שעליהן המליצו לנו. נו, זאת פריז, התנחמנו. כשנהיה רעבים, נסתכל סביב, וניכנס למסעדה שתראה לנו. בטוח שיהיה צרפתי. ובכן, "צרפתי", התברר כבר אז, לפני למעלה מעשר שנים, עלול להיות שם תואר כולל לאוכל מוקרם, שמנוני, לא תמיד טרי, מטבח מקובע, שירות מתנשא ותמחור מופקע. נראה היה כאילו כל מלכודות התיירים בפריז התייצבו לאורך המסלול שלנו כדי להפיל אותנו, האחת אחרי השניה, באוכל שגם אם לא תמיד היה רע, היה מאכזב.

בפעם השניה שלנו כאן כבר השקענו יותר בשלב התחקיר וההזמנות. היה כיף בביסטרו המסורתי ז'וליין, בדיוני באיכויותיו בספון של אלאן דוכאס ומורכב לעילא באטלייה של רובושון. סוף סוף טעמנו מקרון כהלכתו בלה דורה, ואפילו הבנו על מה המהומה.

גם עכשיו, כשאנחנו גרים כאן, אנחנו מקפידים לבחור את המסעדות שלנו. לא משתלם להוציא כסף, זמן וקלוריות על מסעדות לא טובות. ארוחה ממוצעת בכל ביסטרו שכונתי יכולה להסתכם בלא פחות מעשרים וחמישה יורו לאדם. לעומת זאת, ארוחות של שלוש מנות בשלושים יורו מוצעות במסעדות ממשפחת הביסטרונומיק, זן הביסטרואים החדש שמטלטל את הקולינריה המקומית. בביסטרואים הקטנים והיצירתיים האלה, שפתחו שפים צעירים ומוכשרים, לרוב בעצמם, לרוב בטבעת החיצונית של פריז, כלומר ברבעים העשירי עד העשרים, אנחנו אוכלים כמעט תמיד טוב ומעניין.

זאת חתיכת עבודה, לבחור נכון. אני קוראת את המלצותיהם של מבקרי המסעדות אלכסנדר לוברנו ממגזין "גורמה", שמתייחס לחוויה הכוללת של האכילה במסעדה, ושל פרנסואה סימון מ"לה פיגארו", שהחריפות שלו נדירה בביקורת האוכל הצרפתית. באחת הביקורות האחרונות שלו, האוכל היה גרוע כל כך, הוא כתב, שהתחשק לו לעקור את אחת מאבני המדרכת ולהשליך אותה על חזית הזכוכית המהודרת של המקום. אני מקשיבה גם לעצות המקומיים, כמו בלוגרים וחברים שמוסרים ברגשות מעורבים את כתובתה של המסעדה האהובה עליהם. לא תמיד הטעם שלנו דומה לטעמו של הממליץ, אבל אנחנו יודעים למה לצפות ושכבה עבה, צהובה ושומנית של מסעדות גרועות נחסכת מאיתנו.

לו הייתי זוכרת מה קראתי על אגאפה לפני כשנה, אז, כשנפתחה, הכנסתי אותה לרשימת ה"צריך ללכת" שלנו, לא היינו הולכים אליה. היא יקרה ומפונפנת מדי בשבילנו. אבל הבייביסיטר כבר הגיעה כשהתחלתי לחפש לעצמנו מסעדה לעוד שעה, והם היו הראשונים שענו, ואפילו היה שולחן למרות שהיה מצוין אצלי שצריך להזמין הרבה זמן מראש.

רק כשעיינו בתפריט שעל חלון המסעדה ברובע השבע עשרה, הזדעזענו לגלות שהיא מציעה רק תפריטים של 77 יורו לסועד, או 110, למקרה שבו נחליט לחגוג את מכירת הסטרט-אפ שעוד לא הקמנו. כמעט וחזרנו ללה וילייה, הביסטרו שפגשנו ביציאה מתחנת המטרו, שגם עליו זכרתי שקראתי המלצות של מקומיים, אבל הרובע היוקרתי נסך בנו את הרושם המוטעה שגם אנחנו בעשירים.

