הדרכים הצדדיות יותר / משפחה בדרך היין

מוכרחים להודות, גם בשנה שעברה היינו בדרך יין. אחרת, פרובנסלית דווקא, אבל דרך יין נודעת ומפורשת, מעוטרת בגפנים מכל עבריה, בשמיים תכולים רחבים ופתוחים ועם עננים צחורים, קלים וטעימים ובשלטים ארגמניים דקים שרומזים לך לבוא ולטעום ולשתות ורק אם תבחר בזה, אז גם לקנות, כמובן. חשבתי על נסיעה רומנטית בין יקבים, הכוללת כמובן התבסמות קבועה קלה עד בינונית, שיחות נפש אבל קודם כל מוזיקת דרכים משובחת. חשיפות ושתיקות ושירה עם הדיסק שבמערכת, מפגשים קצרים עם ייננים נחמדים, בוז משותף ושותק למי שינסו למכור לנו יין רע, פשוט כי הגענו כבר עד הלום. וגם מריבות קטנות של שיכורים קלים, ארוחות קלות על הדשא, התפייסויות טובות ומשביעות. התקרבות. וגילויים של יין יוצא דופן, במחיר טוב, יין שנשמר טוב לאורך שנים, כזה שיענג אותנו על זכר הטיול הזה עוד שנים אחר כך. "דרכים צדדיות" , הגרסה הזוגית הבשלה.

ועכשיו תוסיפו מאחורה שתי ילדות.

תודה, באמת. ואם הייתי אומרת לכם לקפוץ מהגג, הייתם קופצים?

לנסוע לשבוע אביבי בדרך היין הפרובנסלית עם שתי ילדות קטנות זה כמו – עזבו, אין דימוי חזק יותר מהדבר עצמו. תהרגו אותי, או תדונו אותי לחיים שלמים של יין צ'יליאני עם הבובת החתול הפלסטיקית הזאת, אבל לא שותים ונוהגים. לא עם שתי בנותיי מאחור. ולא בכלל, בעצם. ותסלחו לי, ויסלחו לי גם כל בעלי היקבים שהגישו לי את כד החרס הזה או אגרטל הברונזה העתיק שנותרו ללא שימוש, אני לא יורקת. יין טוב אני שותה עד הסוף. גם יין נחמד. ויין ממש גרוע עוד לא הגישו לי ביקב, אבל ממילא הייתי עולה עליו ברחרוח הראשוני. בחופשת האביב הקודמת, לא ייאמן שיש באמתחתנו כבר שתי חופשות של ממש, חרשנו את כרמי פרובנס, צילמתי את הגפנים המשתרגות מכל זווית אפשרית, אבל מה שלא עשינו ואיך שלא תימרנו את היום, לא הסתדר העניין הזה של עצירה לצורך שתיית יין וקנייתו. אין לתאר את התסכול שבמעבר על פני עוד יקב ועוד יקב ועוד יקב ועוד אחד, ובסופו של דבר רכישת יין מקומי בסופר. לא רע בכלל, אגב.

אבל הטיול ההוא סיפק ממילא תענוגות רבים כל כך שתסכולים הם חלק בלתי נפרד מהם. המחשבה שעונג כזה הוא עניין נדיר, יש בה עקצוץ של פליאה וצביטה של כאב. מילא כל הגפנים הלה, הושט היד וגע בם. בשנה שעברה שהינו בבית היינן, אם לתרגם לעברית את השם של הבית על ראש גבעה ביישוב הזעיר Séguret, לא רחוק מאוראנז', שאני עדיין אוהבת לקרוא לו אורנג' קאונטי, ועוד פחות רחוק מעיירת הקסמים Vaison la Romain, שהשוק שלה, בימי שלישי בבוקר, אם אני זוכרת נכון, הוא אחד היפים שהייתי בהם. לא כולל ההוא של ונציה, אבל זה מסיפור אחר.

בפרובנס התגוררנו באחוזת מורשון שעל קצה הגבעה של Séguret, יקב וכרמיו, שנקנו על ידי סקוטי חביב שקץ בחיים תחת מעטה של ערפל. בית היינן, הצמוד ליקב עצמו, הוסב לצימר, או לז'יט, בשפת המקום, שיכול להכיל שתי משפחות. במשך כל הטיול כולו, הזמין אותנו האיש הנחמד לטעום את היין שלו ולבקר ביקב, שנמצא במרחק חמישה צעדים איטיים ועצלים מהמרפסת המוצלת בחזית הבית שעליה שתינו מדי ערב את היין מהסופר. ומכיוון שכל בוקר יצאנו לטייל וכל ערב חזרנו להאכיל ולהשכיב, רק ביום האחרון החלטנו על עוצר אימונים: עכשיו הולכים לטעום יין. זה אפילו לא כולל שתיה ונהיגה, ואין שום חוק נגד שתיה והליכה.

