צרפת פריז, דו"ח ביניים / תומר מיכלזון, פריז

בוקר השנה החדשה. רוב המאפיות, המסעדות והחנויות בפריז סגורות. לא דבר מפתיע במדינה שבה כל חג או רמז לחג או סתם יום שני אחרי סופ"ש, הוא סיבה לסגור את העסק או לפתוח אותו לשעות ספורות בלבד. זה לא שהצרפתים לא אוהבים לעבוד. צרפת אפילו מדורגת גבוה ברשימת המדינות הכי פרודוקטיביות בעולם. הם פשוט לא אוהבים לעבוד הרבה או מעבר למה שנדרש. לאט לאט אתה מבין שלמצוא קפה פתוח לפני שמונה בבוקר או סופר שפתוח אחרי תשע בערב זו משימה בלתי אפשרית. אחרי כמה חודשים (חמישה ליתר דיוק), אתה מבין שככה זה בצרפת. הצרפתים לא הולכים להשתנות יותר מדי (כי הם לא אוהבים שינויים ושאף אחד לא יזיז את הגבינה שלהם) ואתה תצטרך להתרגל. אתה לומד לא להתעצבן מהכבדות, המיושנות, הבירוקרטיה, המסורת הקדושה, ולומד לחבב ולהעריך את התרבות, שמחת החיים, המסורת הקדושה וכל מה שיש בה.

מי שסייעה לי בהיכרות הזאת היא גרטרוד שטיין עם "פריז צרפת". הסופרת היהודייה-אמריקאית והאייקון הלסבי פמיניסטי, שחיה בצרפת בין שתי מלחמות העולם, פורשת את התזה המפורטת שלה לפיה צרפת, ופריז במיוחד, הן הרקע הכי טוב למאה ה-20 (לגבי המאה הנוכחית אני כבר פחות בטוח). שטיין עושה את זה בשפה חופשית, לעתים חסרת היגיון, אך מלאת חיים ויפה, קצת כמו פריז עצמה. כי כל עיר שמכבדת את עצמה זקוקה לסופרים שלה, ויותר מזה – לספרים שלה. אלו שנכתבו עליה, בתוכה או בהשראתה, אלו שיפתחו בפניך את שערי העיר האמיתית וייצרו את האלכימיה הדרושה להיקשרות עירונית גבוהה יותר. כדי לחיות בעיר צריך לקרוא אותה. זה קרה לי עם שטפן צווייג ו"העולם של אתמול" כשגרתי בברלין ועם יעקב שבתאי בתל אביב. ועכשיו שטיין עם "פריז צרפת". פתאום, הרבה מהתובנות שכבר החלו להתגבש לי על העיר, אנשיה והלכותיה מצאו הדהוד בספר שיצא לפני כמעט 80 שנה. כי פריז היא פריז היא פריז, בכל תקופה.

למשל, אם ברומא היה רומאי – בפריז היה מנומס. כי הנימוס קודם לכל; נימוס לבני אדם, למסורת ולסביבה. לא משנה מי אתה, מה אתה ומה מעלותיך – קודם כל אתה בצרפת, ועל כן תתנהג בנימוס. אין דבר כזה לעבור ליד מישהו זר, לא משנה אם זה המנקה או בוס בכיר בחליפה, בלי להגיד שלום, בוקר טוב, תודה, להתראות, בבקשה, פארדון, גם אם רק החלפתם מבט לשבריר שנייה. הנימוס הוא אבן היסוד של כל היחסים החברתיים פה, באותה מידה שבארץ חוסר המרחב האישי קודם לכל. אם בארץ התעלמות הדדית בחדר המדרגות או במעלית היא עניין סביר, כאן היא לא תעלה על הדעת. לכל רגע ביום יש את הברכה המתאימה לו: בונז'ור, בון סוואר, בון אפרה מידי, בון וויקאנד, בון נוויט ועוד ועוד. אחד מחבריי הטובים פה כבר נזף בי על כך שאני פונה אליו בשאלות ישירות בוואטסאפ בלי לפתוח בבונז'ור או ça va?. "אבל אנחנו קרובים, למה צריך את כל ההקדמה הזאת?", השתוממתי. "כי ככה זה בצרפת!." שטיין תיארה זאת כך: "הצרפתים מנומסים, הם מנומסים מטבעם… ומדוע לא? תמיד נעים יותר להיות מנומס. יש להם תחושת מציאות כה מושלמת עד שהם אינם מסוגלים לא לספר את העובדות כמות שהן, ומשום כך הם יכולים בכל עת להיות מנומסים כפי שהם רוצים, כי נימוס אינו פוגע בעובדות, נימוס הוא עובדה נוספת".

