פריז ואומנות אחזקת האופניים / אור הלר, ישראל

בסוף מה שנשאר זה זוג אופניים.

וגם לא אופניים מי יודע מה.

אופני הרים בצבע שחור-כחול של חברת ויטאמין שראו ימים טובים יותר ובוודאי תחזוקה טובה יותר.

אם אני זוכר נכון, הם עלו לי בסביבות ה90 אירו.

המנעול עלה באזור ה40.

מנעול בצרפתית זה "אנטי וול". 'אנטי גניבה'. איזו שפה נפלאה.

אם שום דבר קיצוני לא קרה להן מאז הפעם האחרונה שביקרתי אותן, ושום אלג'יראי זועם ומקופח לא פירק אותן לחלקים ראשוניים, האופניים שלי עדיין נמצאות איפה שהשארתי אותן:

ברו דה לה וררי מספר 56 שבמארה, כניסה D, מצד ימין, קשורות למוט ברזל, למרגלות המדרגות שמובילות לדלת ירוקה שמאחוריה שוכנים 27 מטרים רבועים בשכר דירה מזעזע.

זה היה הבית שלי. אלה היו האופניים שלי. לפחות עד העשרים במרץ 2008 . היום שבו עזבתי את פריז אחרי שלוש וחצי שנים.

עד שהגעתי לפריז מעולם לא הייתי מאלו שהחזיקו בדת האופניים. להוציא שתי אפיזודות קצרות: בעלות על אופני בי.אמ.אקס כמו כל ילד תיקני בתחילת האייטיז, ועשר שנים אחר כך בעלות על אופניים מתפרקות שחשבתי שייקחו אותי לבית הספר במרכז תל אביב מידי בוקר. זה נגמר רע.

עד היום יש לי חתיכת ברזל מהגדר בדרך פתח תקווה ליד הסנטר.

כשאני נזכר בלמה קניתי אופניים בפריז, אני נזכר בחורף 2004, החורף הראשון שלי בפריז.

בניגוד גמור לתל אביב, עונות בפריז הן דבר קריטי.

חורף קר במיוחד או קיץ חם במיוחד יכולים להרוג אותך. תשאלו את 15000 הזקנים שמתו בחמסין הגדול שפקד את פריז בקיץ 2003. עד היום מדברים בפריז בבעתה על "לה גרנד קניקול", במסגרתו מתו זקנים כמו זבובים אחרי שהבנים והנכדים נטשו אותם בבתים הלוהטים בפריז הבלתי ממוזגת בעליל לטובת הוואקאנס.

לעומת זאת, חורף 2004 היה זוועה. ואני כמעט מתתי מאנגינה.

כל פריז התכסתה בשלג. כאשר חציתי מידי בוקר את ז'ארדן דו לוקסמבור לשיעור פונטיקה בסורבון הייתי יוצא לבן כמעט את הברכיים. זה היה מרהיב. אבל סיוט.

חשבתי שהאביב כבר לא יגיע לעולם. אבל הוא הגיע.

פריז החליפה מצב צבירה. החליפה עיר.

הפריזאים עברו לגור בחוץ. החיים היו בבתי הקפה, ובגנים, ובכיכרות, ובפיקניקים הארוכים על כל אבן פנויה לאורך נהר הסיין. וככל שהתקדמו החודשים השמש איימה לשקוע רק בעשר בלילה.

אם בחורף לא אהבתי את המטרו, באביב זה כבר היה בלתי נסבל. זה היה מחניק, זה היה צפוף, ובעיקר הרגשתי שאני מפספס משהו שם למעלה על האדמה. מפספס את היופי של פריז.

בצהרי יום שישי אחד, שבו אף אחד לא התקשר מהעיתון, ולא היה על מה לכתוב או על מה לדווח, לקחתי אופניים מחבר לסיבוב אחרי שנים שלא רכבתי. אחרי שתי דקות ידעתי: זה בדיוק מה שאני צריך.

ידידה קומבינטורית הודיעה שבפורט דה בניולה בקצה פריז מוכרים אופניים בגרושים. כשהגענו לשם התברר גם למה.

עשרות בני מהגרים אלג'יראים שגנבו לילה קודם אופניים מהרבעים היותר משובחים של פריז, מכרו אותן עכשיו בעשרים אירו. קול מוסרי לא ברור העלה אותי מחדש על המטרו, הפעם לפלאס דה לה מאדליין, לחנות דהקאטלון. משם כבר יצאתי על אופניים.

מאז הייתי עליהם. לא משנה מתי. לא משנה לאיפה. בגשם, בקור, ברוח, או בחום אימים.

כשאני נזכר היום בתקופה שחייתי בפריז, הרבה מהזיכרונות החושיים הטובים שלי כרוכים באופניים. וגם באוכל, אבל זה משהו אחר.

