מוזיאון המרדף והטבע / על הסרט "מילים נרדפות"

"מילים נרדפות" רודף אותי.
כמו הסצנה של ההידפקות בדלת הנעולה, נואשת ונחושה, מתחזקת והולכת, שטח הפנים הנדפק במשטח העץ הולך וגדל מחבטה לחבטה, ככה הסרט הלם בי. הטיח בי את יופיה של פריז ואת זרותה, את יופיי שלי בה, את הזרות שלי בה, כן עדיין ולנצח, את המשאלה לברוח מ ולהיות חלק מ וחוזר חלילה, הלם בי את הקשר העמוק, הבלתי ניתן להתרה, לטוב ולרע, של אנשים למדינתם, של אנשים להוריהם.
המצלמה תובענית ורעבתנית, בולעת ומקיאה, מפשיטה את כולם מהכל: את הגיבור מצדקנותו, את החבר היפה מנכסיו, את האינטלקטואלי מנשגבותו, את האלימות מכוחה. רווחת איזו מחשבה שזה סרט שמהותו ביקורת על ישראל, על אלימותה, כי הרי הגיבור, בחלק מהמילים הנרדפות שהוא צועק לעצמו ברחוב, מחפש ומוצא את כל מילות הגנאי האפשרויות לה. אבל כבר ממש בתחילת הסרט, החבר שלו אומר לו: אף מדינה לא יכולה להיות כל אלה בו זמנית. ואכן לא ישראל היא כל אלה יחד ואף לא צרפת.
כמי שצעדה ברחובות פריז ומלמלה לעצמה מילים, לאו דווקא מילות גנאי, גם שמות של תחנות של מטרו, גם ביטויים שניסיתי להפנים, גם מילים שניסיתי לזכור לחפש במילון, זה סרט שאי אפשר לסכם במילים "זה סרט על". זה סרט על ישראל והצורך להימלט ממנה, זה סרט על הצורך להשתייך ועוד באמצעות הצטיינות במה שאתה זר לו, זה סרט על הכורח בעצמאות ויותר מכל, בעיני זה סרט על בדידות.
יש בו כל כך הרבה חיים וחיות וחייתיות. יש בו שמחה ותאווה, יש בו צבע ותנופה ועסיס כמו שלא ראיתי בסרטים הקודמים של לפיד. זה סרט חי.
כשנגמר הסרט, ונדב לפיד נכנס לאולם בז'קט צבאי, תוך כדי שאנשים נהרו החוצה ואחרים נצמדו לכסא, מיד שאלו אותו שאלות על תקיפת ישראל כישראלי, ולא עזר שהוא אמר שהוא הגיע באופניים מביתו, מרחק חמש דקות מכאן, והיו מי שהציעו להפסיק לעצבן אותו בשאלות על פוליטיקה, ולעבור לשאלות אמנותיות. כאילו הסרט הזה יכול להתקיים בעולם ללא פוליטיקה.
אני לא אוהבת להרים ידיים ולדבר באולמות שלמים, אז לא שאלתי מה שבאמת רציתי לשאול: זה סרט על גיבור שמתנכר לא רק למדינה שלו, ולא רק לשפתו שלו, זה סרט על גיבור שמתנכר להורים שלו; ואת הסרט הזה נדב לפיד כתב יחד עם אביו, חיים לפיד וערך יחד עם אמו, העורכת ערה לפיד, שנפטרה במהלך העבודה על הסרט. אני יודעת, זאת לא שאלה. ובכל זאת לא שאלתי.