ואם כבר נימוס, אז תרבות. להיות בצרפת, זה להיות בן תרבות או לפחות לכבד את התרבות ואת המקום שלה בחיי היום יום הצרפתיים, שהם לכשעצמם אמנות לכל דבר. הרי מי אם לא הצרפתים העלה לדרגת אמנות את המושג של "איך לחיות", קום איל פו, גבינות ויין וכל הג'אז הצרפתי הזה. "להיות לטיני פירושו היה להיות תרבותי להיות הגיוני ולהיות אופנתי והצרפתים היו כאלה וידעו זאת".

קחו למשל את הדבר הכי יומיומי שיש, נסיעה במטרו. משום מה היה מי שהחליט שהיהודים הם עם הספר, אבל זה היה כנראה לפני שהוא נסע במטרו הפריזאי בבוקר. בדיקה מדגמית שערכתי מצאה שכמעט בכל קרון לפחות חצי מהאנשים יקראו ספר כלשהו – בישיבה, בעמידה, באמצע שעת העומס (זכור לטובה הבחור שקרא ספר ענק על גידולים אורגניים באמצע קרון מפוצץ) וגם בחדר כושר, על ההליכון. כל שעה טובה לקריאה ומי שלא יקרא ספר, יהיה שקוע בעיתון או בספר אלקטרוני. גם ראיונות עם סופרים או פילוסופים בתוכניות פריים טיים הם דבר שבשגרה, וחנויות הספרים הפרטיות הרבות פה, הן מקדשים פעילים המקיימים ערבי קריאה ואירועים על בסיס שבועי. סופרים זוכים לכבוד מלכים, כולל יובל נוח הררי שהספר האחרון שלו שתורגם פה, "הומו דאוס", זכה להצלחה משמעותית, כיכב בכל החלונות החנויות הגדולות ואפילו הביא אותו לפגישה עם עמנואל מקרון.

ואם כבר ספרות, בוא נדבר על התשוקה לנייר. אמנם שטיין טוענת שצרפתית זו בעיקר שפה מדוברת, שצריך לומר אותה בקול – אבל חשוב גם מאוד לתעד אותה. בכלל, חשוב מאוד לתעד הכל, מתברר. רצוי בדואר רשום ובכמה עותקים. בימיי הראשונים של ההתעסקות בבירוקרטיה המתישה שצרפת כופה עליך כמבחן היכרות, נאלצתי לצאת מהבית עם ארבע מעטפות שונות – לבעלת בית, לביטוח הרפואי, לרשויות המס, לרשויות ההגירה. רק חסרה לי עצירה קטנה בסידקית בשכונה וטיפוס לכרכרה כדי לספק את התשוקה למסורת וליושנה. כשנדרשתי להירשם בסניף ההגירה המקומי (OFFI) נשלחתי לחנות הטבק השכונתית כדי לרכוש בולים מיוחדים עבור האגרה. בולים!

האובססיה לנייר, לתעודות, ל"שלח כל דבר בדואר" (כולל למשל, בקשה לביטול המנוי בחדר כושר) היא נושא למחקר. "אבל אני יכול פשוט להביא את המכתב לפה", אמרתי לפקיד במקום מסוים, אני הרי מגיע לפה גם ככה. "לא. רק בדואר. אלו הנהלים". ואכן סניפי הדואר הרבים פה הם מרכזי חיים שוקקים ופעילים. אינטרנט? לסרוק? אל תבלבלו אותנו עם שטויות. השנה רק 2018, אין מה למהר. לכך מצטרף כמובן הנוהג האירופי של העדפת סמסים על וואטספ וזמני מענה שמזכירים משלוח של יונת דואר. כלומר יום יומיים אחרי. ההפך המוחלט מטרטרת הזמינות המיידית הכה ישראלית.

