גמרתי* – פריזאית: המדריך הסודי לעיר היפה בעולם

סיפור אהבות, פתק צהוב וטיוטה שלישית. אבל מי סופר

לכתוב את הספר**.

הבוקר.

בדרך מפגישה אחת לאחרת, שבוטלה ברגע האחרון, קיבלתי טלפון מהעורך. כמעט קפצתי בשדרה. אולי חבל שלא. מזל שבוטלה הפגישה. רצתי הביתה, סידרתי את הקובץ, גיליתי איך מורידים את מספר העמוד מהשער ושלחתי. דקה, אולי פחות, לוקח להעביר ממקום למקום קובץ של כמעט שלוש מאות עמודים, ארבע שנות עבודה, שבוע של מסע בין תל אביב, רומא, אורבייטו וסיינה וחיים, חיימים ליתר דיוק.

רונלד פרברן, פסיכואנליטיקאי, אמר פעם שאולי לא נעים לומר, אבל כדי שתתרחש לידה לא מספיק שהעובר יהיה בשל, אלא הכרחי גם שגוף האם ידחה את העובר, יכיר בו כגוף זר, גוף כשלעצמו. פרברן, אני מרשה לעצמי להניח, מעולם לא סחב בטן של שבוע ארבעים.

זה כבד, מקשה על הנשימה. ובאותה נשימה, שננשמת בקושי, נמצאת גם הסקרנות העצומה לפגוש את הדבר הזה שנדמה לך שאת מכירה אותו, שבראת אותו אבל את יודעת שתגלי שאת לא יודעת עליו כלום, וגם האינסטינקט לשמור על הדבר הזה מכל משמר. אחד מהם בכל זאת מנצח. אולי שניהם. זה שנולד וזאת שיולדת.

היום גמרתי את הספר. גמרתי ושלחתי.

זה רגע גדול ורב הוד, והוא פרטי לגמרי. אם יש נקודת שיא שממחישה את בדידותו של הכותב למרחקים ארוכים וכל הבלהבלהבלה הזה, זאת היא.

בפעם הראשונה שגמרתי את הספר, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. יצאתי מהחדר השכור שבו עבדתי יומם וליל, רצתי בין עצי האקליפטוס התמירים שבחצר הגדולה שקיסוסים מטפסים עליהם, עד שבסוף נקשתי על דלת המטבח של המארחים הקבועים שלי, בעלי הצימר שבין ורנון לז'יברני. הפרעתי להם באמצע ארוחת הצהריים – שש צלחות של סטייקים וצ'יפס ובקבוק יין לשני הורים וארבעה בנים – והם, כהרגלם חייכו ושאלו איך אפשר לעזור לי. גמרתי את הרומן, אמרתי להם. זאת בטח הפניה הכי משונה שהם קיבלו אי פעם מהאורחים שלהם. אבל המארחים המתורגלים ידעו מיד מה לעשות, הניחו את הסכינים והמזלגות הכסופים לצידי הצלחות המאויירות ומחאו לי כפיים. הלכתי לארוז את המזוודה שלי ולחכות לרכבת לפריז.

בפעם השניה גמרתי את הספר באקס אן פרובנס. ישבתי בכורסה בקומה השלישית של חנות ספרים בריטית באחת הסמטאות של העיר העתיקה, כזאת עם בית קפה קטן, מועדון קריאה שהתנהל בקומה הראשונה, קיר גדול שעליו מודעות קטנות למורים לאנגלית ולצרפתית ודירות שחיפשו שותפים ושותפים שחיפשו דירות. גמרתי את הספר, רציתי לומר לסטודנטים שישבו מסביבי על דיאט קולה ומאפין ושיננו הטיות של פעלים בלטינית. אבל לא ידעתי איך אומרים את זה בלטינית.

בפעם השלישית שגמרתי את הספר, הייתי במנזר האחיות ציון.

נגיד. למעשה, בעין כרם כמעט גמרתי את הספר. היתה שם פיסקה אחת לא פתורה. וכל הסיבובים בבית הקברות הקטן של האחים והאחיות שנפטרו בוודאי ממחלות כמו צפדינה וסקרלטינה, כל הפסקות התה וסיגריה שלקחתי מול הרי ירושלים ומאגר המים של בית זית, כל הפעמים שהחלטתי לעזוב את זה רגע ולחזור אחר כך טריה – דבר לא הפך את הפיסקה הזאת לפתירה.

בבית, בלילה, ילדה אחת קטנה ומתגעגעת השתחלה לי מתחת לשמיכה. בדרך כלל אני יודעת להחזיר אותה למיטה ואחר כך גם אותי. הפעם לא הצלחתי. קראתי, ראיתי קצת טלויזיה, עדיין לא נרדמתי. ואז נכנעתי. לקחתי את המחשב לסלון, ועד הבוקר נפתרה הבעיה. זאת כמובן לא היתה הפיסקה שבה נאבקתי, אבל מה זה משנה עכשיו. גמרתי לכתוב את הספר.