אורנה ואלה: מתכונים לשותפות, מתכון לפרידה

כשגוגל קלנדר בא לעולם וניסה ללמד אותי להשתמש בו, בכל פעם שהכנסתי משהו ליומן קפצה תיבת טקסט שהציעה לי את הברירה "למשל: ארוחת בוקר באורנה ואלה". חשבתי שזה ניתוח התנהגות די מפעים מצד היישום. לאכזבתי התברר לי שזה לא אישי, שמי שגייר את גוגל קלנדר עשה את זה בשביל כולנו, שנזכור שלא כל מה שנכניס ליומן חייב להיות ישיבת ועד או טיפול שורש, אלא בימים טובים במיוחד יכול להיות "ארוחת בוקר באורנה ואלה". 

זאת לא קינת געגועים לאורנה ואלה, הקפה, המסעדה, הפסטה פיצ'י, לביבות הבטטה, השוקולד ויסקי, המפות, המלצרים, הסוף-סוף יש ספר בישול – שניים – רק כדי שתביני כמה עשרות מרכיבים ושלבים נדרשים לכל מנה, כמה הפשטות וטוב הטעם האלה דורשים חוש והקפדה. כבר כתבתי קינה אחת או יותר, הן בטח שמורות אצלי בארגזי העיתונים המצהיבים. זוכרים פרינט? איזה כיף היה בפרינט. איזה כיף היה באורנה ואלה.

"אורנה ואלה" נסגרה ב-2018 ומאז אין לי בית קפה שמרגיש שלי. "אורנה ואלה" הוא עכשיו סרט תיעודי יפה, אינטימי ומרגש, מעורר מחשבה וגעגוע.

הגעגוע מכאיב. לאו דווקא הגעגוע לאוכל (אני מתגעגעת לאוכל) או למפות הלבנות (אני מתגעגעת למפות הלבנות). הסרט "אורנה ואלה" מעורר, קודם כל, געגועים עזים לעצמנו של אז, לאשליה של נורמליות ליברלית ואנינת טעם, גם מוסרית. מה שחשבנו אז שהוא נורמליות היה בועה זמנית של משהו שהוא יוצא מן הכלל. היום אנחנו יודעים. 

זה חומר לקינה אחרת לגמרי. ההתרפקות על העבר, על כולנו הצעירים יותר, על קפה שאין לי יותר, על השכונה שהיא כבר לא בדיוק השכונה שלי, התחלפה בתחושה של החמצה עמוקה, אשמה אולי, איך חיינו אז בלי לראות את קצה קצהו של מה שבתוכו אנחנו חיים בתוכו היום: מלחמה אינסופית, הרג, הרעבה. 

אבל זה לפוסט אחר. עכשיו, לרגע, חוזרת לשם ולאז.

תומר הימן היה מלצר מיתולוגי באורנה ואלה ונעשה קולנוען תיעודי מיתולוגי לא פחות, רגיש וחרוץ. תומר נקרא לדגל כשאורנה אגמון ואלה שיין החליטו לסגור את המקום, אחרי 25 שנות פעילות ובשיאו הכלכלי. הסרט הוא לא Dinner Rush: הוא לא מתחרמן על האוכל, על הבישול ועל האכילה, וגם לא על מקומו של הקפה בתל אביביות של אז. תומר בחר לעשות את הסרט על השותפות בין אורנה לאלה, מה שהופך אותו בשבילי למעניין כפליים. זאת גם הזדמנות לסיבוב מאחורי הקלעים, של מקום שאת לפני הקלעים שלו ידעתי טוב כל כך, וגם כי בלי לשים לב, שותפויות זה משהו שאני עושה די הרבה בשנים האחרונות. אני מלווה שותפים שנקלעים לקשיים ביחסים שמובילים לקשיים בניהול ולקשיים עסקיים, שותפים בימי שלום, צמיחה ושגשוג ושותפים-תינוקות, כלומר כאלה שרוצים לכרות ברית שותפות ויודעים, כי צלקות העבר מזכירות להם, שבעסק שיש בו שותפות, השותפות היא הלב הפועם של העסק ושצריך לטפל בה מראשיתה. 

החתמה

כשאפרוח בוקע מביצה, הדבר הראשון שהוא רואה זה את אמא שלו, וככה הוא מתנהג אליה: הוא חמוד וחסר אונים וגורם לה לטפל בו, והיא מטפלת בו כי הוא חמוד אליה וזקוק לה. ככה עשתה אותנו האבולוציה, וזה עובד גם אם הדבר הראשון שהאפרוח רואה כשעיניו נפקחות הוא במקרה טרקטור צעצוע. גם בשותפויות יש החתמה: סצנת המפגש הראשונית מעצבת את דפוס היחסים העמוק. 

