הגיליון של "העיר" השבוע הוא עצוב במיוחד. הוא מציין, בציטוטים ובפרשנות, שלושים שנה ליציאתו לאור של הגיליון הראשון של "העיר". זהו גם, כנראה, הגיליון האחרון של "העיר" לפני שהעכבר בולע אותו.
והדבר מעציב אותי עד מאוד.
לא אהבתי את "העיר" של השנים האחרונות. הרגשתי שהוא מדבר מעל הראש שלי, שההומור שלו עובר לצדי, הברנז'איות האיתמר בן כנענית לא היתה שלי וגם לא עשתה לי חשק, לא הכרתי את מושאי ביקורת המוזיקה והחתרנות המערכתית שם נראתה לי מאולצת. אם על תל אביב הוא כותב, חשבתי, זאת לא תל אביב שלי. הרגשתי זקנה מדי בשבילו.
זאת תופעה נפוצה.
כמה שנים קודם לכן, בערך בתחילת שנות האלפיים, למשך כמה שנים, עבדתי שם בעצמי. במשך שנתיים וחצי כתבתי, בעכבר, את המדור "ביקור בית", ביקורת בתי הקפה (שנאסף אחר כך לעכבר זהב, ראשון בסדרה ארוכה), כתבתי מעט ביקורות טלויזיה, הרבה ביקורות אוכל ולא מעט כתבות, ובמשך זמן מה ערכתי שם מוספים מיוחדים.
גם אז שמעתי הרבה מקוראים או מקוראים לשעבר: אני כבר לא מבין את השפה, את ההומור, את האג'נדה. הוא שמאלני מדי בשבילנו. הוא שמאלני פחות מדי בשבילנו. הוא לא מה שהיה פעם*.
"העיר" יצא כשהייתי בת שש. אני זוכרת, שנים לא רבות אחר כך, איך צהלתי בכל פעם שמצאתי אותו במכולת שליד הבית. ההפצה שלו מחוץ ללב תל אביב לא היתה סדירה. הוא לא היה קל להשגה. אף פעם. פיעמה בו רוח של העיתון "חדשות", אולי גם רוחו של "כותרת ראשית". עורכי העיתונים האלה לא מכינים לנו פירה, אלא סטייקים או דגי חרב.
מה שלא באינטרנט כבר לא קיים. אבל אפשר וצריך לכרות, מזיכרון של שנים רבות של קריאה אדוקה, יהלומים של דיו שחורה. הם עיצבו, כל אחד בדרכו וכולם יחד, מציאות תרבותית וסדר יום חברתי והתעקשו עליהם, גם – ואולי בעיקר – כשהם היו מתנשאים או מנותקים.
עלי מוהר, ביקורות המוסיקה וטורי האוכל של מיכל ניב על חומריה האפלים, הכתבות הפנטסטיות של ארי פולמן, ביקורות האוכל הכיפיות של רותי וגיא, די ג'יי העיר של מני אבירם, עוד עולם שנהניתי לרפרף בו יותר מאשר להשתתף בו באופן פעיל. ועוד: עינת פישביין מטפלת במסירות, מחוייבות והעמקה, בסוגיית העובדים הזרים, "מי נגד מי", מדור ביקורת התקשורת של אביב הורביץ שלא ויתר אז לאיש, ועוד הרבה קודם, איידס על הפרק, עד שנעשה לראש פרק פותח של קחתן, ובכלל, הכשרה של מיניות אחרת מזו שהיתה מקובלת עד אז, בכל מקום בעיתון, מהכתיבה והעריכה של גל אוחובסקי, ועד לדוגמנים והדוגמניות של תמר קרוון, ב"צעקה האחרונה" שלה, של נילי לנדסמן והו אילנה ברקוביץ', שלא היו כמעט אף פעם יפים או נשיים או גבריים באופנים המקובלים.
שכחתי המון. שכחתי את השער האחורי שהגיע אליי מקופל במעטפה, מדי שבוע במשך אותו קיץ ארוך שבו הדרכתי במחנה קיץ יהודי בקולומבוס, אוהיו, בין כיתה י"א ל-י"ב. שלום טוקשה ואפרת ניצן ומארק סטראנד מתורגם.
ואני עושה עוול כשאני לא מזכירה את כל מי ומה שעשו את "העיר" למה שהוא: עיתון שהוא כמעט תמיד מעניין, לעתים קרובות גם מקומם ומרתיח, ומדי פעם גם התנכר אליי, כי לא הייתי די לסבית או די רווקה, או די תרבותית או די עשירה או די עניה או די פלורנטינית או די קולנוענית. אבל הוא תמיד היה חשוב.
שכחתי את ציפורה.