אבל אחרי הנימוס והתרבות, קצת צביעות או לפחות מוסר כפול מסוים. כי הם תמיד באים יחד. אז נכון שהצרפתים יישבעו באמא שלהם ב-Liberté, Égalité, Fraternité – חירות, שוויון, אחווה – ושיוויון הזכויות הומצא פה, אבל המשימה העילאית והסופית של כל המפעל הצרפתי עד היום, היא להיהפך לצרפתי, משימה בלתי אפשרית כל עוד אתה זר במקור. "זרים שייכים לצרפת מפני שמאז ומתמיד הם היו כאן והם עשו כאן מה שהם היו צריכים לעשות ונשארו כאן זרים. זרים צריכים להיות זרים ויפה שזרים הם זרים ושהם בסופו של דבר בפריז ובצרפת", פסקה שטיין.

נניח שנייה לענייני האסימילציה בצד ובוא נדבר על פוליטיקת הזהויות למשל, זאת שכבר הגדישה את הסאה בארץ והפכה לכלי ציני בידי פוליטיקאים תאבי כוח ומבקרי תרבות משועממים. אז בצרפת מסתבר שלא כל כך שמעו עליה. כלומר, ברור ששמעו, בכל זאת בני תרבות, אבל לא אימצו אותה ממש לחיקם. כי בסוף כולנו צרפתים וזאת המטרה היחידה ואין בלתה ואל תבלבלו אותנו עם זרמים שונים. כל עניין ה-Metoo# למשל, תפס את צרפת לא מוכנה, כי תרבות הפלירטוט בעבודה היא דבר שבשגרה ולמה לנו מאבקי מינים עכשיו? בוקר רגיל במקום שבו אני עובד לא נפתח בלי שאחד מאנשי התחזוקה מגיע לתת שלוש או ארבע נשיקות על הלחי לכל אחת מהפקידות שיושבות בקיוביקלז לידי. ובל נשכח, שעם כל שוויון הזכויות, צרפת היתה המדינה האחרונה באירופה שנתנה זכות הצבעה לנשים, רק ב-1944, שכבר אי אפשר היה שלא.

בואו נדבר על ההומואים למשל. זה יהיה הימור קצת נועז, אבל נדמה שהרבה יותר נחמד להיות הומו בתל אביב מאשר בפריז. עם כל החקיקה המתקדמת והאפשרות להינשא פה, החברה הצרפתית, לפחות ממה שחוויתי עד כה, היא לא ממש גיי פרנדלי. שילוב של כוחות דתיים עם חברה משפחתית ומסורתית מאוד ביסודה, הביא לכך, שמיליון איש שמו בצד את האגליטה, פטרניטה, ליברטה ויצאו לרחובות נגד החקיקה שאיפשרה נישואים גאים. לא תראו פה זוגות מתנשקים ברחוב, אולי חוץ מבשני רחובות במארה, לא תראו הומו או לסבית בפריים טיים בטלוויזיה, חיי הלילה עטופים ברובם בווייב אייטיזי אפלולי "כי זה חטא", וזה ממש מקובל להתחתן ולנהל חיי משפחה ובמקביל לקחת מאהב הומו מהצד, בגלוי או שלא, או להיות הומו במשך שנים מבלי לעדכן את המשפחה. להיות הומו בפריז זה להיות קצת הומו דיסקרטי בארון, ולאף אחד זה לא נראה מוזר.

