זכות השיבה (סיפור אהבה) / גליה אלוני-דגן

עד גיל 17 לא היה לי מושג שאני קצת צרפתיה. אבא שלי, שנולד בפרובאנס, לא שש לשתף אותנו בזיכרונותיו כילד קטן בתקופת המלחמה. בעצם, רק לפני שנתיים הסכים לנסוע איתנו למחוזות ילדותו, הוביל את אחי ואותי בסמטאות, וסיפר לנו את הסיפור כולו, שבתחילתו נגר ותופרת, זוג פליטים יהודים מפולין, ובסופו קיבוץ, עיר, טכניון וחיל האוויר (וגם אזרחות אירופאית לכולנו. עמכם הסליחה). רק כשגדלתי, התחלתי לשאול. ורק כשהכרתי את בן הזוג שלי – גם הוא בן לאב צרפתי – הגעתי לפריז לראשונה. המטוס נחת, ועוד לפני שדרכתי על אדמת שארל דה גול, באופן מוזר ובלתי מוסבר, הרגשתי  לגמרי בבית. מאז, כבר 25 שנה שאני מממשת את זכות השיבה: נוסעת וחוזרת, חוזרת ונוסעת, וכל הזמן מתגעגעת. העיר הזאת, על כל קלישאותיה, מתַחזקת את בריאותי הנפשית ומחזירה לי את הברק לעיניים. פעם עוד אתגורר בה לתקופה ממושכת. ייקח כמה שייקח, בסוף זה יקרה.

עד אז, הנה כמה ערמונים לוהטים שליקטתי בדרך, בשקית נייר חומה:

ספרים

Violette & Co היא חנות הספרים הפמיניסטית (והקווירית) היחידה בעיר, ולמעשה גם בצרפת כולה. מצאתי בה, למשל, את הספר השימושי (תרתי משמע) "Où faire pipi à Paris"  ("איפה לעשות פיפי בפריז"), שאין צורך להיות פמיניסטית מוצהרת כדי להעריך את קיומו, וגם את "אל תספרו לאמא שלי שאני נכה, היא חושבת שאני לוליינית בקרקס", ועוד כמה תופינים. מחכה לכם שם שפע של ספרים, מגזינים, גלויות, טי שירטים וצוות מיומן, אם כי לא יוצא מגדרו מרוב חביבות. יש לי תחושה שזה קשור למבטא המסגיר שלי, אבל אולי אני סתם פרנואידית.

ויולט אנד קו נמצאות גם בפייסבוק.

החנות ברחוב 102 rue de Charonne. סגורה בימי שני.

• וגם: בהזדמנות זו אי אפשר שלא להתרפק גם על סניף FNAC העצום במונפרנאס (136, rue de Rennes), שבו אני נוטה ללכת לאיבוד להנאתי ולשכוח את עצמי למשך שעות ארוכות, ותמיד זוממת להתחבא עם שק שינה מאחורי המדפים בשעת הסגירה. לאחרונה הבחנתי שהמוכרים במחלקות השונות כבר עושים את עצמם עסוקים מאד, כשהם מבחינים בי מתקרבת לכיוונם עם השאלה ה-329 שלי בצרפתית רצוצה. אפשר להבין אותם. אחרי שעות של שיטוטים, אני יוצאת משם מחובקת עם שקית הלוגו החומה כאילו מצאתי נפש תאומה.

