לאו דווקא מושלם – זכרונות מאיווה / יערה שחורי

עד היום מונחים בארנק שלי שלושה כרטיסים שפותחים חדרים בשלושה מלונות בשלוש ערים בארצות הברית. אולי זו תמצית הסיפור: כרטיסי מפתח מוגבלים בזמן, כרטיסים שכבר לא יפתחו דבר. אני עדיין נושאת אותם כמזכרת, על אף שיש מזכרות יפות מאלה. למען האמת, הכרטיסים האלה נוכחים כאפשרות. למשל, האפשרות שאגיע לשדה התעופה, אעלה על מטוס או שניים או על שלושה בזה אחר זה ואגיע לסיאטל, לדאון-טאון שיקאגו. או לאיווה. כי איווה סיטי, המוקפת בשדות תירס שהאור נפל עליה תמיד שווה כמו הוארה בתאורה מלאכותית; הארץ השטוחה שלפני שנים שעטו בה עדרי הבאפלו, הייתה עבורי למשך חודשים נמל הבית.

אני אומרת נמל, על אף שהמילה נמל היא בבחינת אות מתה, כי למדינת איווה אין גבול ימי. אם נוסעים די רחוק  אפשר לראות את המיסיסיפי. ואני אומנם ראיתי,  אבל הנהר שזרם מתחת לחלוני הצריך לכל היותר גשרי מתכת פיסוליים-למראה שאחד מהם חציתי מידי יום בדרכי לספריית האמנויות. הכרטיסים אם כן הם מעין כדור שלג שמחזיק בתוכו נוף זר וסמלי. למען האמת, מדובר בכדור שלג דו מימדי, דבר שמבטל את צורת הכדור. זהו מלבן או קו, או אפילו נקודה בסופו של משפט, כי המשפט כבר נחתם. ובכל אופן התנועה הקלילה הזאת שמאפשרת למישהו, נניח לי, לזנק אל שדה התעופה, אל המטוס, אל ארץ זרה, אף פעם לא הפכה באמת לנחלתי. הקלות, אם ישנה, נשמרת אצלי למלים, לא למעשים. בכל שפה שהיא.

באוגוסט האחרון, כשאם הבית של תכנית הכתיבה הבינלאומית באיווה פתחה עבורי את החדר במלון שבו עמדתי לשהות במשך חודשים, הייתה בפי מילה אחת. אמרתי, "מושלם". כלומר"Perfect"  והרחבתי ואמרתי שוב "It's perfect" ואולי אפילו ""Absolutely perfect. מרי, אם הבית, חייכה באישור ואני סגרתי את דלת החדר. אחרי יממה של טיסות התיישבתי על קצה המיטה והבטתי מבעד לחלון. ראיתי את המרפסת, את כר הדשא, את הנהר. צריך להודות שבאנגלית אני נחמדה יותר מאשר בעברית. מוגבלת יותר ועל כן שקולה יותר. באנגלית אני ללא ספק חיובית יותר, אופטימית, נוטה פחות למורכבות, אפילו בנוסח "כן, אבל". אני עושה שימוש תדיר בפעלים ובשמות תואר שבעברית לרוב לא אהגה כלל ואם כן, אעשה זאת לרוב באירוניה. באנגלית, דברים הופכים על נקלה למושלמים.

למעשה החדר שהוקצה לי בקומה התחתונה מבין השתיים ששימשו את חברי התכנית היה לאו דווקא מושלם. ראשית הוא היה קטן למדי והאלמנט הבולט בו היה ריבוי פחי אשפה, כאילו דקדקו המקומיים בהרגלי ההיגיינה של הזרים. מאוחר יותר למדתי שמרבית החדרים שבהם שוכנו שאר הסופרים הזרים, עמיתי תכנית הכתיבה הבינלאומית, היו כפולים ממנו בגודל. בחדרי, המיטה הרחבה תפסה חלק גדול משטחו והוצעה במצעים צחורים. באמבטיה נתלו מגבות לבנות. במקרר הקטנטן היו פירות ושוקולד. על הרצפה שטיח אפור. מעל שידת הבגדים עמד מקלט טלוויזיה שבכל זמן שהותי שם הדלקתי אותה בדיוק פעם אחת ובהיתי בפרסומות למשככי כאבים והמבורגרים. היה בחדר משהו נזירי.

המדריך שלי לחיים באיווה היה הרומן של אנטון שמאס "ערבסקות", שגם בו הוזכרה אם הבית מרי ובעלה פיטר, אבל זה היה הדמיון העיקרי. אצל שמאס, ששהה בראשית שנות השמונים באותה תכנית שבדיוק מלאו לה חמישים שנה, הסופרים שכנו במלון אדום כתלים, שתו יין לבן, דיברו על אהבה ופוליטיקה. זו לא התפאורה שאנחנו נתקלנו בה. המלון שלנו שיכן מלבדנו בעיקר הורים של תלמידי קולג', אנשי עסקים מקומיים וחתונות. לא היה בו כל זוהר. ואנחנו שתינו בעיקר בירה בפאב שהספסלים בו היו בני מאה שנה וריימונד קארבר עצמו השתכר בו. דיברנו על זהות ופוליטיקה ואחרי שבועיים הפסקתי להתנצל. ישבנו שם כאילו הייתה זאת קתדרלה. כאילו היינו מאמינים. כאילו הכתיבה הגנה עלינו.