אורנה ואלה הכירו כשעבדו כמלצריות בזליג, הבר המיתולוגי. הן זיהו את חסרונם של קינוחים בסצינת האוכל של תל אביב, ובדירת השותפות שלהן התחילו להכין עוגות וקינוחים אחרים ולמכור אותם למסעדות. אז, בשינקין 33, לפני היות השינקין-שינקין, הן הקימו מקום קטן, כמה שולחנות. 

עמית, בן הזוג של אורנה, חלה ב־MS, הן סעדו אותו יחד. אחרי שנפטר, אורנה לא הגיעה יותר לקפה. כל ערב במשך שנה, אחרי העבודה, אלה באה לבקר את אורנה, עד שיום אחד, אורנה חזרה לקפה. 

זאת, חשבתי סצנת ההחתמה ביחסים של אורנה ואלה. אלה מושכת את המסעדה קדימה ומטפלת בסועדים, בעובדים ובאורנה ואורנה היא מתבגרת מרדנית. לא מתבגרת קשה, מתבגרת שקשה לה. שפיצית, מתנערת, עייפה. 

אבל לא. כמו בהרבה יחסים בין שותפים יש איזה אחר שלישי, שמתערב. במקרה של אורנה ואלה זה האוכל, או ליתר דיוק, האכילה. אירוני וכואב לגלות: אורנה לא אוכלת את האוכל של הקפה. באחת הסצנות, אלה מבקשת מאורנה לטעום מקערת תבשיל גדולה ואורנה "לא רוצה. לא יכולה". ואז היא מוסיפה: "את הרי נותנת לי לטעום ואחר כך את עושה מה שאת רוצה".

אחר כך אורנה מספרת על אלה: "היא רוצה להאכיל את כל העולם בשפע…משהו שם באימהות הזאת הוא ללא גבולות. הוא עצום". על פניו, מה מושלם יותר מאמהות בלי גבולות, שרוצה להאכיל את כל העולם ועוד באוכל החכם, הנהדר הזה? לא כשקשה לך לאכול. 

הקונפליקט הגדול הוא בין העוד-ועוד שאלה רוצה והדי-כבר שאורנה יכולה. השאלה הגדולה של טמפרמנט, של ייעוד אולי, מיתרגמת לקונפליקטים קטנים של היומיום. הן מתווכחות על מספר השעות לפני המשמרת שאליהן כדאי להזמין את המלצרים. "אם אני אומרת ככה ואת אומרת ככה – אז או שנראה מה נכון, או שתעשי מה שאת רוצה". ואלה עונה: "אבל למה הנחרצות הזאת? או פה או לשם?". אורנה מדגימה את הפער ביניהן: "את רוצה ככה" (פותחת ידיים), "ואני רוצה ככה" (מצמידה כפות ידיים), "אז יהיה ככה" (אמצע). וחותמת: "אני לא רוצה את זה".

אלה היא זו שרוצה את זה, משכנעת ומכילה, אורנה היא זו שמערערת, מתגרה, מחריפה את הרוך. בסלט של פסטה עם עגבניות שרי, שאני מבשלת מתוך הספר הראשון, בהרבה שמן זית מטגנים שום קצוץ דק-דק, עם צ'ילי, עגבניות מיובשות קצוצות, סוכר חום ומלח. אי אפשר להפסיק לאכול את זה: החריפות והמתיקות רודפות האחת את השניה. אולי זה מה שהחזיק שם רבע מאה. 

ככה זה בשותפות: אנחנו מתחברים עם האדם שמשלים את מה שחסר לנו, שצריך את מה שיש לנו לתת. אבל לפעמים אנחנו צריכים משהו אחר, שהוא לא המנה הקבועה, ולשותפים קשה כל כך לחרוג מהתפקידים שהוקצו זה לזה, במודע או שלא. גם אלה, האמא הגדולה, זקוקה מדי פעם למילה טובה. היא באה להראות לאורנה עוגה. אורנה עסוקה. היא לא מוצאת את ההזמנה של שולחן 15 והיא לא מעיפה מבט אל אלה. אלה מחכה, עיניה תלויות בגב של אורנה ובידיה המושטות העוגה, ואז היא מסתובבת משם ובחיוך אומרת: "טוב, אחר כך תתפעלי מהעוגה".

