בבוקרו של ערב פסח, כשתורים נמתחים בחנויות, שליחים גודשים
את עורקי התנועה, כוחות צבא ומילואים מתגברים את גבול הצפון
ונערכים גם לאורך הגבול הדרומי, בבוקר היפה הזה, השוקק, כתם
הדם היה טבורו של היקום המסוים שבו הוא התקיים. ממנו בא הכול
ואליו הכול התכנס, לפחות מאז אתמול לפנות ערב, כשעננים הוורידו
בשמי האביב הבהירים, רוויי האנטנות הסלולריות. 

("בני טובים", עמוד 12). 

הידעתם? "בני טובים" מתחולל מערב פסח ועד ערב פסח שנתיים לאחר מכן.

גם בו, עכשיו, החרציות פורחות: 

די עם דימויי הלידה, הוצאת ספר היא רכבת הרים; לפעמים רכבת שדים; לפעמים גם וגם. וכן, לו היה זה שיט על מי מנוחות, כנראה שלא הייתי מבסוטית.

מאז שעלה פה הפוסט הקודם ובו המילים הרבות של הספר נכרכו, "בני טובים" הספיק להגיע, בהדרגה, לכל החנויות ברחבי הארץ וגם להכנס לרשימת רבי המכר ב"עברית"(שימו לב – המון קישורים לחיצים). הספקתי להתראיין פעמיים ברדיו, פעם אחת אצל ענת שרון בלייס ב"גם כן תרבות" ובפעם השניה אצל קרן נויבך, פעם אחת לשירי לב ארי ב"כלכליסט". מילאתי המון שאלונים (הנה, פה ל"עברית", ויש עוד כמה בדרך. כמה תשובות יש לי, מתברר!). הצטלמתי לסרטון שמספר המון על הספר ועליי, היועצת והסופרת, הצטלמתי איתו בתור אביזר אופנתי לצילומי קולקציית קפסולה אופנתית של שלי גרוס ועינב צוקר. ביקרתי אותו בלא מעט חנויות ברחבי הארץ. הוא, לעומת זאת, נוסע לו יפה ברחבי העולם (הצילום של ורדית גרוס, של "בני טובים" מבקר בפריז: 

 

ובאותה מדינה, בהקשר אחר לגמרי. צילום: מיה מיטב, שספר הילדים המקסים שלה, "אלי ענבים", יצא ממש עכשיו, והוא מתאים בול לפסח. 

הראיון הראשון אחרי יציאת הספר התקיים ב"גם כן תרבות", פה אפשר יהיה לשמוע אותי חולה למדי וצרודה עד מאוד, ובכל זאת – נהנית משיחה עמוקה ורחבה על הספר ומהמבט של ענת שרון בלייס, שמאוד אהבה את הספר, וגרמה לי – איזה בונוס לא צפוי של ראיון טוב – להבין משהו חדש על מה שכתבתי. זכיתי, כלומר הוא זכה, כלומר אני זכיתי, שהוא ייקרא על ידי אנשים מיטיבי קרוא, שכתבו ואמרו דברים נהדרים ממש. נהדרים, לא רק (אבל גם!) במובן של טובים מאוד, אלא מה ששבה ושובה את לבי, זה המגוון. מתברר לי שאפשר לקרוא את הספר בדרכים רבות ושונות כל כך.

קוראים, חלקם מזן מכרים ואחרים מזן חברים – כן, זה השלב הזה של יציאת הספר, כמו כשיוצאים מהארון – כתבו דברים יפים ועמוקים כל כך על הספר. מהילה רגב, קיבלתי לא פחות מ"הו!": 

 

רענן שקד כתב על הספר (השמטתי את הגילויים הנאותים שהוא גילה בנאותות גלויה. כן, אנחנו חברים): 