ניסינו לעניין את הילדות ביקב החדשני, אבל דודי הנירוסטה העצומים לא עשו להן את זה, גם לא הסולם מרווח השלבים שבו היינו צריכים לרדת אל הדוודים שבקומת המרתף. כשעלינו חזרה לקומת הקרקע לטעימת היין, הן עשו כל שביכולתן למנוע מאיתנו את העונג הזה, את טקס המעבר שהיינו מוכרחים לקיים: לא חוזרים מפרובנס בלי בקבוקי יין שנקנו ביקב שאת בעליו פגשנו במו עצמנו.

באמת שהתאמצנו. הסברנו לילדות שלפעמים עושים גם מה שאמא ואבא רוצים, שיתאזרו בסבלנות. הבטחנו להן הבטחות, ניסינו לעניין אותן בשלל הניחוחות הבוקעים מהכוסות. בסוף, אחרי מגוון הצקות שכדרכן הולכות ומשתכללות ככל שאתה הולך ומתבצר כהורה בעל עקרונות, שלחנו אותן הביתה.

התמסרנו לטעימת היין, למרות קריאות ה"אמא, אמא" וה"אבא, אבא" שבקעו מבית המגורים של היינן לשעבר. שיסתדרו לבד כמה דקות, מה כבר יכול לקרות. סוג אחד היה נחמד. אחר היה מוצלח ממש. אחד היה מעולה, מורכב ומאוזן ועשיר. והאחרון לא היה מצוין, אבל משונה ומיוחד, חד טעם, איזה יין שנעשה ממאה אחוז של זן מסוים. הייתי מספרת לכם איזה, אולי קריניאן, לולא בשלב הזה רצה אלינו ילדה, אחת מהשתיים, וסיפרה שאחותה נפלה על הראש.

לראש שלום. לטעימת היין פחות. נרכש במהירות ארגז של שלושה מהפשוט והטוב והזול, אחד מהמשונה ושניים מהמצוין, כזה שנסקר בז'ורנלים של יין וזה.

השנה נסענו לבורדו, אחד מאיתנו נטול ציפיות, והאחרת ממש מנסה להיות כזאת. זה מאוד עוזר ללחץ הדם, שמעתי.

אבל השלטים סימנו לנו משולי הכביש: כאן השאטו ההיא, וכאן השאטו הזאת, וטעימות יין חינם, והילדות היו ממילא שקועות באייפוד או במחברות הציור שלהן, ולא באמת שעו להצעותיי להביט קצת החוצה. לחצוב את האמנות שלהן מבפנים זה באמת נהדר, אבל אולי שיביטו דרך החלון, יספגו קצת השראה.

כשמביטים החוצה, אגב, חוץ מהמון גפנים, שבאביב הן עדיין משתרגות בקושי, חוץ מהירוק האביבי הזה, ומרגניות קטנות שמנקדות הכל, והשלטים המפתים לאחוזותיהם, חוץ מכל אלה, מתברת לעיניים עובדה מעניינת: איש אינו עובד בכרמים. ואני נזכרת שגם בשנה שעברה, בפרובנס, לא ראינו ולו עובד אחד משקה, קוטם או גוזם. לעתים רחוקות אפשר היה לראות מישהו רותם את הגפן למשוכה שלה, אבל על קילומטרים רבים של כרמים, במשך שבוע, זה נראה כמו ענף החקלאות המשתלם בעולם.

ראשון פיתה אותנו שלט שכיוון לטירה מפוארת, שאת שמה אני לא זוכרת. האבנים הקטנות שבדרך העפר הקפיצו את הטושים במחברות הילדות וייצרו נזיפות קטנות ונוקשות בצרפתית: אמא, בגללך פספסתי. בסוף, הגענו אל הטירה היפהפיה שדמתה דימיון כובש לשלט. הבנות הרימו את ראשיהן מהמחברות ופערו פיות קטנים, ושוב, לא היתה שם נפש חיה לסמן שאפשר גם לשתות כאן יין.

אחר כך חזרנו לכביש הראשי, ועצרנו בחנות גדולה, שעל פניה כבר עברנו כמה פעמים, שמרכזת את יינות Côte de Bourg, כי זאת אמנם לא טירה, אבל תריסר גברים יצאו ונכנסו מדלת צדדית, והתנועה הערה שכנעה אותנו שלמה לא. צריך להתחיל איפשהו. סגור. סגור? כן. זאת היתה איזו ארוחת צהריים סגורה לציבור. תחזרו עוד שעתיים.