הן מתארות את השותפות כל כך יפה, שמתחשק להפוך את זה לשאלון או לפחות לבסיס לשיחה על השותפות. "אנחנו עונות אחת לשנייה על כל כך הרבה דברים", אומרת אורנה. "מי האנשים שאתה אוהב את עצמך כשאתה לידם, שנוח לך בתוכך, שיוצא ממך משהו שאתה אוהב". ואלה אומרת: "אורנה תבוא עם המבט שלה, עם היד שלה – וזה יפרח, זה כמו ידשן את הדבר שאני עושה. מה שהיה חשוב זה הדבר, לא הייתה תחרות. כל אחת הייתה יכולה לצמוח מעבר למה שהיא הייתה יכולה לצמוח בלי השנייה".

ובסוף, החיבור הוא ברמה הפיזית. "כל מיני דברים שקשורים אצלי באוכל", אורנה מספרת,  "שאפשר לקרוא להם הפרעות אכילה, כשאני חושבת על איפה הם מתרככים, איפה הם מתגמשים, זה במרחב שלי עם אלה. כשהיא נמצאת – אני יכולה לאכול, גם בתקופות שאני לא מסוגלת לאכול".

לו אפשר היה לכתוב מתכון לזה. 

הזכות להיסגר

אחרי שנים של לבטים ושיחות, הן מחליטות לסגור את הקפה, ולמעשה את השותפות. כשהן מספרות על ההחלטה לצוות המסעדה, מישהו שואל למה ואורנה אומרת: "זה מקום שהיה 25 שנה. יש לו גם זכות להיסגר. זה הרגע שלו להיסגר".

התשובה הזאת היא בעצם שאלה ששוכנת בגרעין של כל שותפות, עוד מהרגע הייסוד שלה: האם תהיה לנו את האפשרות, את הזכות להגיד 'זה לא מתאים יותר', כשזה לא יתאים יותר? האם נדע להחזיק גם את האפשרות של הסיום, של הפרידה, לא כשבר, לא כנטישה, אלא כהחלטה, כצעד של התפתחות?

במשרד שלי, במדף ספרי הייעוץ, מונח "לנצח נבנו" – קלאסיקת הניינטיז של קולינס ופוראס, שהסבירו בכל בית ספר לניהול איך בונים חברות שיישארו לנצח, כמו הרים, כמו גאיות. והאמת, שגם אם זה לא מתאים לעידן האקזיט, לכל אדם או לכל שותפות, יש בתוכנו משאלה כזאת, והיא רומנטית ועיקשת: המשאלה שכשאנחנו כורתים ברית עסקית, זוגית, חברית נהיה שולם־שולם לעולם, ברוגז־ברוגז אף פעם.

"אני לא יודעת מי אני בלי אורנה ואלה", אמרה אחת מהן. כל כך מפחיד לדבר על השותפות ועל המשאלה לנצחיות, כי היא לא סימטרית לאורך כל הדרך. לא כל השותפים רוצים בשותפות באותה עוצמה כל הזמן, ובטח שלא באותו אופן. תסלחו לי על שבירת הלב, אבל כשאסור לבטא את הספקות, את שינוי הכיוון הפנימי, הסדקים יפרצו בדרכים אחרות, מתעתעות: ריחוק, שחיקה, אקטינג אאוט, להפוך מישהו שלישי או משהו שלישי לטריז שמחייב שינוי. כל טקטיקות ההתחמקות כשרות, רק כדי לא להיות זו ששוברת את ליבו של אדם שיקר לך. 

 בשיחה עם הבמאי אחרי הסרט, אלה סיפרה על התהליך הממושך בדרך להחלטה על הסגירה, והזכירה שהן עברו גם דרך ייעוץ. זאת אולי החוליה המקשרת בין הקשיים שנראים על המסך, העמדות השונות של שתי השותפות ביחס לסגירה ועד לסגירה שהיא closure ממש. כשהעובדים מפנים את החלל המרכזי מהשולחנות, מישהי מהן מספרת: "לסגור את המקום הזה, אחרי שאתה מצליח לפרק את הפלונטר הזה, להבין מה הבעיות שלך, מה אני הבאתי למקום הזה, איפה התבלבלתי לגמרי, איפה האשמתי את הקפה בכל מיני דברים שהוא לא קשור אליהם. כל אחת לקחה את שלה ואז נשאר משהו שגם אפשר לראות אותו ולאהוב אותו. וגם אחת את השניה". 

נדמה לי שזאת היתה אורנה. או אלה. זה סרט, אמנם, אבל נשמע שגם את הארוחה האחרונה הן בישלו בעדינות, באומץ ובתבונה. 

***

למועדי ההקרנות של הסרט "אורנה ואלה" בהשתתפות הבמאי תומר הימן ואורנה ואלה או או אורנה או אלה