מוסיקה ואמנות

אני לא פריקית גדולה של מוסיקה קלאסית. אבל אמי הערמומית, פסנתרנית בחסד שאירחה בביתנו הרכבים קאמריים על בסיס שבועי, אחראית לכך שהיום אני מסוגלת לשיר יצירות שלמות, בלי לדעת אם זו התשיעית של ההוא או הקונצ'רטו לזה וזה של ההוא. כך קרה שבשנים האחרונות המצאתי לעצמי מסורת חדשה, ובכל ביקור בעיר, לבד או ביחד, אני קונה כרטיסים לקונצרט של "ארבע העונות" מאת ויוואלדי, בכל פעם בכנסייה אחרת. בכנסיית המדלן האזנתי ליצירה בחיק קבוצת פנסיונריות מקומית, שהניחו רגליים בנונשלנטיות על שרפרפי התפילה. בחג המולד האחרון, עם בני הבכור (שתי דקות לפני שהתגייס) הקשבנו ליצירה ב-Église des Billettes במארה: טיפסנו במדרגות ליציע, כשנתקלנו פתאום בדלת עץ קטנה ומסתורית. האמיץ מבין שנינו פתח אותה בזהירות, וגילה תא צפייה פרטי וקטנטן. התיישבנו בו שנינו, נשענים קדימה על מעקה העץ, ומה אני אגיד לכם. כן, בדיוק. מאותם רגעים שלגמרי. ובכל זאת, אֵת המקום הראשון לוקחת, ללא כל ספק, כנסיית סן שאפל המרהיבה – שם מנוגן הקונצרט על רקע הוויטראז'ים הנהדרים ובתנאי אקוסטיקה שיגרמו לכם להרגיש שהוזמנתם לאירוע כאורחיו האישיים של אלוהים. נשמע מופרז? נדבר אחרי הקונצרט.

כאן אני בודקת מראש מה מנגנים, איפה ומתי.

וגם: על גלריה סאקוּרה שמעתי מחברתי ענת, שמבינה דבר או שניים (והרבה יותר מזה) באמנות: התערוכות המתחלפות בגלריה המוארת מציגות צילומים וציורים למכירה, בסגנון בועט ומקורי. ביקרתי שם בתערוכה "אמנות מתחת לעור", צילמתי כמו משוגעת, ואפילו השתעשעתי לרגע באפשרות להפקיר את גופי בידיה של המקעקעת ורודת-השיער, שישבה במרכז הגלריה וציירה סקיצות להנאתה. התערוכה הקרובה, "החלום האמריקאי – האסתטיקה של הוליווד בשנות ה-50 וה-60" תיפתח ב-27 בינואר (ותינעל ב-25 בפברואר, 2018) ותציג צילומים בהשראת דיוויד לינץ', היצ'קוק והופר.

Galerie Sakura

 21 Rue du Bourg Tibourg

הכניסה חופשית. גלריה סאקורה

שופינג

רק בשנים האחרונות הבנתי שאת גיבוב הפריטים בארון הבגדים שלי, כולל אוסף דו-ספרתי של גרבונים בכל צבעי הקשת, אפשר לכנות "סגנון אישי". ביקרתי בכמה חנויות יד שניה בפריז, אפילו בזאת שמתמחרת את הקנייה לפי קילו, ובאחרת רכשתי פעם נעלי אולסטאר צהובות כמו שמש, שקוטפות מחמאות גם בחלוף עשור מיום שנרכשו (בדיעבד התברר שנפלתי על סאמפל, דגם נדיר. לא היה לי מושג מה זה אומר, כמובן, והמחיר היה בדיחה). אבל כשהגעתי ל"בוטיק סולידֵר" במארה, בדיוק ביום ההולדת האחרון שלי, הבנתי שזו ליגה אחרת: חנות נפלאה עם מציאות אמיתיות, מהסוג שגורם לפרצי צהלולים מביכים (שמלות וחצאיות ב-8 אירו, מהיפות שהיו לי!), כולן ערוכות ותלויות על קולבים לפי מידות וצבעים. חוויית קניה של בוטיק-על במחירי רצפת חניון. ויש גם אג'נדה סולידרית-חברתית מאחורי המיזם, אבל לא התעמקתי בה. הייתי עסוקה במדידות. [טיפ: בגינה ממול יש ספסל. שם ממתינים, נרגנים ורוטנים, כל אלה שלא מבינים].

BIS BOUTIQUE SOLIDAIRE

7 Boulevard du Temple 3eme

בוטיק סולידר

סגור בימי ראשון (יש סניף נוסף, ברובע התשיעי: 19 rue Lamartine). 

