פריז לאוהבים ולאהובה אחת קטנה / גליה פסטרנק

כמעט 17 שנה חלפו מאז שעזבתי את פריז אהובתי, אחרי שגרתי בה שנה שלמה. התגעגעתי כל הזמן אבל בסוף תמיד העדפתי לנסוע למקומות אחרים. הבלתי צפוי קרה ודני בן הזוג שלי עשה לי הפתעה ולקח אותי ממש לשם, יחד עם אלינורי בתנו התינוקת, לכבוד יום הולדתי ה 40.

הלך הרוח בו אני מתנהלת בימים אלו, עם שלושה ילדים, תערוכה על האש, משרת הוראה חדשה וניהול משק בית הוא חפוז, טרוף, הישרדותי, סיזיפי. אין לי דקה למרוט שערה סוררת מהגבה. ככה אני מתהלכת, As Is, עם מה שנפל עלי מהארון, בתקווה שלא שכחתי לשים חזיה או לקחת טלפון. כך, במצב הזה בדיוק, נשלפתי לפריז. הו פריז, ריח המטרו השרוף שלך, צינת הבוקר ברחוב, הקלושארים והצוענים, הציניות וההומור של הזבנים ונותני השירות, מליון חנויות הספרים ובתי הקולנוע הקטנים, יפה יפה ואהובה אהובה.

פחדתי שאגיע במצב הרוח הרומנטי המסוכן שלי, שתמיד טומן בחובו אכזבות. למה לא הספקנו את זה, ואיך היה ככה פעם אז והשתנה, לא מאמינה שלא קניתי את זה וזה.

1. קרה נס והגעתי במצב תודעתי ריק. קיבלתי מה שבא וזרמתי עם הכל. בדמיוני, חופשה רומנטית בפריז עם אהובי, כוללת יקיציה מאוחרת, הליכה בטלה ברחובות, כוסית פה ועוד בקבוק שם, תנומה על ספסל בפארק, בטוח איזו הופעה או סרט מקומי. פריז עם תינוקת זה הרבה פחות רומנטי. אבל ממש לא פחות מהנה.

ובכן, נחתנו ומייד יצאנו לסיבוב ארוחת ערב. המלון הקטן שלנו שכן סמוך לפנתיאון. מלון Senlis, לא יקר וממוקם מצוין. מייד, בידענות וגאווה, לקחתי את דני ל-rue Mouffetard 32, בו התגוררתי פעם ובדרך קצת תעיתי ברחובות. איפה הלילות שישבתי בחלון ושתיתי יין, כתבתי, ציירתי ונרדמתי לקול שיכורים מנפצים בקבוקים בככר? אח, פריז אהובתי.

2. גלאי מלכודות התיירים שלי שעובד בכל מקום, פעל יפה גם שם. קשה למצוא מקומות מקומיים באזורים תיירותיים וברחובות אטרקטיביים כמו ברו מופטרד, ובכל זאת הצלחנו לדחוף את העגלה בפתחו הצר של הבראסרי Le Verre à Pied. איך לא ציינתי עד עכשיו שאני טבעונית? מתברר שבחמש השנים האחרונות אפילו הבראסרי הכי ותיקים הכניסו מנות צמחוניות לתפריטים, ומשם קלה הדרך להוציא את הגבינה החוצה למי שרוצים. נהנתי מאוד ממנת עדשים וסלט עם באגט וקרף יין טוב. דני הקרניבור סעד את לבו במנה מקומית.

Le Verre à Pied, 118 Rue Mouffetard, 5eme

3. למחרת אצה לנו הדרך אל תערוכתו של הוקני בפומפידו. יצאנו בשעה תשע בבוקר, הגענו בעשר ולא ראינו ברחוב אפילו עגלה אחת עם תינוק. היכן מסתתרים תינוקות פריז בשישי בבוקר? בגבעתיים אי אפשר לעבור כביש בלי לראות חמש עגלות לפחות. כמה מרענן להיות היחידים!

