חגורת הבטון של אוסף בורוס הדוקה. בהחלט הדוקה. אוסף האמנות העדכני והתוסס ביותר בברלין חבוי מאחורי קירות בטון בגובה 18 מטר שעוביים מגיע לשלושה מטרים. החלונות, במקומות שבהם יש חלונות, הם לא יותר מחרכים צרים. המקום כולו נראה כמו כספת עצומה. את הרושם הזה מחזק הגג העבה שמרחף מעל הבניין, תלוי מעל פנטהאוז שקוף, כאילו היה מכסה ענק שהולך ונפתח; וצמחיית הפנטהאוז, שמתפרצת מעבר למעקות הגבוהים, נדמית כמו שלוחה של האוצרות שבפנים.
קוביית הבטון הזאת מקפלת 60 שנים דרמטיות של תהפוכות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות. הגלריה הלוהטת בברלין נולדה כבונקר נאצי, שהפך לכלא סובייטי, שהפך למחסן לפירות טרופיים, שהפך למועדון טכנו, שהפך למשכנם המעוצב לעילא של המולטי־מיליונרים כריסטיאן וקארן בורוס, בנם, וכל עבודות האמנות שהם אוהבים.
בחמש הקומות וב־80 החדרים של הבונקר מוצגות כ־120 יצירות מהאוסף של הבורוסים. על תצוגת האמנות לא חתום אף אוצר, ואפילו הבורוסים עצמם לא מתהדרים בתואר הזה. אבל גם אם אין אוצר אנושי בתערוכה, הבונקר עצמו אורז את המבקרים ואת העבודות באותו חלל, פיזי ורגשי. המעבר מחלל קטן אחד למשנהו, האובדן המיידי של הקשר עם אור היום והעולם החיצון, הריח המסוים כל כך של אוויר דחוס בחללים סגורים, היעדר תחושת הכיוון, ובעיקר התלות המוחלטת במדריכה שיודעת לא רק על כל העבודות, אלא גם איך לעזאזל יוצאים מכאן – כל אלה מגישים את העבודות בהקשר מסוים. כך, כשהעין נתקלת בידית עדינה של דלת המוצמדת לאחד מקירות הבטון – זוהי אחת העבודות באוסף – אפשר לדמיין איך ברגע אחד האזעקות משתוללות, ומארבע הכניסות שועטים פנימה נוסעים מחפשי מקלט.
חלק מהעבודות משמיעות קולות, ואחרות משתלטות בריחן על הסביבה. התוצאה היא שבמשך הסיור נעים בין ריח של גומי שרוף, לריח של פופקורן, לריח של עלים יבשים; שומעים מרחוק תקתוקים או חריקות. מאחד הפתחים נובע אור גדול, אבל המבנה המבוכי של הבונקר והקירות העבים משהים את ההבנה עד לכניסה לחדר המסוים שבו מתייצבים מול העבודה עצמה, אז חריקת הצמיגים מתיישבת עם ריח הגומי השרוף.
זהו ככל הנראה סיור האמנות היחיד שבו המדריכה, מומחית בהיסטוריה של האמנות, זוחלת על הרצפה. היא עושה את זה, במיומנות חתולית, ביציאה מחדר הנעורים השרוף שבנתה במקלט האמנית קלרה לידן, ובו צוהר נמוך שדרכו אפשר להימלט מהחדר – רק כדי להגיח מבעדו לחדר אחר באותו מקלט דחוס. המבקרים מוזמנים לזחול בעקבותיה.
הבונקר של הבורוסים נבנה ב־1942, כשהגרמנים היו בעיצומו של קרב הבלימה מול ברית המועצות, בפיקוחו של אלברט שפאר, שר החימוש הנאצי ומי ששימש האדריכל האישי של היטלר. הרייכסבאן־בונקר, זה שמו המקורי של המקום, נבנה כדי להגן על עובדי חברת הרכבות (ששכנה בסמוך) ועל הנוסעים. הוא הוקם מעל הקרקע, ולא נחפר לתוכה, בשל תנאי הקרקע הבוצית בברלין. את העבודות ביצעו עובדי כפייה.
כמקובל באדריכלות הנאצית, מדובר במבנה בטון ברוטאלי ומרובה סימטריות, מה שמקשה מאוד על ההתמצאות בו. על קירותיו צוירו חצים בצבעים פלורוסנטיים, ועד היום, 60 שנה מאוחר יותר, החצים זוהרים במקרה של הפסקת חשמל ומראים את כיוון התנועה.