בחדר הסמוך אלי השתכן הסופר הקרואטי שניגן באקורדיון ובחליל, מלווה את עצמו בטפיחות על מכנסי הג'ינס הנצחיים שלו, בלו ג'ינס כמו שהאמריקאים הביאו לפריז אחרי המלחמה. בקומה מעל התגורר הסופר הצרפתי שנהג לקרוא לנו בקלפים בשעת לילה מאוחרת, מייחס את כל מחשבותיו ואבחנותיו לחפיסת קלפים. חדרה של החברה הכי טובה שלי בתכנית היה במרחק ארבע דלתות משלי ובכל זאת טעיתי ונקשתי לא פעם על הדלת הסמוכה. כשישבנו זו מול זו, בחדר שהיא שיוותה לו מגע ביתי כלשהו (היא קנתה עציץ מיניאטורי וחיות חרסינה זעירות, היא שאלה עשרות ספרים מהספריה והשתמשה במפיצי ריח שגרמו לחדרה להריח כמו בוטיק אביבי לחולצות קשמיר. היא העריצה את בית המרקחת המקומי ואת אמזון), הביטה בי ואמרה בחיוך זורח "it's a fucking prison". היא דיברה במתיקות, במבטא אנגלי כה מושלם, עד שאנשים מסוימים פקפקו ברצינות דבריה. ידעתי שהיא מתכוונת לכל מילה. שלושה שבועות חלפו עד שהבנתי שהסופר הפרואני, אחד החביבים עלי בתוכנית, התגורר בחדר הסמוך לשלי. שנינו נהגנו זהירות כזו בפרטיות שלנו שהופתעתי באמת ובתמים שאנחנו שכנים. הוא נהג להתנצל על הרעשים שנשמעו מחדרו, מדבר בחשאיות כאילו הסתיר גופה בארגז המצעים. באחד הימים הראשונים הרצה בפנינו עורך דין שנדמה כמו דמות שטרנטינו ליהק וכתב. הוא לבש חליפה שהייתה גדולה עליו בשתי מידות, שיערו האדמוני נאסף בזנב סוס על עורפו וכשדיבר בקול שקט הצליח להחדיר בכולנו אימה ממשית משלטונות החוק במקום וחיבתם המועטה לזרים. בכל מקרה, הוא אמר, בכל פעם שיש לכם ספק, אמרו "I Need a Lawyer". אבל גם כשהסופר הפרואני שב וחקר אותי אם שמעתי רעשים מחדרו ושוב התנצל, בקע מחדרו קול דממה דקה. ככל שידוע לי, מעולם לא נזקק לשירותיו של עורך דין. ואני התאפקתי ככל יכולתי שלא לשוחח אתו על הדוב פדינגטון שהגיע גם הוא מפרו המסתורית. היה גבול לכמה שיכולתי למתוח את בורותי התרבותית.

בכל יום אכלתי בדיוק אותה ארוחה בחדר האוכל של המלון, כאילו אני ילדה בת עשר. בבוקר שבו השמטתי את אחד הרכיבים פנו אלי שני משוררים בהפתעה, היום את לא אוכלת ביצים. הגענו לאינטימיות שנהוגה בין בני זוג שחולקים מטבח שנים רבות. על אף שמהר מאוד נטשתי את הבישול בחדר המשותף או במטבח הקהילתי שנוקה אחת לשנה, העדפתי שלא לדעת מה נעשה בתחום זה בחדרים האחרים. בחדר שלי היו תה ואינספור תפוחים. את חלקם קטפתי בעצמי.

מדי שבוע התדפקו על דלתות החדרים אנשים צעירים מאוד. הנחתי שהם תלמידי קולג' שעבדו כחדרנים ואני הפרזתי בחיוכים לעומתם וקיוויתי שהנערה שמחליפה את המצעים ושאבה אבק אינה כפילתה המקומית של "ג'ני של הפיראטים" מ"אופרה בגרוש", אחת שהוזה על נקמות פיראטים בכל האנשים שהיא נאלצת לשרת.

