ג'ף קונס נגד האח הגדול / מפריזה

(קודם טור עם איזו דעה נוקבת ובהמשך פרטים על התערוכה ועוד תמונות מגני וורסאי. אבל הכל קשור).

תגידו לי רגע: מה קורה לכם שם עם האח הגדול, מה?
הבנתי, לא להתקשר אליכם בראשון בערב. הבנתי, זה עניין גדול וסוחף. מדורת השבט, שהתפצלה בשנים האחרונות למיליון ערוצים ומיליארד יו טיובים קטנים, התאחדה סוף סוף למשתה עצום ועולץ.
ראיתי באינטרנט את פרק הפתיחה. הוא היה ארוך מאוד אבל מעניין, אז גררתי למול המחשב את מתלה הכביסה ואת סל הכבסים הרטובים ותליתי אותם יפה יפה ואחד אחד בזמן שכל החבר'ה הנרגשים רצו לווילה להנעל בה עד עצם היום הזה. אז גם הכרתי אותם, את השפרה והצבר והשי והונסה והבובלילים. אנשים מעניינים, חלקם מעורר חשק להרביץ, שזה בדיוק מה שאנחנו מבקשים מהם להיות, והיו גם אסי וארז הציניים והחכמים, וכל הלכה הזאת של הפקה מושקעת והטון המשכנע. רק בגלל שאין לי סבלנות לראות טלויזיה במחשב, לא יצא לראות מאז פרקים נוספים, אבל אני מבינה את פוטנציאל ההתמכרות.

לפני כמה שנים, צפינו באדיקות בפרויקט Y, האח הקטן והלא חוקי של האח הגדול. היינו אז מיעוט שולי, סהרורי ונרדף, נאלצנו להסביר לחברים שלנו, מרימי הגבה, מה יכול להיות מעניין בלראות אנשים סגורים בבית אחד ימים על ימים. עניין סוציולוגי, בטח. פרויקט Y, כמו "האח הגדול", זה פשוט חומר לימודי בשבילנו. כמו בעצם בשביל שאר בני האדם.
עיני אינה צרה בהצלחה האימתנית של התכנית, ומכיוון שלא ראיתי אותה, גם אין לי טענות לגבי גובהה או נמיכותה. אבל אני קוראת מה שכותבים באינטרנט הציוני, ומדי פעם נשמות טובות במיוחד מבריחות לי עיתונים. איכותיים, שלא תחשבו. ואני מבינה שלא רק הרייטינג של התכנית עצמה מרקיע שחקים, אלא שחלק גדול מהשיח התרבותי, סלחו לי על המילים מלאות התקווה האלה, תופסים בובליל ופרידמן ושיפרה. כלי התקשורת בוחרים מרצונם החופשי, פחות או יותר, להכפיף עצמם לבון טון הכללי, גם אם הם לא משוכנעים שהוא בון טון. וזה – אחרי שגיליתי כזאת רב תרבותיות וסובלנות לרוח העם וכל זה – זה מה שמעצבן אותי. הכניעה של כלי התקשורת, תסמונת שטוקהולם ממש, לנושא-העל הזה. שום דבר לא מספיק מעניין כמו האח הגדול.
אין לי סיכוי לנצח בויכוח הזה. זה לא זמן הפרידמנים. אבל יש ויכוחים, שגם  אם נועדו להפסיד בהם מראש, צריך להתווכח אותם.

בשנים האחרונות מתחזקת איזו הנחה לגבי תפקיד התקשורת, שעכשיו, אל מול תופעת "האח הגדול" היא צפה במלוא עוזה: התקשורת צריכה לתת לציבור מה שהוא רוצה. כרגע הציבור רוצה בובליל. ובכלל, מי שמנו לקבוע שאמנות פלסטית טובה יותר מריאליטי. ובכלל, כמה מתנשאת יכולה להיות התקשורת שתעניק זמן אוויר לנושאים אחרים מאלה שמעניינים את הציבור.
זה יותר מדיון עקרוני על תפקיד התקשורת בעידן של ריבוי אפשרויות. הוא נובע מחרדה עמוקה ומציאותית: כולנו פוחדים להפוך ללא רלוונטיים. אלא שיותר מכל גורמי האיום האחרים, הפחד מלהיות לא רלוונטי, הוא שעלול להפוך את התקשורת ללא רלוונטית. לחרדה קיומית יש נטיה משתקת, מצמצמת, היא מפחיתה את התושיה ואת יכולת ההסתגלות דווקא כשאנחנו זקוקים להן.
זה לא שהתקשורת (אח, כמה כיף לדבר עלינו בגוף שלישי) קמה בוקר אחד וגילתה להפתעתה אומה אחוזת דיבוק. לא, הסם לא הוזרם לציבור דרך המוביל הארצי, אלא בצינורות המקובלים: טלויזיה, כמובן, עיתונות, האתרים הגדולים. אז גם אנחנו שותפים, אפילו שותפים אסטרטגיים להצלחה המסחררת. ולמרות זאת, העיסוק בתופעה יהיה תמיד חצוי: אובססיבי אבל רווי ציניות, סובל מהקריעה בין המשיכה והדחייה העזים שנוצרים תמיד אל מול ריאליטי מציצנות כזה. מעל כל ידיעה שמשתמשת באח הגדול כקולב להתלות עליה, מרוחה התנצלות ענקית בדיו סתרים: זה לא אנחנו שחושבים שזה חשוב מאוד או מעניין, זה הציבור שדורש.