פריז היא גם קלאסית לאופניים בגלל גודלה. ושני היערות שסובבים אותה, בואה דה בולון רדוף תדמית הזימה, ממערב, ובואה דה וונסן הלא מספיק מוערך, ממזרח.

נסיעה באופניים גם תלמד אתכם מהר מאד על הטופוגרפיה של פריז:

גבעת סנט ז'נבייב שבראשה הפנתיאון היא אשכרה גבעה. הכרתי רוכבים שכבר בבולוואר סן מישל התנשפו באופן בלתי רצוני. עלייה לאורך הקאנאל סן מארטן כבר תבהיר לכם את הגיונה התעבורתי של תעלת המים שהיום נדמה שאין לה שום שימוש מעבר להיותה פינה מקסימה לתפרנים של הרבעים ה10 וה11, בית להומלסים (גם כאן הביטוי הצרפתי הוא נהדר: אס דה אף: ראשי התיבות של "סאן דומיסיל פיקס", היינו "חסר כתובת קבועה. רק הצרפתית יכולה לחשוב על מכבסת מילים כל כך שערורייתית וחיננית באותו הזמן): היא פשוט עולה למעלה, כלומר יורדת למטה אם אתם סוחר יין מהמאה ה19 מכפר בצפון שרוצה להעביר בסירת נהרות קטנה בקבוקי יין לקור סן אמיליון.

הייתי יכול להגיע למסיבת עיתונאים בקה ד'אורסיי של ברנאר קושנר, שר החוץ הצרפתי בעל האפיל של כוכב קולנוע שפוגש הפעם את ציפי לבני, מתנשף כולי על האופניים, לובש חליפה ונושא תרמיל ענק ובו חצובה, מצלמת ווידאו, מיקרופון ולפ טופ.

פריז היא גן עדן לאופניים. בניגוד לתל אביב שבה שביל אופניים הוא ציור על המדרכה, במרבית הבולוורדים המרכזיים שבילי האופניים בפריז נפרדים לחלוטין גם ממדרכת הולכי הרגל וגם מהכביש שמיועד למכוניות. כיוון הנסיעה בהם למדווש הוא חד כיווני, וכל ניסיון לנסוע נגד כיוון התנועה ייתקל במבטים צרפתים מנומסים אך מקפיאים.

רבים מהפריזאים רוכבים על אופניים הולנדיים, כלומר אופני כביש, כלומר אופניים נוחים אם כל מה שאתם רוצים זה לרכב ממונפארנס לטיולרי.

האופניים שאני קניתי היו אופני הרים. זה מצריך יותר מאמץ ברחובות, אבל הפלוס הגדול הוא שאפשר לצאת איתם מפריז.

כיוון שבהמלצות עסקינן

כיוון שבהמלצות עסקינן, ניערתי את השקית הגדולה ועליה כתוב "דברי פריז", ומצאתי בה את המפה. מפה שלפני שלוש שנים לערך שנוררתי מחנות השכרת אופניים בלה האל. מפת טיולי האופניים של איל דה פראנס.

ההמלצות הן בהחלט לא רק לרוכבים ברמתו של לאנס אמסטרונג (אגב, טיפוס שהצרפתים מתעבים. רובוט אמריקני שהרג למשך 7 שנים את הטור דה פראנס. "פאק יו לאנס", הם כתבו לו שנה אחרי שנה בכפרים הקטנים של פרובאנס שבהם עבר הטור, כשהשדרנים המנומסים של פראנס דה ששדרו את הכל בחי מעדיפים לדבר על הכנסייה הימי ביניימית שפרויקט שימורה בדיוק הסתיים, בכל פעם שהמצלמה של המסוק המלווה את הרוכבים התעכבה על הכתובת הנ"ל), ובשיטוטי מצאתי שהטיולים היפים ביותר הם גם הרטובים ביותר, כלומר אלה המשלבים נהר, או נהרות.

נתחיל במארן, נהר המתפצל ממזרח מנהר הסיין החוצה את פריז. מתחילים את הרכיבה בכל נקודה בפריז לאורך הסיין, ממשיכים איתו עד שעוברים מתחת לפריפריק (כביש הטבעת המקיף את פריז), ואז לא יורדים דרומה עם הסיין, אלא ממשיכים מזרחה עם המארן: נהר גדול, רחב, ויפה. אחרי שעוברים גם את אזורי התעשייה שממזרח לפריז, מתגלים פתאום מקומות אחרים: סן מוריס, אלפורטוויל, מייזון אלפור, פרברים עשירים מטופחים וירוקים. תוך כדי דיווש תוכלו לראות הרבה דייגים, ברווזים אווזים וברבורים, בתים כפריים ובכלל רוגע טוטאלי. המארן ממשיך להתעקל מזרחה לפרבר סן מור, ואפשר לעזוב אותו בז'ואנוויל לה פון, רק כדי להתחבר למזרחו של בואה דה וונסן, הריאה הירוקה המזרחית של פריז. ביער וונסן הסתיימה באחרונה מלאכת שיקום טירה ימי ביניימית מאד מרשימה, שאטו דה וונסן, שחוץ מזה שהייתה מפקדה של הנאצים בזמן כיבוש פריז, היא חיובית לגמרי.

