בסוף השבוע הזה שתיתי בצמא את האמנות שפוזרה לה ברחבי העיר. ויש לי כל כך הרבה מה לכתוב על מה שראיתי וחוויתי, ועוד אכתוב, אינשאללה, ככל שיותיר לי הזמן. אבל חוץ ממאות תמונות, יש עוד דבר אחד חשוב שאיתו חזרתי הביתה מסבב הסטודיואים והגלריות ברחבי תל אביב: תקווה.
כי על גג פח לוהט, בין דוודים וקולטי שמש, פוזרו פסלי חמר שנעשו ביד אוהבת; כי בבניין בית הספר לאמנות ברחוב קלישר, דלת אחת מבית כנסת שקיים שם כבר תשעים שנה, תלתה מירי סגל, אמנית אחת מוכשרת, כסאות ושולחנות מהתקרה, ואני העזתי להעפיל אליהם וללגום מעט וויסקי בנחת; כי נשים בהריון טיפסו מדרגות על מדרגות בחום הלא נורמלי ובאבק, כדי להספיק לראות עוד עבודות נייר או פח; כי בסטודיו של חנה סהר ראיתי צילומים כל כך יפים, שיש בהם קלאסיקה על זמנית ואילו היא עצמה מאירת פנים ונגישה ומקומית באופן מובהק.
Slideluck הוא הזמנה נוספת למפגש עם אמנות היפר עדכנית, והוא מתרחש ביום חמישי הקרוב, 13.9.2012. זהו אירוע שמתגלגל בין ערים בעולם כבר כמה שנים טובות, והוא מחבר אמנות, אוכל ואנשים. בערבי סליידלאק מגיע הקהל עם אוכל שהכין (במסורת הפוטלאק האמריקאית, ואם אני זוכרת משהו משיעורי האנתרופולוגיה, זה בכלל התחיל אצל האינדיאנים), ואחרי שעה-שעתיים של אוכל ושתיה שיתופיים, כשכולם אכולים וגם שתויים קמעה ואולי אפילו מכירים האחד את השני, (וב-21:30 בדיוק) מתחיל החלק האמנותי.
אהה.
את כל זה אני מספרת לכם, כי על החלק האמנותי – מצגות של עבודותיהם של אמנים מובילים משלל תחומים, מצילום, ציור ואיור ועד עיצוב – מופקדת הפעם ורדית גרוס. חברתי, ורדית גרוס, מבקרת האמנות והאוצרת. אני מסתפקת בתארים האלה, כי ורדית היא רבת פעלים, ייחוסים ותפקידים, ולנסות להכיל אותם, או אותה, במשפט פתיחה אחד, יהיה איוולת ועוול. לעניינו רלוונטיים בעיקר ההיכרות המעמיקה שלה עם עולם האמנות בת זמננו וטעמה המשובח.
סליידלאק יתקיים בנמל תל אביב, בהאנגר 11, ויתחיל, כאמור, בארוחה שיתופית שמבוססת על האוכל שיביאו המשתתפים מהבית, וימשיך בערב המצגות. והפעם, בין האמנים שעבודותיהם ישתתפו יש כמה אהובים עלי במיוחד: הצלמת מיכל חלבין, הציירת שירה גלזרמן, ינאי יחיאל צלם הפורטרטים המשובח, אסף חנוכה הריאליסט ורון ארד, לונדון. לכרטיסים ולעמוד הפייסבוק של סליידלאק, ולסיום שנה שטומן בחובו איחולים של ממש לשנה הבאה, לחברותא, לטעם טוב, להשראה.