זה נדיר כל כך, שרומן ישראלי מצליח להיות בו-זמנית סוחף לגמרי לקריאה ועדיין לשרטט עולם ומלואו הוליסטיים של משפחה ותעשייה, עד ש"בני טובים" תפס אותי בהפתעה גמורה…זו גדילה מדהימה שכנרת עשתה ככותבת, ו"בני טובים" כבר עושה את הדבר הזה שכמעט אף סופר ישראלי לא מתיימר, ובטח שלא מצליח, לעשות: להוביל בבטחה אקו-סיסטם משפחתי וארגוני שלם. סיפור שלושת הדורות לעסק המשפחתי של משפחת בן-טובים הוא צלילת עומק מרשימה מאין כמותה לתוך דינמיקות ודרמות פנים-משפחתיות, ובו-זמנית לתוך ארגון מסחרי שלא רק שהוא עושה את הדבר הכי כל-ישראלי ועכשווי שיש – בנייה וקבלנות – אלא גם שוקע, פיזית, בבוץ העזתי עם בניית "המכשול".
זה הישג מסחרר בעיניי, לא רק מכל הסיבות המושכלות האלה, ובטח שלא כי אני חבר, אלא קודם כל, ובעיקר, כקורא מן השורה, שנשאב פנימה ונשאר מרותק לאורך כל הדרך (הקצרצרה מדי, כי למרות 375 עמודיו, "בני טובים" נגמע בכמה שלוקים גדולים). זו כבר כתיבה שמכניסה אותך לליגה של כותבים אמריקאים מסוימים, פראנזן וטום וולף הם שמות שקופצים לראש, עם כל ההבדלים בין השניים, ועדיין; זו היכולת הכירורגית הזו לצלול לתוך עולם, התנועה המתמדת והגמישה בין המיקרו למקרו, ולפני הכל – הכתיבה הנהדרת.

 

הוא אמר פראנזן, מון דייה. שמישהו יחיש אליי את מלחי ההרחה, סיל-וו-פלה. 

אורית הראל, מבקרת וסופרת, כתבה: אי אפשר להניח את הבני טובים מהיד. זה קסם כזה, מהסוג שהופך ספרים לחברים שאין לך שום רצון לוותר על בילוי איתם. רוזנבלום משרטטת בספר דיוקן אותנטי, אמין ומאוד עכשווי של משפחה חזקה וכוחנית וגם – בנבדל ממשפחות-אימפריות מהסוג הזה בחו"ל – מאוד ישראלית. כדאי ומומלץ מאוד!

גיורא יהלום, תסריטאי וראש אגף התרבות של עיריית תל אביב-יפו כתב: מזמן לא נהניתי ככה מרומן שסוחף פנימה בערך מהפסקה השלישית. רוזנבלום כותבת שנון, ארסי, מצחיק ובעיקר מעניין מאד ומביאה לספרות הישראלית את הרכיב האחד שהיא כמעט תמיד שוכחת לספק: עלילה.

שגיא גרין, עיתונאי, עורך וסופר, כתב ביקורת שאני ממליצה לקרוא אחרי קריאת הספר, ומתוכה אפשר לשחרר את הפיסקה: זה רומן שמצליח לשרטט בכישרון את אורחותיהם, מנהגיהם ודיוקנם של ישראלים מצבע, משבט ומדור מסוים שנתפשים כאן כמלח הארץ, הם בכלל פרדסנים מציעה הכריכה. הוא חושף כמה רחוק ילכו וכמה כוח יפעילו ובכמה חוטים ימשכו כדי להגיע ולשמר את המעמד הזה. הכל במעטה של פמיליאריות (כולנו משפחה אחת? אשכרה? מעדיף להיות גלמוד ויתום), קוליות וסחבקיות בעיני עצמם – וסחיות של נועלי קרוקס, לוגמי ארומה ודרי פתח תקווה בעיני העולם, כשהיחיד שאינו כזה נדחק מהנחלה ומהצוואה עד למצולות הנהר, לכאורה.

