או ליונז היה ביסטרו פריזאי עתיק יומין, מ-1890, שהגיש אוכל מאזור ליון. עד שהגיע אלאן דוכאס, השף ואמפריית האוכל, קנה אותו, שכר אנשים שצחצחו אותו וחידשו אותו, והפך אותו למקום אופנתי, שבו אפשר לאכול את האוכל של ליון בטוויסט אופנתי, ולטעום ממגע הזהב של דוכאס במקום בכמה מאות יורו, בכמה עשרות. לא רע.
המסעדה מאוד יפה, כי אין שילוב מוצלח יותר ממסורתיות מצוחצחת ומהוקצעת. לא בדקתי את אלה של הגברים, אבל בשירותי הנשים ביליתי אי אלו דקות של התפעלות מהעיצוב ומהיופי. לפי הספר, גם לפי הספר של אלכסנדר לוברנו, זה מקום מאוד מוצלח. הכל עשוי ממוצרים אזוריים משובחים, התפריט עשיר במאכלים כפריים, עשירים בתורם בשומנים, המלצרים יודעים אנגלית, ויש כל מיני הגנבות מודרניות בתוך המאכלים המסורתיים שמכינים אותם בהקפדה גדולה. בפועל, היה מוצלח, לא נכחיש זאת, אבל מעט קריר מדי, אולי כמו שמסעדה שהבעלים שלה יושב ומביט ממעל בה ובמסעדותיו האחרות ולא משקיף בחרדה לדלת, לבדוק אם מגיעים היום לקוחות ואיך היה להם. יש עסקית בשלושים יורו לאדם, אבל לא מצאנו בה דברים שרצינו, מכיוון שחלק מהבישול המסורתי הכפרי עשיר בחלקים פנימיים שמאתגרים את תפיסות האסתטיקה שלנו. צלופחים וארנבות – בפעם האחרת. מה אספר לילדיי. גם ככה לא נעים כל העניין הזה עם הברל'ה, שהוא גם חבר וגם מנה טעימה בשום, חמאה ותבלינים.
הלחם היה מצוין, הכלים יפים, ההגשה מדויקת. הייתי שמחה לבשר שמרק החסה הירוק והסמיך מאוד המעוטר במעט שמנת, הוא גם טעים, אלא שהוא לא היה. טוב ממנו היה הבריוש שבתוכו נאפה נקניק (cervelas pistache) ששחה ברוטב נהדר, שהמלצרית אמרה שהוא פורט שצומצם מאוד ותו לא. וגם pot de cuisiner, גרסה בוהקת משומן של בשר ופטה יחד, על פרוסות קלויות של לחם עבה, שהיה באמת גם כפרי, גם טעים מאוד וגם הזמנה פתוחה ומיידית לצינתור לבבי. דבקנו במסורת החדשה שייסדנו, לפיה אנחנו לוקחים שלוש ראשונות ועיקרית אחת (מומלץ בחום. ממילא ראשונות טעימות ומעניינות יותר, וממילא אנחנו אוכלים יותר מדי), חלקנו חזה עגל שהיה טעים, עשוי באופן מיוחד, פרוס לשכבות של בשר ושומן שנצלו יחד ונחרכו מלמעלה. היין ששתיתי, משהו מ-Gevrey (הוא עבד מהר, ושמו האמיתי היה ארוך מכדי לזכור) היה באמת נהדר, ואכן עלה 14 יורו לכוס. הוא היה היקר ביותר ברשימת היינות שעל הלוח.
אני מאוד נהניתי מהיין, מהפוט דה קוויזינה ומהקינוח הנפלא, Fraisier – שוב, אותו טריק של שילוב מרכיבים שונים בתוך צנצנת זכוכית: עוגה וקרם ירקרק ותותים וסירופ של תותים שנמסך מעל. גם הסופלה שהוזמן באחד השולחנות האחרים נראה כמו מנה שהייתי שמחה לקפוץ לתוכה ראש. אבל מ' טוען שקינוחים בפריז זה לא חוכמה.
עם היין היקר, ועוד כוס אחת זולה יותר ב-8 יורו, שלוש ראשונה, עיקרית אחת והפרזייר הנהדר, שילמנו 91 יורו. במחיר הזה, הייתי צריכה לקפוץ עוד פעם אחת לשירותים היפים.
Aux Lyonnais. 32, rue Saint-Marc, 2eme. 01.42.96.65.04
סגור בשבת בצהרים, בראשון ובשני.