מסלול רכיבה מיימי נוסף ליציאה מפריז מתחיל בקאנאל סן מארטן. אחרי דיווש עיקש לכיוון צפון מזרח עם התעלה, צריך לחצות את פארק לה ווילט, המתחם הירוק שהקימה עיריית פריז בעיקר בשביל הרבעים ה19 וה20 המאותגרים מעמדית, ואז יוצאים מהעיר. בשלב הזה הופכת קאנאל סן מרטן לקאנאל דה ל'אורק, תעלת מים צרה למדי דרכה העבירו סחורות לפריז בזמנים אחרים. הרכיבה הפעם עוברת דרך פרברים ששם הגיע לכותרות בנסיבות לא משובחות: בפרברים כמו פאנטאן, בוביני ובעיקר אולניי סו בואה, היו מוקדים מרכזיים של מהומות בני המהגרים המוסלמים והשחורים בסתיו 2005, מהומות שהבעירו את צרפת. אלה היו ימים שבאמת לא היה סימפטי לטייל בפרברים האלה. למי ששאל, עניתי שאני מיוון, ופעם אחת גם איימו לשדוד ממני את האופניים. אבל מאז נובמבר 2005 עברו הרבה מיים בסיין וגם בתעלת אורק. מבט מכיוון מסלול הרכיבה על הפרברים האלה יגלה מקומות עם הרבה יופי. אם ממשיכים עם תעלת המים לכיוון סווראן וור גאלאן מגלים יער: פארק פורסטייה דה סווראן: הרבה ירוק, טבע, ובתים כפריים.

במסלול נוסף נפנה מערבה, ליתר דיוק דרום מערב. רוכבים עם הסיין אל מחוץ לפריז בולון בייאנקור, ושם נכנסים ליער ענק: פארק דה סן קלו. בכל שנה לפני ה"רנטרה", השיבה של הצרפתים לעבודה המבאסת באחד בספטמבר, מתקיים ביער הזה פסטיבל רוק נחמד: 'רוק אנ סיין'. הלכתי אליו במשך שנתיים להופעות של בק, רדיו הד, פיקסיז ורוברט פלאנט שביצע מעשי סדום בשירי הזפלין. אבל בשאר ימות השנה המקום פשוט יפה לטיול. אחרי שחוצים את פארק דה סן קלו לכיוון דרום, מגיעים לוורסאי, ואז, אחרי רכיבה קצרה אפשר להתחיל להצטופף בתור עם עוד אלפי תיירים יפנים בתור לשאטו דה וורסאי.

אחד הדברים הטובים, ואולי הדבר היחיד הטוב בעצם, ברכבת ה-RER, רשת הרכבות האזוריות של איל דה פראנס, הוא שמותר להעלות עליהן אופניים. קחו את קו C לפונטואז ומשם אפשר לצאת לטיול אופניים משובח לאורך נהר הוואז, בכפרי הסביבה עם כל הפק"ל: שאטו, אגליז, והרבה מים וירוק. רוכבים טובים שחובבים כפרי ציירים יצפינו עם הוואז עד לכפר אובר סור אווז, אובר שעל נהר הוואז, הכפר שבו בילה וינסנט וואן גוך את ימיו האחרונים כדי לגור ליד האח היותר מאוזן במשפחה, תיאו. כשאתה מגיע לחדר הקטן, העלוב והמדכא שבו חי וינסנט, אפשר לדמיין מדוע ירה בעצמו בגיל 37.

ובתוך פריז פנימה

בתוך פריז קל להמליץ על מסלולי רכיבה: הסיין וקאנאל סן מרטן. בואה דה בולון גם הוא מצוין, אבל כאן צריכה לבוא האזהרה שבואה דה בולון של היום הוא בהחלט לא בואה דה בולון של הלילה. בימים תראו זוגות של בורז'ואה מהרובע ה16 אוחזי ידיים ומדברים על בתי ספר למנהל עסקים, מנהלי חברות שמבריזים מלה דה דפנס כדי לרכב על סוסים ולשחק טניס, אבל הלילה, הו הלילה.