ובכן, הוקני. תערוכה שהיא שיעור ציור שלם, מלא תובנות המצאות והשתאויות מכמות הפתרונות הציוריים המבריקים של הצייר הבריטי החשוב החי כיום. רק לראות פס כחול שעשה בשולחן או סגול אפור בבננה והחכמת אלפי מונים. מיטב הציורים הקאנוניים של בריכות השחיה, אהוביו המתרחצים והנופים הרוטטים בצבעים זוהרים. מחוץ לתערוכה שפע ספרים ומרצ'נדייז לכל כיס.

הסתובבנו במארה כל אחר הצהריים עם חברים אהובים, שתינו יין וסעדנו את לבנו. שכחתם שיש גם תינוקת על הסיפון? אולי כי היא היתה כל כך מתוקה ונהנתה לה מהטיולים הארוכים בעגלה, נושמת ומפנימה אויר, אור, צבע וסגנון של עיר שכולה יופי מסחרר. בכל אופן, בפלאס דה ווז', על הדשא אחר הצהריים, כשהשמש צבעה כתום את לב הככר, רבצנו לנו עם יין מבעבע ותותי בר ושמחנו במזלנו הטוב.

בערב ביקרנו דודים שגרים בצפון פריז בבית יפה והכינו עבורנו ארוחת ערב טובה. שיחקנו קצת עם סנופי הכלב, ענינו לשאלות של פמינה וסולל, הטינאייג'רים החתיכים שגרים בבית, ודיברנו על ספרות, קולנוע וציור.

4. למחרת בבוקר אצה דרכנו למוזיאון לאמנות מודרנית,Musée d'Art Moderne de la Ville de Paris . לא הספקנו לאכול לפני וידוע שלמוזיאון אסור להכנס רעבים. איזה מזל שממש מחוץ למוזיאון ביום שבת נפרש לו שוק ארוך מלא כל כל טוב מסוגים שונים. אין כמו אכילה מקומית טרייה מהשוק. גם קפה אפשר לקחת בעמידה ואתם ממש מסודרים. אז נכנסנו לראות את דראן, בלתוס וג'קומטי, תערוכה שמוצגת שם כבר זמן רב והיא מעניינת באוריינטציה של ציור, תאטרון, תפישת חלל אור וצבע וקשרי גומלין בין ציירים.

5. הלכנו המון המון ברגל, אם יש מזג אויר נאה אין דרך טובה מזו לבלות בפריס. מעת לעת נחנו בחלקת דשא כנסייתית או כיכרית לשחרר את אלינורי לחילוץ עצמות ומשחק. שופינג לא היה שם אפילו שקיוויתי למצוא איזה זוג סניקרס טובות מבד. נאלצתי לעשות את כל הקילומטרים עם הטומס, הזוג היחידי שבאתי איתו מהארץ. ממש לא היה מצב לשופינג עם העגלה בכל החנויות המלאות בקונים של סוף השבוע. פיג'מה של גאפ ושני זוגות גרביים ממוז'י זה נחשב שופינג?

ארוחת ערב אחרונה סעדנו במסעדה הודית צמחונית/טבעונית נהדרת: Krishna Bhavan, 25 Rue Galande, 5eme

בבוקר יום ראשון שלפני הטיסה יצאנו מוקדם לשתות קפה אחרון לפני פרידה. הרחובות שוממים ותענוג לשבת בככר ריקה ולבהות. רגע אחד כזה שווה את כל הנסיעה. כמה שמחתי שפגשתי שוב את פריז, שהיא התבגרה טיפה כמוני והיא כה יפה ומעניינת, קצת קמטים פה ושם אבל לגמרי חיננית וחושנית, ישירה, כנה, נוחה ומסבירת פנים. ממש כמו שאני מקווה להיות, עם בואו של גיל 40.

– גליה פסטרנק היא אמנית ומורה לאמנות ואמא וכותבת, מלמדת ציור במנשר, בבית הספר לאמנויות בתל אביב ובסטודיו שלה בגבעתיים.