החדר המושלם הפך פחות מושלם עם הזמן, החלון נתקע ואתו הוילון שנותר בזווית מעוקמת וכל ניסיון לשנות את הזווית פצע את ידי, אזעקות אש נשמעו חדשות לבקרים דבר שאילץ אותנו לצאת מחדרינו, לעמוד מתחת למלון ולחכות שהאזעקה תיפסק. לצדנו עמד גם עורך הדין שהביט בנו כאילו לא ראה אותנו מעולם. היו לנו השערות רבות בשאלה מה הפעיל את האזעקות. רובן עירבו גם את ה-CIA, אבל בדרך כלל זו הייתה אחת מאיתנו שסירבה להפסיק לעשן בחדרה. כרטיסי המלון היו רגישים לכל מגע והפסיקו לעבוד בערך אחת ליומיים. בשבוע האחרון שלי במקום, פשה עובש באמבטיה. המים החמים איחרו להגיע ורובנו התקלחנו במים קרים. לכל זה הייתה סיבה סבירה: המלון עמד בשיפוצים והנוף של שוכני הקומה השנייה כלל בנאים ופועלים בחולצות משובצות. התנאים הלכו והחמירו אבל התלונות בלובי נהפכו למעין שגרה נעימה. ומלבד זאת באמת הבטיחו שתיכף הכול יסתדר. רק בנסיעות הקבוצתיות לשיקאגו וסיאטל, כששהינו במלונות יפים להלל, בחדרים רחבי ידיים עם אח בוערת, הבנו שלמעשה עד עתה התגוררנו בתנאי פנימייה. במלון בשיקגו נפגשתי אחר חצות עם החברה הכי טובה שלי בתכנית. ישבנו בחדרי העצום, שתינו לבשנו חלוקי אמבט לבנים, נעלנו נעלי בית לבנות, איזה כוח פנימי טמיר עצר בעדנו מלחבוש את כיסוי העיניים, ופרצנו בצחוק היסטרי כשהבנו פתאום כמה משונים היו התנאים באיווה. כמה התגעגענו לעיר ממשית.

תמיד הוקסמתי מדמויות שחיו בבתי מלון. הנה קוקו שאנל, מעט לפני שעסקה בשוד השותפים היהודים שלה, הייתה עשירה דיה כדי להתגורר במלון. מגורים במלון זו מטפורה שימושית מאוד כי פירושה דמות בלי שורשים, לרוב עם כסף עודף ומחויבות חסרה, מישהי שאם הסיפור יפרוש את מהלכיו באופן המקובל, תעזוב לבסוף את המלון לטובת דירה או בית קטן וחמים. אבל המלון שהתגוררתי בו היה אחר. מעולם לא הייתי במקום עם כל כך הרבה מעליות מיותרות.

כשעזבתי את התכנית מעט לפני הזמן, נקבצו חברי התכנית בלובי. הם חיבקו אותי ואז עמדו ונופפו לי לשלום. הבטחתי להם שאני לא מתה, שאני אחיה אבל במקום אחר, אבל המבטים והדמעות גרמו לי להניח שהם מפקפקים בעניין זה.

גם עכשיו אם אעצום את עיני אוכל לראות בבירור את הנהר, את כרי הדשא הירוקים, את הרחובות הנקיים שנדמו כתפאורה לסרט, את תלמידי הקולג' שלבשו כאיש אחד את צבעי קבוצת הפוטבול המקומית ובעיקר את פני הסופרות והסופרים משלושים וחמש ארצות, שגרמו לצילומים שלי מאיווה להיראות כמו מודעות פרסומת ליוניטד קולורס אוף בנטון, תמונות שמנציחות שמחה מופרזת. אני יכולה לראות את המלון אבל לרוב איני מתרכזת בו, כי המלון שימש אך ורק בתור רקע, נייטרלי ככל שמקום יכול להיות נייטרלי. חסר צבע באופן מובהק. "היינו כל כך שמחים באיווה," כתבה לי אחת הסופרות אחרי שחזרנו הביתה. היא פונה אלי בשפה שאינה שפת האם של אף אחת  מאיתנו. "אני כל כך מנומנמת עכשיו," היא חוזרת וכותבת, מלים שנדמות לי תמיד כמו הכרזה על דיכאון זוחל אבל מבחינתה זהו תיאור מצב חיובי. היא אוהבת לישון, הסבירה לי ואני הרגשתי שאיזה שוני תרבותי מפריד בפנינו, שאני מחמיצה מטפורה כלשהי. לפעמים היא מצלמת עבורי מוצרים עם אותיות בעברית שמגיעים לארצה. "האם זה פופולארי אצלכם?" היא שואלת על גרסה מקומית של קולה שלא ראיתי מימי. לא מזמן כתבה לי כדי לברך אותי על הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. "כן," השבתי לה, "היינו כל כך מאושרים שם," כאילו פסו הניואנסים מהעולם, כאילו מלה כמו Happy יכולה לבטא עולם ומלואו.

– יערה שחורי היא סופרת, משוררת, חוקרת ספרות ועורכת, זוכת פרס ראש הממשלה לספרות עברית.  ב-2017 זכתה בפרס ברנשטיין על ספרה "אקווריום", ובמלגה מטעם קרן פולברייט, לצורך השתתפות בתכנית הכותבים הבינלאומית באיווה.