טוב. אז את דוד גרוסמן אני מעריצה.
וזה מוזר, כי תמיד למרות פוסטרי האמצע ההורסים של מעריב לנוער, איכשהו לא קרה לי הלהעריץ. כמובן שיש יוצרים שהייתי מוכנה ואני עדיין מוכנה לעשות הכל כדי לפגוש אותם לקפה ולבהות לתוך עיניהם אגב כך שאין לי מה להגיד. אבל גם היוצרים האלו הם אנשים שצריכים לקבל את הנובל ואת האיג נובל בבת אחת ומה שמוצא חן בעיני אצלם זה שהם יודעים את זה. אלא שבמקרה של גרוסמן מגיע רק נובל. בלי סייגים.
למה? בקצרה: כי הוא בין הסופרים היחידים שמוכיחים שלא תמיד השירה עליונה על הפרוזה. בסמיכות, בטוטאליות, בחירוף הנפש. וחשוב מזה. האיש הזה הוא הסיבה שלמרות הכל אני גאה להיות ישראלית. בימי חיי כותב אדם בעברית כזו שהיא משחקית ווירטואוזית ואהובה ואיזה מזל שאני שותפת שפה כלומר שותפת סוד שחוזה בפלא הזה. בימי חיי אני זוכה לראות אדם צנוע שעומד על במת הצדק, עיקש, כבר שנים. כאילו לא פסו נביאי האמת וגיבורי האמת בישראל. הנה הוא כותב ונואם וחושב ומפגין ומכונן בזמן הווה את הברית עם העברית ואת הברית עם המוסר היהודי. יש לי עדיין אל מי לשאת את עיני העיניים, אלו שקוראות את העיתון ורוצות להעצם מרב בושה, אלו שקוראות את הספרים ומסכימות שוב להפקח. בתוכי יש עם שלם של ייסורי אהבה וכעס וזיקה למקום הזה והכל אחוז במקלעת השפה ולכל ההמולה הזו יש לרגעים מלך, המלך דוד.
את כל הדברים האלו הרגשתי שנים אלא שאז, בתיווך חברה גאונה שפשוט שאלה אותו, דוד הסכים לבוא להתארח בסדנת הכתיבה של אשכול ושלי. הייתי רק צריכה להתקשר ולתאם את הפרטים. שבוע חגתי סביב מספר הטלפון. עשיתי שש עשרה חזרות רק על האגביות של ההודעה במזכירה האלקטרונית, אבל הכל היה שווה כדי לראות את הצג של הטלפון שלי כשכתוב עליו: שיחה נכנסת מדוד גרוסמן.
כמובן שיצאתי דבילית לגמרי כשעניתי. איזה יופי. דבילית לגמרי. סוף סוף. להתאהב ממש עם כל הריגשה והכל התאהבתי בגיל נורא מאוחר יחסית, ולהעריץ יוצר- בשביל זה הייתי צריכה לחכות כמעט עד שאזדקן. אבל זה קרה. גמגמתי ומלמלתי ובלבלתי לאורך כל השיחה. קבענו שאבוא לאסוף אותו ברכב. תזהי אותי בקלות, אני בלונדיני גבוה ושרירי צחק דוד. חבל, חשבתי בלב. קיוויתי לגי'נג'י עם משקפיים.
ואז הוא נכנס לאוטו. דוד גרוסמן באוטו שלי שאפילו לא שטפתי ואיך לא שטפתי. אני יכולה להגביר את המזגן וקצת לצנן אותו כי בטח בא מהדרכים, אני יכולה דווקא לחמם כי זה מה שאני באמת רוצה להגיד. אני יכולה לשים רדיו כדי שהעומס בדרכים יהיה המטפורה שתהדהד אותי, אני יכולה להשפריץ מים מהמגבים מרב שמחה, אבל אני לא יכולה להגיד לו מה הרגע הזה בשבילי, כי מרב שכל השנים אני אדם שמתנסח בקלות לא פיתחתי שום כלים לצלוח בעזרתם רגע לא מילולי.
אז הסעתי אותו אל השיחה עם הקבוצה. שישים אנשים קשובים באופן מוחלט ואיש אחד נדיר שמתגלה לפניהם. ובסוף הערב ראיתי את זה- אנשים ניגשו אליו ולא הצליחו להגיד לו את מה שאני לא הצלחתי להגיד. תלמידה אחת שלי שיכולה לגרום למישהו להכנס להריון וללדת רק בעזרת שימוש במילים אפילו בכתה ולא הצליחה להשלים משפט.