"העיר" היה מקום שהתעקש על המצאתה של העיר כמרכז של שוליים, של שוליימים, שלא נמנע מלהפוך את היוצרות, מלהכתיר קבצנים למלכים ולהיפך, מלהתעקש להאיר פינות חשוכות שהתבצעו בהן עוולות או קרו בהן ניסים קטנים.
קחתן, לוח המודעות שלפני השער האחורי, היה די חומר להתחלות אפשריות של סיפורי חיים קצרים. פעם, דרך מודעה שמצאתי בקחתן, קניתי איזל, גיליוטינה לחיתוך הדפסים, מצלם מבוגר מדי מבבלי, שרצה למכור לי קצת יותר מאשר ציוד הצילום הישן שלו. לא קניתי. בהזדמנות אחרת, ניגשתי למבחן בד לתפקיד ראשי בסרט סטודנטים שצולם בעירוני א'. לטי גרובמן, צעירת-תל-אביב אמיתית, קיבלה אותו, אבל אני נשארתי על הסט בתור ניצבת. על הסט ההוא בעירוני א', לראשונה בחיי, התאהבתי עד מעיכה בפושטק תל אביבי שהחזיק שם את הבום. הוא סיפר לי בגאווה איך הוא וחברים שלו שרפו את הכיתה שלהם, בבית הספר הלא רע בכלל שאליו היו רשומים; מעניין אם הביטוי "שרפו את המועדון" היה קיים כבר אז.
שכחתי את חזי לסקלי**.
ואז עמודי הלוח קמו לתחיה. שוקחתן, ימי שישי, אחרי בית הספר. במגרש החניה של בית רומנו דפדפתי בין תקליטים ישנים שלא קניתי, והבלעתי בהלה קטנה ופוריטנית מעגילים שהוכנו מקונדומים. כשאני חושבת על הימים האלה יש לי רק תמונות שחור לבן של חן מיקא בראש: נשים וגברים בבגדים שלבשו אותם אחרת ממה שתכנן המעצב, בתספורות לא סבירות, חום ולחות ומשבי רוח מפתיעים.
כשחניון בית רומנו נעשה קטן, והשוקחתן עבר לאיזה מגרש ליד הים, כבר השתתפתי בו קצת. בפעם הראשונה הכינותי מראש, ומכרתי בשוק ריבועים של בראוניז. דווקא קנו. העוגה לא היתה משהו, אבל ביקשתי נורא יפה. ניסיתי לרכב על גל ההצלחה, אבל התברר שבאי השוקחתן לא התלהבו מהצעתי החדשה: בלוני ענק, שרוולי ניילון מודפסים פופ-ארט, סטוק מגרמניה שבן דוד של השכנים נתקע איתו.
שכחתי את אסתר זנדברג.
בשוק האוכל של "העיר", בחניון שהיה פעם מאחורי הסינמטק (מאז כבר הוקם שם אולם ספורט של מפעל הפיס) שתיתי לראשונה את המרגריטה הנהדרת של מאנטה ריי וטעמתי כבד אווז ותאנים של קימל, הרבה לפני שיכולתי להרשות לעצמי ארוחה שם, הרבה לפני שלמדתי שכבד אווז הוא לא מוסרי, הרבה לפני שלמדתי שקימל היא ביסטרו צרפתי בינוני.
לשווקי האוכל האחרונים, טעם העיר לא יודעת איזה מספר, כבר לא הלכתי. השוק גדל והתנפח, הצפין אל מעבר לירקון, ומשך אליו קהל רב מיכולת ההכלה שלי. נורא קשה להגיע לשם. הוא נורא התמסחר.
תנו לי שקל על כל פעם ששמעתי את המשפט הזה.
שכחתי את בידרמן.
שכחתי את דודו גבע.
כשכתבתי ב"העיר", ראיתי פעם מודעה בכתב יד מודבקת על צידו הפנימי של חלון ראווה: "למכירה, דוקטור מרטינז, סגולות, מידה 38, קצת משומשות". לקח לי זמן להיזכר, שאז, בימים ההם, שבהם טיילתי בין הצעות לדוקטור מרטינז משומשות, בקשות לתרומת טלויזיה לחולי איידס, מסרי אהבה מוצפנים, דירות להשכרה ברחוב בוגרשוב, קומה רביעית בלי מעלית – בימים האלה, אפילו לא העזתי לחלום לכתוב שם.
***
הוא כבר בן שלושים, "העיר", ואני לא נוטרת לו על התברגנותו. גם אני כבר לא מוכרת עוגות בשווקי רחוב מזדמנים. גם החלומות של "העיר" התגשמו. הבדיה שנרקמה על גבי עיתון "העיר" הלכה והפכה למציאות: תל אביב היא עיר חיה ותוססת, מרכז תרבותי חי ופעיל, מגוון ועשיר, יש בה אמנות בגלריות וברחובות ולפעמים גם במוזיאונים המעטים שלה. היא עיר חיונית, חושנית, וזזה בשלל מקצבים. אנשים מתמסטלים כאן בשירותים, מקימים סלונים תרבותיים, אוכלים אקולוגי וממחזרים, מתארגנים סביב יוזמות חברתיות וסביבתיות, ויש אנשים בעיר הזאת, שאשכרה לא מתפדחים מלהיות טיפה'לה אינטלקטואלים.