וגם: רשת העיצוב הדֵנית האופטימית "פליינג טייגר קופנהגן", מקור בלתי נדלה לשכיות חמדה מקטגוריית האנחנו-ממש-לא-צריכים-את-זה-אבל-איך-נוכל-לחיות-בלי-זה, הגיעה לאחרונה לפריז והתמקמה ברובע ה-1 (72 rue Rambuteau) ובמרכז הקניות Vill'UP ברובע ה-19.

עבודה

בחיי האמיתיים בתל אביב, אני נוהגת לערוך, לתרגם, לכתוב ולבהות בשולחן צדדי ב"מיזנטרופ", חלל עבודה משותף ונעים בצפון הישן של העיר. את המקבילה הפריזאית שלו מצאתי ברשת "Anticafé", שיש לה – נכון לעכשיו – שישה סניפים ברחבי העיר. מגיעים עם המחשב הנייד, נשארים כמה שרוצים, מנשנשים נשנושים, שותים קפה, נהנים מאינטרנט מהיר ומאווירת עבודה ידידותית בחלל מעוצב וצבעוני, ומשלמים לפי זמן השהייה – 5 אירו לשעה. שעתיים של כתיבה עברו עליי בנעימים בסניף רפובליק (6 rue du Château d'Eau), ואני זוממת לפקוד סניפים נוספים בביקור הבא. אם האינטרנט במלון שלכם מקרטע, או שאתם – בניגוד אליי – באמת כותבים עכשיו תסריט שיזכה ב"סזאר", "אנטיקפה" הוא המקום שתשמחו לברוח אליו.

Anticafé

6 rue du Château d'Eau

אוכל

סבתא שלי נהגה להצהיר בגאווה ש"סבא שלך אוכל כל כך מהר! עוד לא נולד האיש שהספיק לראות אותו בולע ביצה קשה!". על אותו משקל, עוד לא נמצא האיש שראה אותי חולפת ליד חלון ראווה של פטיסרי, ולא נעצרת. אבל עם השנים, העוגות הצבעוניות והמעוצבות, שעדיין מפעילות אצלי את אינסטינקט שליפת המצלמה, מפתות אותי פחות ופחות. לעומתן, פלאן וניל פשוט או קרואסון שקדים בבולאנז'רי שכונתי סוחטים ממני הצהרות נאמנות דרמטיות, לנצח נצחים. כך גם הטארט טטאן הסבתאית של Le Petit Fer a Cheval ("פרסת הסוס הקטנה"). בביסטרו הזה אכלתי שלוש ארוחות ערב  – אחת עם קארין, אחת עם עצמי ואחת עם אייל, הבכור שלי. האוכל טעים, צרפתי לא מתחכם וגם לא ממש יקר. אבל מלכת הערב, ששווה ביקור מיוחד, היא הטארט טטאן התמימה, שנראית כמו עוגת השכן ממול אבל מתגלה כבריז'יט בארדו של מאפי התפוחים בחמאה. מתברר שהיא סוד גלוי – גיגול קצר העלה שמבינים גדולים ממני היללו אותה הרבה לפניי. נדמה לי שאפילו איתרתי את המתכון המקורי ברשת, אבל עוד לא ניסיתי אותו, מחשש שהקסם יתפוגג. אגב, הביסטרו הקטן מסתתר בחדר האחורי: בחזית יש דלפק לשתייה בעמידה. הציצו פנימה, ואם צריך – חכו עד שיתפנה שולחן.

Le Petit Fer a Cheval

30,rue Vieille-du-Temple, 75004

וגם: התגלית האחרונה שלנו: ליטל האנוי (אל תתבלבלו עם אחותה הגדולה). הווייטנאמית הקטנטונת והממזרית הזו מתחבאת לא רחוק מבית הקברות פר לאשז, הומַה קהל צעיר מעל קערות מהבילות, וגם אם לא תכננתם לבקר אצל אדית פיאף או להניח פרחים על קברו של ג'ים מוריסון – זו מסעדונת חמודונת ששווה נסיעה מיוחדת. מרק רביולי שרימפס – 12 אירו, בו באן (איטריות אורז, בשר בקר ובוטנים) – 11.50 אירו. אנחנו חזרנו פעמיים.