ונטעלי גבירץ, סופרת ועורכת והאדם הנדיב ביותר ברפובליקה הספרותית, כתבה: משפחת בן טובים היא משפחה בה חוקי הטבע מעט שונים. הכלבים חושפים שיניים, הסודות האפלים והבדידות נוהמים ומאיימים, ובכל זאת – איכות זו איכות. שום טלטלה לא יכולה לסורגי כלוב זהב. רמת הגימור פנטסטית. שפת יוקרה צלולה ואורגנית שאינה מנקרת עיניים. תודה לכנרת, שבנתה עבורנו את הפאר היציב הזה במשך שבע שנים, ואז פתחה את הדלת לרווחה לסיור מודרך ובלתי נשכח.

איזו תקופה מופלאה להיות בה סופרת (טוב, מהבחינה הזאת): כל הזמן, באינסטגרם, ובפייסבוק ומעט בטוויטר, אפשר לראות שהספר נקנה, שהספר נקרא ואיך הוא נקרא. זה לא רק תענוג ותגמול עמוק ומספק לקבל פידבק כזה, זה גם מאוד מועיל לעזור לספר לצוף מעט מעל אלפי הספרים האחרים שמונחים איתו על המדפים ולהגיע לקוראים שלו. "בני טובים" מצוי בכל החנויות, מנתב"ג ועד קריון. בכולן הוא במבצע נחמד, ואפשר גם לקנות אותו במבצעים מרשימים במיוחד באתר "עברית". ואם קניתם את הספר ב"עברית", יהיה מעולה אם תכתבו ביקורת. כי כמה חשוב לקרוא את הקורא המדופלם גיא, שכתב שם: 

הסתיים הספר, ואני עצוב על שנגמר, ושמח שכותבים כך ספרים. מהספרים הטובים יותר שקראתי בעת הזו. לא רק טוב, ממש בן טובים כי אמו מולידתו – כנרת רוזנבלום בכשרונה המופלא לחוש את נפש האדם, הצליחה לזקק תהליכים ארגוניים ואנושיים ולנסח מחדש את המושג חופש בצורה כל כך כואבת ומדויקת והיא עושה זאת בכתיבה כשרונית, קולחת, יפה, עדינה, לא מתחכמת אך גבוהה, גבוהה אך לא מתייפייפת ומליצית. ברוך ועדינות תיאורית נפרשים המנגנונים האנושיים, טבע האדם המורכב מנעוריו ועוררות של יצרים ותיקים וטריים נמסכים יחדיו בסיפור יפיפה זה שאינך רוצה שיגמר. ממש ״יורשים גרסת פתח תקוה״. הדמויות שלמות ופגומות בצורה מדויקת; דמויות שמחות – עצובות, חזקות ושבריריות, מלוכדות ומפוזרות בנויות פסיפס עדין, עדינות של תחרה. והסוף המתכתב עם ההתחלה נסגר בצורה אלגנטית ומעוררת מחשבה. כל שנותר הוא לתהות מדוע ולמה אנחנו צריכים לחכות כל כך הרבה שנים לשוב לקרוא את יצירותיה, ואולי משום שהכתיבה טובה כל כך ראוי ואפשר להבין כמה נדרש לכתוב כך ולומר בבטחה שההמתנה השתלמה. ועד הספר הבא אמשיך לחשוב על משמעות החופש ועד כמה הוא ערטילאי ממש כפי שתואר כאן ביד אמן.

*

אפרופו חופש, אנחנו אולי יוצאים לחופשה, וטוב מאוד שכך, אבל חופש אין. לא חופש ולא בטחון. מאז יצא הספר, אנחנו כולנו על רכבת שדים: איראן תקפה את ישראל והחטופים טרם שוחררו. אני רוצה לאחל חג שמח. אני מייחלת לחג שמח. אני מוכנה להסתפק אפילו בתקווה, אבל יודעת, שהיא לא תיווצר מאליה, ולא מספיק לקוות לה. צריך לעשות אותה. מאחלת לנו, אם ככה, כוחות, להמשיך ולפעול כדי ליצור את התקווה לחיים שאנחנו רוצים, שאנחנו צריכים פה. 

שתפו
סגירת תפריט