אל המעיין: סיור בבוט או קאיי

עם הזמן ולאורם הצהוב של ימים אביביים שהקדימו את זמנם, מפשירה העיר הזאת והופכת קצת פחות זרה. בבונז'ור הקבוע של הקופאית בסופר אפשר לדמות למצוא איזו בת-נימה של היכרות והמלצרית בבראסרי שמתחת לבית כבר יודעת בעצמה מה אני שותה. דברים נעשים מוכרים ובטוחים יותר, ובהתאם חוזר טווח התנועה שלנו ומצטמצם, כהרגלו, לאזורי הנוחות שלנו. טוב שלימודי הצרפתית, שהשתלטו על שגרת חיינו, הכירו לי את בוט או קיי.

צריך להמציא סיבות כדי להגיע לאזור הזה, ברובע השלוש עשרה, שלא מנפק בעצמו שום עניין גרנדיוזי לתכנן סביבו ביקור. אין בו אף מוזיאון גדול ויש בו מעט חנויות וכלל לא ממותגות. ובכך בדיוק טמון קסמו. בוט או קאיי הוא כפר קטן שנבלע בתוך פריז, והצליח לשמור על עצמו, עם רחובות צרים מרוצפי אבנים, רוגע יחסי, תושבים שלקוחים מסרט סטודנטים ושרידים של נון קונפורמיסטיות. ויש בו גם המון מסעדות קטנות, טובות ולא יקרות. והנה לכם סיבה.

עוד לפני הכניסה לבוט או קאיי, כשיוצאים בתחנת המטרו פלאס ד'איטלי לכיוון רחוב בוביו ונעצרים רגע בכיכר ורלן, נתקלים במתקן נירוסטה משונה, תצוגת תכלית של כל מה שפס מהעולם ועדיין מצליח להתרחש בשכונה הזאת. בעבודות הפיתוח שנעשו באיזור במאה ה-19 התגלה מעיין תת קרקעי. במקום למכור, כנהוג, את המעיין, לבן הדוד של אווייאן או לאח של פרייה, הניחה העירייה למים המינרליים למלא את בריכת השחייה הצמודה, ולתושבים ליהנות מהמעיין שמתחת לבית. ובצדק, גם אני לא הייתי רבה עם תושבי בוט או קאיי; ההיסטוריה המפוארת של הרובע כוללת תפקיד חשוב בהובלת הקומונה הפריזאית, התנועה הסוציאליסטית ששלטה בפריז במשך חודשיים וחצי ב-1871. צאצאי התושבים הלוחמניים ההם מגיעים כיום לברזיה עם בקבוקים ריקים וחוזרים הביתה עם שישיית מי מעיין. גם אתם יכולים למלא שם מהמים המצוינים, בתנאי שבפעם הבאה לא תתלוננו שמים מינרליים בפריז עולים חמישה יורו לבקבוק. קטן.

כשמסתובבים ברובע, מדברים קצת עם תושביו, משהו מתחיל להתבהר. איך לומר את זה – במונחים פריזאיים זה עלול להתפס אפילו כעלבון – הם פשוט לבביים. לואיזה אואלש יושבת בחנותה הקטנה, בין ספרים משומשים, ארונות מגולפים ומנורות משנות השישים.

. La petite caverne, 6, rue du Moulin des pres, 01.45.80.79.46

כבר שמונה שנים שהיא בשכונה, גרה מעל החנות. "זה ממש כפר. אין כאן אדישות, כמו בחלקים אחרים של פריז. אנחנו מכירים את השכנים שלנו ומדברים איתם, ובקיץ כולנו יחד יושבים בחוץ. את רואה, הבתים קטנים ופשוטים ובתי המסחר כאן הם לא בראנשה". בראנשה בפריזאית הוא כל מה שקול, ובוט או קאיי איננה קול בהגדרה, מה שכמובן שהופך אותה מיד לכה קולית.

"אבל", מוסיפה אלואיז, תמיד יצוץ אבל, במיוחד כשמדברים נדל"ן ועוד בפריזאית, "בשנים האחרונות גילו הבורגנים את הרובע, והמחירים התחילו לעלות. דירת שני חדרים קטנים, 30 מטר רבוע, שלפני שמונה שנים הושכרה ב-400 יורו, תושכר היום ב-900. ככה זה בפריז, כל הרבעים שהיו פעם שכונתיים וסימפטיים התגלו על ידי הבורגנים ומאז נעשו יקרים: אזור הבסטי, אזור קאנאל סן מרטן. ועכשיו אנחנו".

בחנות ממול, דרול ד'וואזו ("ציפור משונה"), מבקשת אן מרק שאחכה עוד רגע, היא לא יכולה להפסיק באמצע הפוליטורה כי ייווצרו כתמים בצבע. היא משפצת רהיטים ומוכרת חפצי אמנות שימושיים כמו חולצות מאוירות ונעלי בית בעיצוב עכשווי. "עזבתי את הרובע השש עשרה ועברתי לכאן, כי אני מעדיפה שהילדים שלי יגדלו באזורים מעורבים, שבהם יש עשירים ועניים ובורגניים; אלה החיים האמיתיים".