אני לגמרי בעד הקשבה לציבור; לעזאזל, הציבור זה גם אני ואני דורשת שתפסיקו עם העניין הזה. ואגב, גם הדיווחים על המשבר הכלכלי מפרים את שלוותי ובאמת נמאס כבר. ובאמת, עיתון מוכרח להיות קשוב לקוראיו. במגזרים אחרים קוראים לזה "מכוונות לקוח", ומזכירים שבלי לקוחות אין לעסק קיום. אבל הלקוח לא תמיד צודק. הלקוח של התקשורת זקוק ליותר מאשר תמונות המראה שאנחנו מתפתים לשגר לו. הוא אולי לא יודע, הלקוח, לומר את זה עכשיו; סיפוקים מיידיים זה עניין מאוד מהנה. אבל בקרוב יימאס לו מתמונת המראה הלא מחמיאה (והמעוותת, אבל זה עניין אחר) שאנחנו משדרים, ולא, הוא לא יאשים את העם בזילות ובנומך. לא את העם הוא יבקש להחליף, רק את התקשורת שלו.
בין תקשורת שמספקת תמונת מראה ובין תקשורת מנותקת משתרע מישור רחב של אפשרויות. בנקודה כלשהי על המישור הזה נמצאת תקשורת קשובה, ובה בעת שיפוטית ובעלת טעם וסדר יום, המעיזה לבחור בין טוב לטוב יותר, ולהגיש לצרכניה תמונת עולם רחבה ומגוונת, שבה הם מקבלים יותר מהטוב יותר. ולא, הטוב יותר לא חייב להיות משעמם.
המחשבה שהטוב בעינינו ישעמם את הציבור היא, בהיפוך שקוף ומעליב, ההתנשאות הגדולה מכולם, המרימה חיץ גבוה ובלתי עביר בין תרבות גבוהה ונמוכה, בין פופולרי לטוב, בין מי שמבין למי שלא.

תקפצו רגע, במעבר חד, לתערוכה של ג'ף קונס בארמון וורסאיי, בשביל לראות דוגמה אמיצה להרחבה של גבולות הדיון, למזיגה בין המוכר לחדש ובין הקלסי למתריס. קונס התפרסם בתור בן זוגה לשעבר של צ'יצ'ולינה, האיש שפיסל אותה עם הנחש, וכיום הוא אחד האמנים המצליחים בעולם. חרף התנגדויות להכניס את תעשיית הכסף הפופ-ארטית והמתגרה של קונס לקודש הקודשים של הקלאסיקה הצרפתית, השידוך האמיץ עלה יפה: העבודות של קונס מרכיבות אמירה מרתקת על דימויים וטיפוחם, עושר, חיי האצולה, אמנות ויופי, והן מצליחות למשוך לוורסאי מבקרים רבים עוד יותר.
הרבה אנשים מזינים את מדורת השבט הישראלית. אין טעם להעמיד פנים שהיא בוערת מאליה, ולהרשות לה לבעור בנושא אחד, אפילו הוא פופולרי ומעניין. זאת לא רב תרבותיות. זה סתם קומזיץ ומישהו צריך לקום ולעשות לו כיבוי צופי מתישהו.

* פורסם ב"מפריזה", הטור שלי ב"24" של ידיעות אחרונות.

***

התערוכה של ג'ף קונס בגני וורסאי היא משהו מיוחד. לא מדובר בסתם אוסף של עבודותיו שנבחר לו מיקום מרהיב. החיבור בין העבודות המרהיבות, הדקדנטיות, מלאות הבוז והיוהרה והאירוניה של קונס ובין גני וורסאי ההדוניסטיים, היפהפיים, הקלאסיים, המלכותיים, הוא יוצא דופן. הוא מאיר לא רק את גני וורסאי ואת כל פולחן האישיות של מלכי צרפת באור אחר, אלא גם את העבודות של קונס בהקשר היסטורי, חברתי וכלכלי רחב הרבה יותר מצ'יצ'ולינה, האקס שלו, שמונעת ממנו לראות את בנם המשותף או סכומי העתק שהוא מרוויח על העבודות שלו.

לא מסובך להגיע לגני ורסאי מפריז, RER C מגיע מפריז עד לשם, ויש עוד כמה דרכים. עניין של שעה. התורים ארוכים, אז אולי שווה להזמין מראש כרטיסים ברשת (13.5 יורו לכרטיס).

אם לא נורא קר, וגם אם כן, כיף אחרי התערוכה להסתובב בגנים המסחררים ביופיים, להקשיב למוזיקה הקלאסית שבוקעת כאילו מהשמיים באיכות די מצוינת, או מהמזרקות שמשלוש אחר הצהריים דופקות הופעות, למצוא את הקיוסקים הנחבאים ולקנות בהם גלידה, או כוס שמפניה, ולהרגיש מלך לחצי שעה.

ג'ף קונס בטירת וורסאי, עד ה-4 בינואר.

גם האתר מרתק: http://www.jeffkoonsversailles.com/fr/