הדרך לסנט אמיליון היתה מתסכלת עוד יותר. אחת מהן למדה מאמא שלה איך לא סובלים נסיעות, מה שאומר שאת העצירה הכי גדולה עשינו ליד איזה בית מרקחת, עצירה להקאה ולהתרעננות. אבל בדרך לסנט אמיליון כל כוסות היין ששתינו ואהבנו הלכו וקיבלו שורשים ונוף פסטורלי: Prignac, Fronsac, ובעיקר Pomerol. אבל שוב לא הבשילו התנאים, וכל היינות האלה זכו להשאר במולדתם היפה והמנומנמת.

ואז הגענו לסנט אמיליון, ישבנו במסעדה בכיכר, Le Bouchon (הפקק) ושתינו שתי כוסות של יינות נהדרים (כשאני אומרת נהדר, אני מתכוונת למורכב, מעניין, מאוזן). אחד היה Valmangue, את שם השני אני לא זוכרת, אבל כשיגיע תור הבקבוק שלו, ניזכר. אחרי יום הטיול בסנט אמיליון, עת המקיאה הקטנה התאוששה במפתיע לנוכח חנות בגדים מוצלחת, ואחרי שקנינו מלח ים ארגמני טבול בגפת של יין, חזרנו לחנות היין של הביסטרו, שנקראת Soif (צמא)

לא על זה חשבנו. חשבנו לקנות יין מצויין בפחות מעשרה יורו, ביקב עצמו, הישר מהיצרן, ללא פערי תיווך. אבל התגלו שלל יתרונות בחנות היין בסנט אמיליון. המוכר, נחמד ומקצועי, הטעים אותנו בשלל יינות,  שישה בכל פעם, במחירים שנעו מתשעה יורו לבקבוק ועד לארבעים וחמישה. הוא סיפר לנו בכל פעם את סיפור היקב, כמה בקבוקים יוצאים ממנו, כמה הוא קטן, מה מיוחד בו ועד כמה הוא טוב. אלא שעם היין, הלכה יכולת הספיגה והידרדרה, ובסוף נותרה התרשמות מהיינות עצמם: סתמי, טוב, מעולה, נדיר, יקר מדי.

אחת הילדות הצטרפה לטעימות, גלגלה מעט יין על לשונה הקטנה וחיוותה את דעתה המלומדת. מאז היא מבקשת בארוחות שנסדר לה כוס יין משלה. האחרת ניסתה קצת, אבל התמקדה בריצה בין ארגזי העץ המעוטרים.

עצרנו כשהפסקנו להבדיל, ובסופו של דבר רכשנו שבעה בקבוקי יין, הזולים ביותר בתשעה, היקרים יותר – אני לא זוכרת בכמה, בסך הכל – מאה עשרים יורו, שזה פי שניים ממה שתכננו. מה שיפה הוא, שעכשיו, בבית, איני זוכרת יותר את מחיריהם השונים של הבקבוקים, ועכשיו אנחנו צריכים ליהנות מהיין בלי אפקט המחיר. יותר כיף. וכל היינות מהארגז הזה, הם בינתיים מצוינים. גם בצל קורתנו, כשגפני סנט אמיליון והאור המיוחד שלה כבר לא משפיעים על בלוטות הטעם.

ועוד לא ידענו על יתרון נוסף שבקניה בחנויות האזוריות, יתרון שעליו נלמד רק כשסוף סוף נמצא טירות פתוחות.

ואז, ביום האחרון, שוב נזכרנו לעמוד על זכותנו ההורית, ללכת לחפש לנו יינות טובים, זולים וטובים, במקומות מפוארים פחות מאשר סנט אמיליון, בשאיפה למצוא יין מענג במחיר כלום וקצת, לא רק מסיבות כלכליות, אלא בעיקר כי מתחשק לנו לגלות משהו בעצמנו.

Château des Arras היא טירה מהמאה ה-15 שמאכלסת לא רק את היקב משנת 1899, אלא גם את כל הכרמים שלה. כבר מאה שנה שאותה משפחה, משפחת רוזייה, מייצרת את אותו יין פחות או יותר, בהינתן תנאי מזג האוויר המשתנים, מאותם גפנים, שכולן תחומות בשטחה, סביב הטירה.

שלושה בקבוקים של יין נחמד בשש עשרה יורו וכמה סנטים, הכל יחד, קנינו, אחרי שהיא נעלה את הכלב שהפחיד את הילדות, ולפני שהיא הסבירה לנו, מיוזמתה, באיזו נקודה בתוך הכרם, אפשר לקבל את התצפית הטובה ביותר על הטירה.