במיוחד בקיץ, כאשר השמש מואילה בטובה סוף סוף לשקוע לקראת אחת עשרה בלילה, בואה דה בולון מתעורר. פקקי תנועה מכל רחבי איל דה פראנס צובאים על היער. לא בגלל העצים, ולא בגלל האופניים. זונות מכל הצבעים, הגילאים, המינים, והצורות, עומדות משני צידי הכביש הראשי של היער. גברים שהם נשים, נשים שהם גברים. או כאלה שלא החליטו עדיין, תלוי במי משלם. ואתה רוכב על האופניים עם ניל יאנג החדש באמ פי 3, זונה אפרו צרפתית בת 60 שכנראה היגרה מסנגל בשנות השבעים אל סיר הבשר הצרפתי תעשה לך עיניים. ואתה תחייך בנימוס ותדווש בחזרה לפריז במעלה אוונו פוש, לראות אם השומרים של השגריר הישראלי עדיין שומרים עליו.

כמו כל קבוצה בצרפת, למשל אגודת האופים שמחזיקה בנדל"ן שערורייתי ברו דה רנאר ליד דירתי לשעבר ועליו הכיתוב המנצח "טו פור אן, אן פור טו", "כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם", גם לרוכבי האופניים יש תודעה פוליטית מפותחת.

ה"אסוסאסיון דרואה או וולו", ADAV, אגודת זכויות האופניים מארגנת מתי שמתחשק לה תהלוכות, הפגנות, ובעיקר רכיבות המוניות, כדי למחות נגד הנהגים הלא מתחשבים, ונגד העובדה שראש העיר עדיין לא סגר את הרבעים 1 עד 7 כמו שהבטיח לפני הבחירות.

כל יום שישי בעשר בערב, על הדקה, יוצא לדרכו ה"פריז רנדו וולו", חבורה ענקית של רוכבי אופניים שלכאורה רק מתכנסים לרכב להנאתם, אבל בדרך מדברים הרבה על ירוק ועל פוליטיקה.

מתכנסים החל מתשע וחצי בערב בכיכר של אוטל דה וויל, ובעשר יוצאים. זה מאורגן מעולה. יש סדרנים, וחובשים, וניידת משטרה שפותחת את הכביש, וניידת שסוגרת את השיירה. לכל מקום אליו מגיעה הדבוקה הזו, פריז עוצרת את התנועה, ולפעמים מקללת. יום קודם, בחמישי, הם מחליטים על מסלול ומפרסמים אותו, אבל לאף אחד מהרוכבים לא באמת אכפת. הצטרפתי אליהם לכמה ערבי שישי. תחושת ה'לרכב ברחובות פריז החסומים עם מאות רוכבים לצידך' היא מגניבה בעשר הדקות הראשונות, נחמדה בעשר הדקות השניות, ואז מעצבנת.

בשביל ראש העיר הסוציאליסט והגיי של פריז, ברטראן דהלנואה, הפכה סוגיית האופניים לאחת הסיבות המרכזיות שבעטיה הוא נבחר במרץ האחרון לעוד שבע שנים בראשות העיר היפה בעולם.

הימין טען שהווליב והפארי פלאז', החוף המלאכותי המטופש שעיריית פריז הקימה על הסיין בשביל תיירים ובשביל העניים שאין להם כסף לוואקאנס אמיתי, הם שני הדברים הטובים היחידים שעשה דהלנואה בפריז מאז שנבחר לראשונה לגור בארמון אוטל דה וויל ב-2001, אבל בעידן שבו הימין שולט שלטון מלא בארמון האליזה ובפרלמנט, נותרה פריז המעוז האחרון של השמאל הצרפתי.

עכשיו מדברים על דהלנואה כעל מי שיתמודד כמועמד השמאל על נשיאות הרפובליקה מול סארקוזי ב2012, ולא מעט מזה הוא בזכות פרויקט הווליב הפריזאי המפורסם, שעליו כבר נכתב לא מעט גם בארץ.

עוד משהו קרה מאז נכנס פרויקט הווליב לפריז: יותר אנשים מתים בעיר האורות בתאונות אופניים. האחרונה הייתה ביום שישי, ה17 באוקטובר. בחור בן 21 שרכב על ווליב ברו דו קומאנדאנט מושוט ברובע ה14, נדרס בידי אוטובוס תיירים שעשה עליו פניית פרסה בשש וחצי בבוקר. זה היה ההרוג הרביעי בסך הכל מאז החל פרויקט הווליב ב15 ביולי 2007, אבל בכל זאת סגנית ראש עיריית פריז שמחזיקה בתיק התחבורה, אניק להפטי, הודיעה שתפתח בקרוב 27 קילומטרים של נתיבי אוטובוסים בפריז לשימוש רוכבי אופניים.

– אור הלר, הכתב הצבאי של ערוץ 10, היה שליח העיתון "מעריב" וערוץ 10 בפריז.