חלימת חלומות היתה תחום ההתמחות העיקרי שלי.
אחת לאיזה זמן הייתי מנסחת חלום, רחוק ומורכב יותר או פחות, וכעבור כך וכך ימים או שנים, פתאום גיליתי שבלי שהבחנתי בזה, הוא הפך למציאות שלי. הפוך מהלסמן-מטרות-ולכבוש הקפיטליסטי, אני חולמת בפרטי פרטים וזזה למקום אחר. לומדת קצת, יוצרת קצת, נהנית מכל צעד ולא מתחשבנת עם החלקים שמתעכבים. בסוף הכל שם. לא בול כמו שדמיינתי, כי הפרטים מתעדכנים ומשתנים עם הזמן.
החלומות הכי עקשניים שלי, הכי מסובכים לביצוע, הם חלומות בצורת סרטים. עליהם לא הצלחתי להחיל את פרקטיקות החלימה המצוינות שתיארתי כאן למעלה. את הסרט האחרון שלי ביימתי לפני יותר מעשר שנים. מאז, לבד מול המחשב, גונבת שעות פה ושם, כתבתי כמה תסריטים, הגשתי בקשות לתמיכה, אבל שום דבר לא תפס. אחרי עשר שנים של חד-הוריות קשוחה, מפיק אהוב ומנטור אהוב שהלכו לעולמם בטרם עת, שני פיצ׳רים שנגנזו בנסיבות מאכזבות ואוברדראפט הולך וגדל, הפסקתי לחלום.
הכרזתי על שנת שמיטה יצירתית – הודעתי לעצמי ולעולם שהשנה לא אכתוב מילה. לא אקדם שום פרויקט.
ברגע שהשתקתי את הניג׳וס הפנימי הבלתי פוסק על כמה אני לא כותבת, התפנו לי כמויות של אנרגיה. התמסרתי ליומיום והוא הלך והשתפר. השקעתי זמן בבית, בילדות, באהבה ובהוראה, חזרתי לנגן כל יום ואפילו התחלתי לתרגל מדיטציה באופן קבוע. לרגעים היה נדמה שאני יכולה להסתפק ביומיום הנעים הזה.
ואז אמא שלי הזמינה אותי לקונצרט. שטריקר, רביעיית מיתרים מעולה, רזומובסקי של בטהובן. ישבתי שם בעיניים נוצצות וכשחזרתי הביתה שלפתי את אחד התסריטים הגנוזים, זה שיש בו רביעייה שמנגנת את הרזומובסקי בפסטיבל בברלין. קראתי אותו ופתאום, ממרחק השנים, אהבתי אותו ממש. בשניה נהיה לי ברור שלא מספיק לי כל הלגדל-ללמד-לאהוב הזה.
הדבר הראשון שעשיתי היה להכניס לתמונה עוד אנשים. ידעתי ששותפים ליצירה, אם בחרתי אותם היטב, לא יפסיקו לשאול שאלות קשות, להציע הצעות, לגייס את כל כוח הדמיון שלהם ולשחק איתי בחלום הזה, שמשתנה ומשתכלל, מרחיב את המנעד של כולנו למקומות שלא דמיינו שיגיע אליהם אי פעם.
ב-6 באוקטובר ישבתי בלוקיישן מושלם בברלין עם המנהל המוזיקלי של הסרט. פינטזנו סצינות, ליהקנו נגנים-שחקנים לרביעיית המיתרים שלנו, המצאנו תהליך עבודה בהתרגשות של משהו חדש לגמרי, היינו לגמרי מאושרים.
יומיים אחר כך כבר הייתי בארץ, מתמודדת בהצלחה מהבהבת עם שתי בנותיי, שבפעם הראשונה שהעזתי לעזוב אותן ולנסוע לבד, מצאו את עצמן בלעדיי בכל האימה והבלבול של ה-7 באוקטובר. שעות ההוראה שלי התארכו, תלמידים וקולגות התמוטטו בתורות, לא יכולתי להישאר בקפלן או בכיכר החטופים יותר מחצי שעה, אבל גם לא הצלחתי לא ללכת. הכל התערער והסתבך.
"לא בכוח", אמרתי לצ׳לנית שהתקשרה לשאול מה קורה עם הסרט. אמרנו שמוזר לעסוק במוזיקה קאמרית וביופי ובקולנוע כשהכל כל כך כואב כאן וסיכמתי עם עצמי שאני מחכה בסבלנות עד שאהיה מוכנה. חזרתי ליסודות: ניקיתי והשקיתי, האכלתי והכלתי, ניגנתי שירים עצובים, אפילו הרכבתי פאזל.
בשבוע שעבר התעוררתי באמצע הלילה מחלום: חזרה מעולה של הרביעייה בפסטיבל, פעם ראשונה בסרט שהם נשמעים ממש טוב ביחד. מישהי מקבלת הודעה מהארץ ומפסיקה לתפקד. הוצאתי את עצמי בגבורה מהמיטה, מצאתי את הטלפון בחושך והתחלתי לכתוב בקבוצה שלי עם עצמי סצינה חדשה.
פנים. חדר חזרות בברלין. לילה.
– רתם קידר היא במאית, תסריטאית ועורכת תסריטים, מלמדת כתיבה וקולנוע. מכורה ליופי ומתעקשת לתת בו סימנים.
*
לכל הפוסטים ב"לחלום על לחלום", פרויקט חג המולד 2023