היא הפנתה אותנו לשכן שלה. הפעם הילדות נשארו במכונית, הן והאייפוד וברבאבא. השכן עושה Cremant de Bordeaux, יין מבעבע לפי שיטות של שמפניה, שכמובן שאסור לו להקרא שמפניה. למבעבעים קל להתחבב עליי, אבל הוא לא חיבב כלל, לא את המבעבע ולא את מוכר המבעבעים, שלחץ עלינו לקנות, שסיפר לנו על אוטובוסים של תיירים שעוצרים דווקא אצלם בדרך לאיזה קברט ידוע יותר מהמולן רוז', שחייך אולי באופן מוגזם. בקבוק אחד, התפשרתי עם בעלי בעברית, לא היה נעים לי לא לקנות בכלל. וזה, התברר בדיעבד, יתרונן הגדול של החנויות האזוריות: הן פחות אותנטיות, אם תרצו, ובטח פחות פולקלוריסטיות (אם כי לא חסרות טקסיות). אבל בעיקר הבחירה היא באמת חופשית, בלי הלא נעים הזה שהשתלט עלינו אל מול האנשים האלה, שגם אם הם עושים כמיטב יכולתם, לא תמיד מצליח להם.

המשכנו.

בדרך היו עוד כמה טירות, יפות, מתפוררות, טובלות בירק. חלק היו סגורות, חלקן אולי יצאו לחופש. אחת, מתברר, פרשה מעסקי היין, למרות שלא טרחה להסיר את השלט הגדול שמפנה אליה לטעימה וקניה. הגענו שוב לבורג (Bourg), עיר המחוז הקטנה, הצופה לז'ירונד (נהר רחב, שהוא חום במציאות כמו בגוגל מפס!), וחשבנו, אולי, שאם כל אדוני הטירות השייכות לאיזור Côte de Bourg נופשים עכשיו בריביירה, נקנה באגודה השיתופית שלהם. אבל כשהגענו לבית היין של בורג, שמאגד את כל התוצרת המקומית, הם בדיוק היו בישיבה.

בדרך חזרה הביתה, מחוזקים מהציוצים הצרפתיים של משפחת הבלובים הצבעוניים המשתנים, ומההתמכרות הזמנית של הילדות לאינטונציות הדידקטיות שליוו גם את ילדותנו, שפה אחרת אבל אותן אינטונציות בדיוק, החלטנו על ניסיון אחרון.

Château de Gros Moulin גם היא עסק משפחתי של מאות שנים. רמי, הצעיר בשושלת Eymas, קיבל את פנינו בחיוך והתנצל על הבלגן. הם בדיוק ניקו שם, הוא אמר, וכשאמרתי שיש ריח טוב של יין, הוא אמר, "יותר כמו אקונומיקה, אם תשאלי אותי". הוא הטעים אותנו ביינות מוצלחים, מזג לעצמו כל יין לפני שהוא מזג אותו לנו, ובתוך ריחות הסאנו ז'אוול ובחסות השקט התעשייתי שייצר עבורנו בראבא אחד בן לפחות שלושים שנה, יין אחד משך אותנו יותר מכל האחרים: ההוא מסוף האלף הקודם, מ-1999. הוא היה כל מה שחיפשנו: עשיר, מיוחד, מלא, שתי מאוד. והוא עלה שבעה יורו לבקבוק. תארוז לנו חמישה ממנו, ועוד שניים מההם. אחד מההם היה יין קל וסימפטי שסברנו שא', החבר שעתיד היה לבקר אותנו עם שובנו, יאהב במיוחד.

בינתיים, התברר ששעות בראבא המופרזות השתלמו בהחלט. היין הלבן שקנינו ב-Soif היה מופתי, עם עושר של קוניאק. לארוחה הגדולה עם החבר א' החלטנו בסוף לפתוח את היין הטוב יותר, בן היותר מעשר שנים, ולתת לו את הבקבוק שקנינו בשבילו שייקח הביתה. היין מהמאה הקודמת התגלה על שולחננו כקצת פחות טוב ממה שחשבנו עליו כשטעמנו אותו מול הנכד של הנכד של נוטע הכרמים, ומשטרת הגבולות החרימה ל-א' את הבקבוק שהבאנו לו מבורדו. בקבוקי היין הנותרים תופסים את מעט המקום שעוד נותר פנוי על רצפת המטבח, אבל מאריכים את חיי הטיול שלנו על אש קטנה ושיכורה.