כשהסובייטים כבשו את העיר הבניין שימש ככלא של הביון, ועם הקמת גרמניה המזרחית הפך למחסן של פירות טרופיים שיובאו מקובה, מה שזיכה אותו בשם העממי "בננה בונקר". אחרי נפילת החומה הוא הולאם, וב־1992 הפך לאחד ממועדוני הטכנו המפורסמים בעולם, כולל פעילויות קהילתיות של פֶטיש וסאדו־מאזו שלהן הוקצו כמה וכמה חדרי חושך. באמצע שנות התשעים המועדון נסגר עקב הפעילות הבלתי חוקית שהתקיימה בו, ומאז שב ונפלש על ידי גורמי אמנות שונים שהציגו בו ברשות או לא: התיאטרון הגרמני העלה בו הפקה, והתקיימו בו יריד "סקספרימנטה" הראשון ותערוכת אמנות. ב־2001 הוא נרכש בידי תאגיד ניפון, ושנתיים אחר כך נרכש הבונקר על ידי הזוג בורוס.
כריסטיאן וקארן בורוס הם זוג פוטוגני. הוא איש פרסום גרמני ממוצא פולני והיא צלמת, ושניהם אוספים אמנות מודרנית מ־1990 ועד היום. קארן, דקיקה ואלגטית ובתספורת קצרה, מזכירה מעט את רובין רייט בתפקיד קלייר אנדרווד מ"בית הקלפים"; כריסטיאן, קירח ועגלגל, בהיר עיניים, מצטייר בראיונות כמי שטועם את סצנת האמנות בגרגרנות סקרנית. השניים הכירו כשקארן עזרה לכריסטיאן לתלות עבודת אמנות שקנה. "כשקארן עמדה על הסולם, עם מברג בידה, התאהבתי בה", סיפר בורוס בראיון.
הבורוסים שמרו על צורתו החיצונית של הבונקר באדיקות, פרט לפנטהאוז שבנו על גגו. חלק מהקירות העבים ומהתקרות נשברו במאמצים גדולים כדי להוסיף מעלית שמובילה ישר לפנטהאוז, וגם כדי לאחד חדרים לרוחב או לגובה לטובת יצירות האמנות הגדולות יותר – למשל העץ של איי ווייוויי, שמורכב מחלקי עצים שמוברגים זה לזה. על הקירות נותרו עדויות לגלגולי החיים השונים של הבונקר: החצים הפלורוסנטיים, סימני הקרשים שלתוכם יצקו את הבטון, הברזלים שבולטים מקירות הבטון המזוין, שרידי אסלות שנעקרו, גרפיטי מתקופת המועדון, החדרים השחורים ששימשו לפעילויות ובעיקר תחושה של קלסטרופוביה.
הבונקר, מצהירים הבורוסים, הוא הבית שלנו, לא מוזיאון. את העבודות הם מציגים ללא לוחיות עם שמותיהן, ואל המבקרים הם מתייחסים כאל אורחים. לפעמים אפשר לראות את בנם, אנטואן, עובר בבונקר עם חברים. באחד מגרמי המדרגות בבונקר עומד שולחן כדורגל, שאולי לא היה ייצוגי מספיק לפנטהאוז, ואולי פשוט לא היה לו מקום.
בתחילה היה הבונקר פתוח לביקורים פעם בשבוע, ובהמשך, בעקבות הביקוש, הרחיבו עוד ועוד את ימי הביקור, וכיום אפשר לבקר בבונקר ארבעה ימים בשבוע, מחמישי ועד ראשון. מכיוון שקשה להתמצא במבוך החדרים שבבונקר, ובשל תקנות מכבי האש, אפשר לבקר בו רק בסיורים מודרכים, שאליהם צריך להירשם מראש. התערוכה הראשונה הוצגה במשך ארבע שנים ובספטמבר האחרון עלתה התערוכה השנייה, לעוד שנתיים נוספות.
האוסף עצמו מורכב מעשרות עבודות של הצלם הגרמני וולפגנג טילמנס, שהשפיע עמוקות על הטעם האמנותי של בני הזוג, ומעבודות רבות של הציירת האמריקאית אליזבת פייטון ושל הפסל הדני־איסלנדי אולאפור אליאסון (שהעבודה שלו "הנה הקשת" מקבלת את פניהם של הנכנסים לאגף החדש של מוזיאון ישראל). לצדם מיוצגת באוסף אמנות צעירה, קונספטואלית, ביקורתית, אירונית ומשעשעת.
לקארן ולכריסטיאן טעם שונה, והם לא מנסים לשכנע זה את זה, להגיע להסכמה או ליצור אוסף לפי קווים מנחים כלשהם. יותר מאשר עבודות שיפות בעיניהם, הם קונים עבודות שמסקרנות אותם – אבל אף פעם לא מתאהבים בעבודות ממבט ראשון: תמיד, כך סיפרו, הם ישנים על זה עוד לילה, ומתייעצים עם אנשי אמנות וגלריסטים. הם מזמינים אמנים שהם אוהבים, ואיתם הם מחפשים במקלט את המקום הנכון לעבודה. בכלל, אין עקרונות מוצקים שמנחים את האיסוף או את האוצרוּת. הדבר היחיד שמשותף לאמנים הוא שהם בני זמננו, רובם גרמנים או חיים ופועלים בברלין.