קצת אירוני, או מנותק, לקרוא למסעדה אגאפה. אחת ממשמעויות השם היא ארוחת צדקה שבה חולקים העניים את האוכל של העשירים. אבל בהתחשב בנקודת המוצא – אגאפה היא מסעדת הבת של אלאן פאסארד, הבעלים של ארפז', בעלת שלושה כוכבי מישלן והתמחור השערורייתי, ייתכן שהם צודקים.

היה משהו מושחת, אבל גם כיפי וקל, להגיע לארוחה יקרה כל כך, בלי להתכונן אליה מראש. לא היה לנו זמן להבהל מהמחיר, מהשירות קפוץ הישבן של חלק מהמלצרים ומהעובדה שכל מי שישבו מסביבנו היו, באופן מובהק, מבוגרים ועשירים מאיתנו. כשהמלצרית שאלה איזה מים נרצה לשתות העזתי להתעקש על קנקן מי ברז, והצוות, נבוך מההפרה הבוטה כל כך של הקוד המקובל, החליט להשקות אותנו במים מבוקבקים על חשבונם.

קל היה להשאיר את המבוכה שלהם אצלם, שכן הארוחה התחילה להיות מעולה כבר בשלב הלחם והחמאה הענברית המעושנת, מעוררת התיאבון, ואפילו הצלחנו לזכור שאם כבר הם טובים כל כך, כדאי להשאיר די מקום לשאר האוכל.

הדיל של שבעים ושבעה היורו באגאפה הוא ארוחה של ראשונה ועיקרית המחולקות לשניים – כלומר ארבע קטנות במקום שתיים רגילות וקינוח. אחד, תודה לאל. לכל אחד מאיתנו, שוב תודה. והדיל הזה, כפי שיתברר בקרוב, הוא טיפול מושלם בכפפות של משי ופרח המלח בשתלטנים כמוני. "רק תגידו לנו מה אתם לא אוהבים ולמה אתם משתוקקים", הודיע המלצר, וכבר אז שבה את ליבי, "והשף יחליט מה להכין לכם".

זאת התעללות בחסרי ישע לתאר אחת אחת את המנות כולן. אפשר רק לומר בקצרה, וגם זה קצת כואב, ששף ברטראן גרבו יודע לבשל לקוחותיו הכנועים אוכל מעודן, מורכב, שבסיומה של כל נגיסה מותיר איזו סקרנות לעוד קצת. האוכל שלו הוא גם יופי חי, עם הפרחים הסגולים והאדומים שהיו פזורים על הקוקי סן ז'ק שלנו, גפרורי המנגו והסלק הלבן, או, אוי אלוהים כלשהו, הפסל הסביבתי של הביצה העלומה העשויה למחצה ומעושנת, עם פרוסות הבייקון וכמה גרגרים, במטבח בוודאי יודעים כמה בדיוק, של פרח המלח.

הכניעה ללא תנאים נמשכה גם במחלקת היין. מכיוון שלא ידענו מה אנחנו עומדים לאכול, בחר אותו עבורנו מלצר היינות, שהתהלך במסעדה כמו כימאי חורש מזימות, מוזג מדקאנטרים בשלל צורות, שמזכירים מתקני עינויים יפהפיים ואכזריים, וככל הנראה פותחים את היין כפי שהוא עצמו לא ידע שהוא יכול להיפתח. רק אחרי שלגמנו מהיין הלבן, המוזר והנהדר שקיבלנו, בא לשחק איתנו סומלייה התעלולים, לראות אם נצליח לנחש איזה יין קיבלנו. מזל, שעקב אי הצרפתיות המוכחת שלנו קיבלנו פטור מדו קרב של ידע קולינרי של המעמד העליון. הנה, קבלו בלי מאבק: היין יוצא הדופן הזה היה ולנטן מיקב בעיר החוף הדרומית הייר.

ארוחת היין והשעשועים המבסמת הסתיימה באנחות, שכן את הניסים והנפלאות שהשף גרבו יודע לעשות באספרגוס ובבצל ירוק, הוא יודע לעשות גם בפירות, מסתבר. אם במקרה מישהו יציע לכם מנגו ואננס צלויים עם גלידת רוזמרין, אל תסרבו. לפעמים כדאי להפקיד את עצמכם במי שיודע, יותר טוב מכם, מה טוב בשבילכם.

רשימת המסעדות השוות של "פריזאית"