רק אז הבנתי שאני לא לבד בסיפור הזה. שאנשים שאתה מעריץ אף פעם לא תוכל להגיד להם את זה כי הערצה כשהיא באה מאדם בוגר, כלומר כשהיא נדירה מאד והכרחית, היא רגש מעמקי. האדם שמולך נתן לך רגעים שהפכו לכל כך מיתולוגיים וכל כך משמעותיים בהגדרה העצמית שלך שכל מילה עליהם רק תרדד את הסימביוזה בינך לבין המתנות שקיבלת מידיו ואת העובדה שהם נגעו בך בשורש כלומר במקום שמתנהל בחושך.
נפרדתי מדוד בחיבוק. הודתי לו על הנדיבות לבוא לערב הזה, הנדיבות לבוא בתוך הערב הזה. הודיתי לו עם הגוף על מה שבחיים לא אצליח לנסח. גם לא בפוסט הזה.
עיקר שכחתי
אז על מה סלח לי דוד גרוסמן? על משהו שקרה בדרך לסדנא. נסענו בתל אביב ופתאום, משומקום, כלומר, מהמדרכה, הגיח זוג שניסה לעבור את מעבר החצייה. בלמתי בפתאומיות נוראה. דוד הוטח קדימה אחוז בחגורת הבטיחות. היה רגע של שקט. רגע של התעשתות. רגע של מבוכה. ואז דוד חייך. מיד ובלי שהות הוא סלח לי על שסיכנתי אותו. עכשיו, כשמסכנים מישהו בשניות הראשונות של התגובה האינטואיטיבית שלו ישר רואים מי זה המישהו הזה. במקרה של דוד- מישהו שלא עושה עניין מעצמו. כאילו שהייתי צריכה עוד הוכחות: זה לא שאני ילדה בת שש עשרה צורחת מתחת לבמה, אני סתם אישה שצודקת. מגיע לו שיעריצו אותו.
– אורית גידלי היא משוררת, מנחה סדנאות כתיבה יחד עם אשכול נבו, ובעלת הבלוג ג'ינג', לאמהות, שירה ויצירה.
0
לכל הרשימות בפרויקט "מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ":
"מחבב/אוהב/מעריך/ מעריץ" – פתח דבר, דקלה קידר על עמוס עוז, נעם שיזף על הבמאי וורנר הרצוג, הצלמת מירי דוידוביץ על דליה רביקוביץ, יערה שחורי על מרגרט אטווד, עמרי הרצוג על ג'מייקה קינקייד, איריס אליה כהן על טוני מוריסון, ענת לוין על דליה רביקוביץ, והמאייר אסף חנוכה על המאייר תומר חנוכה.
רונית כפיר
9 יונ 2013איזה יופי וכמה רגש
רוני
9 יונ 2013הנה מה שאורית לא יכולה לספר, אבל אני כן:
כשהתקשרתי לדויד לשאול אם הוא מוכן להגיע לערב הזה, סיפרתי לו שהמזמינים הם אורית ושותפה, אשכול נבו.
ואז הוא התפעם כולו ואמר, "אורית גידלי? המשוררת? אני כל כך אוהב את 'עשרים נערות לקנא' שלה. יהיה לי לכבוד, מזמן רציתי לדבר איתה."
שרון
10 יונ 2013כתוב נהדר. וגם כיף להגיע לפאנץ' ההכרחי בתגובה של רוני. איזה יופי.
דניאלה לונדון
10 יונ 2013את כל כך מתוקה, שפלא שאת גם חכמה.
דקלה
10 יונ 2013איזה ביטוי מדהים להערצה: לעשות כמעט תאונה עם מושא ההערצה שלך. זו לא פרוזה ולא שירה. זה קולנוע!
רונית כפיר
11 יונ 2013לגמרי קולנוע.
עדי
12 יונ 2013איזה פוסט מושלם. ההנאה מהכתיבה, ההנאה מהסיפור, ההנאה מהתגובה עם הפאנץ' מחמם הלב של רוני.
וגם ההזדהות, אם הייתי צריכה לתאר מיהו דויד גרוסמן בשבילי ובשביל ישראל הייתי רוצה לתאר אותו בדיוק ככה, אבל לא הייתי יודעת לנסח את זה כל כך נכון. אחח, איזה פרויקט מצוין.