הבורוסים לא רק אוספים אמנות, ובכך גם מממנים את פעילותם של אמנים ומשמנים את גלגליה, הם לא רק גרים בקרבה, ולא רק פותחים את האוסף שלהם לציבור הרחב – הם גם נהנים להסתופף בחיק העושים במלאכה. "אני לא יכול לקנות אמנות ממישהו שאני לא אוהב", אמר בורוס. "זה מה שיפה באמנות מודרנית: אתה יכול לפגוש את היוצרים".
ההתחככות של הבורוסים באמניהם ולהפך מאפשרת גם למדריכים בבונקר להכיר את האמנים באופן אישי, וכך, במהלך הסיור, גם לנו נדמה שאנחנו מכירים אותם: האמן הזה מצחיק מאוד, סיפרה ליסה ג'ורדן, המדריכה המצוינת שלנו, וההוא – למרות עבודותיו מלאות ההומור – דווקא רציני; זה פתיין בלתי נלאה, ואת ההוא מעולם לא ראיתי פיכח, ולמעשה דווקא יש לו תירוץ טוב: הוא פיתח תפיסה בשם פסיכונאוטיקה, שיטוט בתודעה שלך עצמך, ושימוש בחומרים שונים לפי הצורך. טפטוף השמות והאנקדוטות הפנים־ברנז'איות לא רק הופכים את סיור האמנות למעניין יותר, הם גם כמו מושיטים ידיים לאולימפוס שעליו יושבת האמנות המודרנית, מושכים אותה ארצה לגובה העיניים, ומותירים אותה עירומה, כשכל מנגנוניה חשופים.
חשופים כמעט. כי אמנם רוחם של הבורוסים שורה על האוסף כולו, וליסה המדריכה מספרת שבכל פעם שהיא מצלצלת בפעמון שהתקין האמן תומאס זיפ נשמעים הדי הצלצול בפנטהאוז, ושלפעמים אפשר להיתקל בבורוסים בדרכם לעבודה, ושיש סיורים שהם מדריכים בעצמם. אבל בסופו של הסיור, שמטפס בין 80 החדרים בחמש הקומות של הבונקר, אנחנו מגיעים עד למעלה, שם אנחנו נעצרים, כאחד העם, ממש מתחת לפנטהאוז שממנו אפשר לצפות על העיר כולה. לארץ המובטחת כבר לא נגיע. תקרה של בטון מזוין מפרידה בינינו ובין הבריכה שעל הגג. באינטרנט, מציעה המדריכה, תוכלו לראות את הפנטהאוז, וגם נותנת לנו את הכתובת המדויקת של האתר, "חברים של חברים".
בברלין אפילו החרטה פוטוגנית
ברלין היא עיר בפסיכואנליזה מתמדת. הקיץ פזורים ברחבי העיר איקסים שחורים, שמסמנים את הפרויקט "מגוון הרוס: ברלין 1933–1938–1945", שחוגג, ובאותה נשימה מספיד, את המגוון הדמוגרפי והתרבותי שהתקיים בברלין עד לעליית הנאצים.
בונקר האמנות של הבורוסים יכול להיחשב כחלק ממגמה ברלינאית עמוקה ורחבה: Vergangenheitsbewältigung. המילה הזאת תופסת במאמץ את אחד המושגים המהותיים להבנת גרמניה של ימינו באמצעות הלחם של שתי מילים: וֵרגאנגֵנהייט משמעותה עבר. בֵּוָאלטיגוּנג מתארת את המאבק להשלים עם משהו.
לפרקים נדמה שהמאבק הזה הצליח, ושהעיר צומחת מתוך עברה בלי למחוק אותו. לפרקים נראה שהתהליך הצליח מדי. אנדרטת השואה היא דוגמה טובה לכך: מעשה מרכבה חכם, עשיר ומרובה רבדים, שההליכה בתוכה מייצרת כל כך הרבה מחשבות על קברים, על סופיותו של המוות עם האינסופיות של ממדי ההרג. הגיאומטריה האופנתית של מבני הקברים, עם האפור המסוים שבחר בו האדריכל פיטר אייזנמן, הם פוטוגניים להחריד. זה היה יכול להיות לוקיישן מצוין להפקת אופנה.
Boros Collection – Sammlung Boros. באתר ניתן גם להזמין מקום בסיור. מחיר הכרטיס 12 יורו (6 מוזל).
– פורסם לראשונה במוסף "באזז" של "כלכליסט.
ואם אתם שם:
מלון רדיסון בלו שבו שהינו בחופשה בברלין הוא מלון גדול ומוצלח, כולל האטרקציה המשונה: אקווריום גדול שעובר לכל אורכו. המיקום של המלון מעולה, החדרים נקיים ודי גדולים. לעוד מלונות מומלצים.