או המגזר השני שאני משתייך אליו, שלא פעם חווה שותפות גורל עם המגזר הראשון, היהודים. אני לא מדבר דווקא על הקהילה היהודית הענקית פה, השלישית בגודלה בעולם, שרובה שמרנית מאוד, צופה אדוקה בחדשות של I24 ומעריצה את ביבי, אלא יותר על אלפי היהודים שהומרו בשלב כלשהו או שהשאירו את יהדותם מאחור. יצא ל לפגוש כבר כמה כאלו שלא ידעו שהם יהודים או שגילו את יהדותם בשלב יחסית מאוחר בחייהם. את חלקם זה הוביל למחקר מחודש, את האחרים זה לא ממש הטריד. "שמילוביץ זה שם המשפחה שלך'? אתה יהודי?" "אה לא יודע, אולי הם היו פעם", הגיב אחד מהם בנונשלנטיות לשאלתי.

הגדילה לעשות בעלת הבית שלי, שרק בשלב חתימת החוזה, אחרי כמה פגישות, התוודתה שהיא יהודייה, הייתה פעם בארץ ולא ממש אהבה. כשסיפרתי לחבר צרפתי על זה הוא לא ממש הופתע. "כן, להיות יהודי בצרפת זה לא קול. הרבה אנשים הם אנטי ציוניים וומאוד בעד הפלסטיני, ולא וחושבים שיש לזה קשר לאנטישמיות". כל הבלבול הזה בין יהדות לישראליות, בין אנטישמיות לאנטי ציונות הוא נושא למחקר משל עצמו. אבל אם יש אנטישמיות בפריז, גם היא צרפתית למדי. כלומר מנומסת יחסית, בשוליים, מבעבעת ולעתים רחוקות גולשת. כמו עם ה-35% שהצביעו ללה פן או גלי האנטישמיות שפרצו בעקבות ראשי ממשלות יהודים בעבר. או הבדיחה "אל תהיה יהודי", שנזרקת לעבר מי שהולך לאכול בצד. או המורה לצרפתית החביבה והחייכנית שלי, חובבת המסעדות הישראליות החדשות בעיר (בלגן, תבלין) שסיפרה לי בחיוך על "הבן זוג שלה שנראה מאוד יהודי, ועל כן מזמינים אותו לתפילות כשהוא עובר ליד הבית כנסת". מה זה לעזאזל להיראות יהודי, לא ברור. לא שאלתי.

אז כמובן שלא הכל רע. רחוק מכך (מה גם שלהתלונן זה צרפתי מאוד). האמת היא, שברגע שיוצאים מהפוזיציה המבקרת והצינית היודעת כל (משימה לא פשוטה לישראלי הממוצע), מבינים שלצרפתים יש פשוט את הדרך שלהם לעשות את הדברים שהיא מאוד מאוד …הממ… צרפתית. זה אפילו נחמד לפעמים: הביטחון העצמי העמוק בזהות, במסורת ובסגנון החיים המובחן. להבדיל מהגרמנים למשל, שגם במחיצתם יצא לי לגור תקופה, כאן העול הביורוקרטי מלווה לפחות בחיוך וחביבות ולא בקושי ובחמיצות של כרוב כבוש. והעיקר: הם יודעים לחיות. העבודה חשובה, אבל לא עד כדי כך חשובה. יותר חשוב לצאת לחופש, לאכול, לשתות טוב, לארח חברים. הם מארחים מושלמים ונדיבים מאוד. והם יודעים לשמוח. הספיקה לי מסיבת רחוב אחת במונמארט עם מאות צרפתים שרוקדים לצלילי דאלידה, כדי להרגיש מהי שמחת חיים אמיתית, קלילה ומתפרצת, מלאה במבטים רכים וחיוכים שוצפים. C'est La Vie  והחיים צריכים להיות טובים ותרבותיים ומנומסים, עם כמה שיותר זכויות סוציאליות ו-pain au chocolat על הבוקר ביורו. זה צרפת, חביבי. ואם לא מתאים לך, Au Revoir!

– תומר מיכלזון הוא כותב, יועץ תקשורת פוליטית וכרגע סטודנט לתואר שני בסייאנס פו בפריז. חובב ערים מושבע, אנתרופולוג עירוני בחצי משרה וחוקר פחמימות לא מורכבות בשעות הפנאי.