וככל שהחלום שלו הלך והתגשם, הלך "העיר" ודעך.
מיכל ניב שמה קץ לחייה. עלי מוהר מת, בינתיים גם דודו. ארי פולמן הפסיק לראיין טיפוסים וכתב תסריט. עוזי וייל פרש מהעיתון מספר חודשים אחרי מחלוקת מפורסמת בעניין משהו שאמרה אפרת ניצן. לחנוך מרמרי יש טור בטיים אאוט והוא כותב ב"העין השביעית". נילי לנדסמן מלמדת יוגה וכותבת ספרים. פישביין עדיין עיתונאית פעילה, אבל ב"ידיעות אחרונות".
אבל למען האמת, אני לא חושבת שבלעדי אלה אי אפשר היה לעשות עדיין עיתון טוב. לא בגלל העדרם הוא נסגר עכשיו.
בסוף בסוף, "העיר" נסגר, אחרי מאמצים ארוכים ומגוונים של מוציאו לאור ושל עורכיו, כי – קבלו את שלוש המילים האכזריות האלה – אין לזה שוק.
פחות אנשים קוראים פחות עיתונים, ועוד פחות אנשים קונים עיתונים. אלא שצלילתו של "העיר" היתה מהירה יותר מזו של כלל העיתונות המודפסת, והיא טעונה הסבר מיוחד.
הקהל של "העיר" נטש אותו. הפקיר אותו בשטח, מדמם. אפשר לטעון שזה "העיר" שנטש קודם, עם הזיגזוגים המערכתיים שלו, וההתנתקות שלו מאחד העם. אבל קסמו, כשהיה לו כזה, היה במרחק שהוא תפס מהמציאות, כשהוא התקדם לפניה.
"העיר" ניסה, כמה שהוא ניסה, להישאר עם הקוראים שלו. "העיר" הקדיש מאמצים רבים לפיענוח הקוראים שלו. השתתפתי, הפעם כיועצת ארגונית, במפגשים שונים שבהם שאלו את עצמם אנשי העיתון מהו תל אביבי, על איזו תל אביב קורא העיר היה רוצה לקרוא ואיך נראית העיר של ימינו, ומה צריך להיות "העיר" כדי להצליח, כדי לעניין, כדי לשרוד. ומה אגיד לכם – זה לא כל כך פשוט.
בסיכומו של דבר וממרחק הזמן, נראה שהתל אביבים שעבורם רצינו לעשות את העיתון כבר לא רוצים לקרוא עיתון. כי זה מזהם את הסביבה. כי זה מעכיר את מצב הרוח. כי התקשורת שקרית או סנסציונית. והיא גדושת אינטרסים זרים. וזה יקר, הזכירה לי חברה שביטלה עכשיו מנוי. ואנחנו ממילא קוראים הכל באינטרנט.
והכל אמת.
אבל בעניין "העיר", יש לי הסבר נוסף: שרפנו את המועדון. "העיר" הצליח במשימתו, הן בהפיכת העיר הזאת לעיר, והן בחניכת תושביה. אנחנו כבר מבינים עניין. אנחנו כבר אוהבים את כל מה שנכון לאהוב, ויש לנו אפילו כמה אהבות עצמאיות משלנו. במיוחד אנחנו אוהבים לשרוף מועדונים שמקבלים אותנו אליהם.
* * *
אז "העיר" נסגר, כלומר ייבלע בעכבר, זה שפעם הייתי קוראת את כולו, עם עט ביד, והיום אפילו לא מפרסם ביקורות עם תקצירי הסרטים.
ועצוב לי מאוד, כי כבר תקופה ארוכה שאין לי ממה להפרד בעיתון שאהבתי כל כך. זאת היתה גסיסה איטית וכואבת, לדעת לכל המעורבים בדבר. ואולי כך עדיף, יאמרו ההומניסטים, כבר הרבה זמן העיר הוא לא מה שהיה פעם. אני כשלעצמי חושבת שתפקידו בעולם הזה, בעיר הזאת, עוד לא תם.
עכשיו תל אביב היא עיר בלי הפסקה, אבל היא גם עיר בלי מקומון.
* תודה לאיתי, שהזכיר לי שמאז ומעולם "העיר" לא היה מה שהוא היה פעם.
** ותודה על לסקלי וזנדברג והאשכנזים האחרים.