מרק לא מתכחשת לתהליך הג'נטרפיקציה שעוברת השכונה, היא רק חושבת שזה עדיין לא נורא. "נכון, עכשיו נכנסו לכאן הבובואים, עם המון כסף, קונים בתים משותפים, מחברים את כל הדירות והופכים אותם לפרטיים או להיפך, לפי השיקול הכלכלי". בובואים, במקרה שהחמצתם את ההכלאה העדכנית הזאת בין בורגנים לבוהמיינים, הם קבוצה חשובה, בעלת כוח תרבותי וכלכלי בפריז. מרק מבארת: "יש להם כסף, אבל זה לא כתוב להם על המצח, יש להם עקרונות טובים, אבל הם לא תמיד דבקים בהם. והכניסה שלהם לשכונה העלתה את המחירים עד כדי 6000 יורו למטר רבוע". ואכן בטיול בשכונה אפשר לזהות את הבתים המשופצים לעילא רק כדי שייראו מקוריים כמו האחרים.

הרבה עסקים קטנים יש בשכונונת הזאת, מהבולנז'רי המתחייב והספר השכונתי, וגם כמה פחות שגרתיים. יש כאן שתי ספריות קטנות, פרטיות, שהן גם מרכזים קהילתיים מטעם עצמן, ולעומתן מפוזרים בבוט או קאיי משרדים קטנים של אדריכלים ופרסומאים, שבטח יתנגדו ליפול למשבצת הבובואים שמישהו מוכרח לאייש. וגם "לז אביי", חנות דבש, שעווה ומוצרי כוורנות. מתברר שכוורנות הוא תחביב פריזאי מקובל. בהחלט ייתכן, שבמרפסת בדירה לידכם – אוי, בעצם במרפסת לידי – מגדל השכן דבורים כתחביב. למה? אני שואלת, וז'אן ז'ק שקמונד, הבעלים, לא מבין את השאלה. בשביל הדבש, כמובן, גם בגלל שעקיצות הדבורים מרפאת מחלות כמו סקלרוזה, אריתריטיס וראומטיזם. חוץ ממוצרי כוורנות, דבש על סוגיו, שעווה ופרופוליס, אפשר לקנות אצלו בחנות גם נוגט שאן, מהחנות שליד, חושבת שהוא הטוב בעולם.Les Abeilles, Miels & Ciers, 21, rue Butte-aux-Cailles, 01.45.81.43.48

אך לא על הדבש לבדו יחיה האדם, ומסעדות וברים הם חלק מהעניין כאן. למשל, טמפס דה סריז, הפועלת כקואופרטיב שחותר לחדשנות גסטרונומית, שווה ביקור בעבור הטארט טאטן הנהדר, ובשביל המלצר שלנו, שלא רק רקד ושרק לעצמו לאורך המשמרת, אלא גם סחב לשולחננו מילון ענק בתגובה לשאלה תמימה שלנו. Temps des Cérises, 18, rue Butte-aux-Cailles, 01.45.89.69.48

כדי להכיר את מלכת השכונה, נראה שצריך לעמוד בתור לשה גלדין, הביסטרו הפשוט וההומה והשמח עד כדי שאפשר לחשוד בו בספרדיות, שאכן מגיש אוכל דרום צרפתי ובאסקי. עיקר תהילתו המקומית היא על סלטי הענק שלו ועל מחיריו הזולים.Chez gladines, 30, Rue des Cinq Diamants, 01.45.80.70.10

ואילו כדי לשבת ליד בוט או קאיי ולבדוק מי בעולם רוצה מכם מה ולמה, כדאי לתפוס שולחן באקרובט אה פונאמבל, בראסרי מסביר פנים, שלו שלושה יתרונות מכריעים: השוקו החם שלו, שאיננו עשוי משוקולד מעולה אך מוגש עם קערה גדולה של מרשמלו צבעוני, האינטרנט המהיר והחופשי שלו, והמוכנות של המלצרים שתשב שם, ממש עד שתסיים את הטור, ועוד קצת.

Acrobates et  Funambules, 204, rue de Tolbiac, Tel : 01 53 80 20 04

* פורסם לראשונה במדור "מפריזה" במוסף "24" של ידיעות אחרונות.

– – –

לא רחוק משם:

* פארק דה שואזי (Parc de Choisy) והצ'יינה טאון שמולו, ובהמשך שדרת שואזי עד לטולביאק. הכי נחמד לקחת משהו לאכול באחת המסעדות בשדרות שואזי ולשבת לאכול בפארק.

* Itali 2 – מרכז מסחרי גדול בפלאס ד'איטלי: שום סיבה מיוחדת, רק אם נופל עליכם יום גשום במיוחד ואין שום מוזיאון על הפרק. אבל בפריז תמיד יהיה מוזיאון על הפרק.

עוד המלצות לקניות ברובע ה-13 מגרידסקיפר.