Little Hanoi

9, rue Mont-Louis

פתוחה כל השבוע, בין 12:00-14:30 ובין 19:00-22:30.

 וגם: מקרון "אֵין סוף מנדרינה" (Infiniment Mandarine) זהוב ומבריק של פייר הרמה. אני לא מתעלפת בהכרח ממקרונים באשר הם, וגם לא נשבעת בשמו של הוד רוממותו הֵרמֵה, שהוכתר בעבר כמלך המקרונים. אבל העגלגל הספציפי הזה, שטעמתי בזהירות, תפס אותי לא מוכנה כשהתמוסס לי בפה בבת אחת, במתיקות הדרים מתונה, ארומטית ומדויקת. נדמה לי שהוא בא לעולם ממש לאחרונה, כחלק מקולקציית חג המולד 2017 של המותג, ואם זה נכון – נותר רק להתפלל שחג המולד יימשך לעולמי עד.

הדרן: טיפים לתכנון הנסיעה

• גם אם אתם אשפי האפליקציות, וגם אם אתם מכירים את קווי התחבורה הציבורית בעיר כמו את כף ידכם, יש רגעים בחייו של אדם שבהם אין תחליף למפת המטרו המקומטת שתוחבים לכיס (ובסוף גם מכבסים). לפני כמה שנים גיליתי, להפתעתי, שלמפה הזערורית יש אחות גדולה, נגישה וברורה פי אלף, המיועדת למאותגרי האותיות הקטנות. גשו אל הדלפק, ובקשו שיתנו לכם, סילבופלה, מפה שהיא Lecture Confort ויותר לא תצטרכו לנחש את שם התחנה שבה אתם צריכים לרדת.
• לפני נסיעה עם ילדים, ובהנחה שכבר הצטיידתם בספר הוותיק "פריז – מדריך לילד המטייל" של דני קרמן, "מדריך פריז – אין כניסה להורים" המצוין מבית Lonely Planet, ומשחק הקלפים החינוכי "פריז – מטיילים בקלפים" – שווה להשקיע עוד 32 ₪ במפת פריז לילדים, שהופקה במסגרת המיזם החינוכי הבריטי Guy Fox. היא אמנם באנגלית, אבל צבעונית, מאוירת, ידידותית וקלה להתמצאות, ומגיעה בדואר בתוספת דף מדבקות.
• לפני שתצאו לדרך, סורו לנחלת בנימין ופנקו את עצמכם בחצי מטר של בד שעוונית משובץ (שעולה שקלים בודדים). מפת הפיקניק הזו, שמתקפלת וממתינה להזדמנות המתאימה במעמקי תיק היד שלכם, תשמש אתכם בכל עצירה מקרית לסעודת-גינה, ותתגלה כיעילה להפליא גם כשתרצו להתיישב על ספסל ברחוב כדי להוציא משהו מהתיק, והוא יהיה רטוב מגשם. שלא לדבר על הפוטוגניות שלה ועל כמות הלייקים שהיא תגרוף עבורכם באינסטגרם (כמה גבינות, בגט ובקבוק יין שהונחו עליה, למרגלות הפסל ברחבת מרכז פומפידו, הניבו צילום חינני, שנראה כאילו נתלש ממגזין אוכל יוקרתי).
• בשני שדות התעופה המרכזיים של פריז, אורלי ושארל דה-גול (שהמקומיים מקפידים לקרוא לו רוּאסי Roissy), תמצאו סטנדים של מגזין שדות התעופה Paris Worldwide. אל תהיו סנובים. קחו לכם עותק בעודכם ממהרים לאסוף את המזוודה. מדובר במגזין שיוצא אחת לחודשיים ויש בו שפע מידע על אתרים, אירועים וכתובות עדכניות. כל הטקסטים מופיעים פעמיים, בצרפתית ובאנגלית.
• ועוד עצה לאובססיביים כמוני, אלה שממשיכים לתכנן את השהות בעיר תוך כדי תנועה – הוסיפו לרשימת האריזה שלכם מרקר צהוב. אתם תזדקקו לו: במחיר קבוע של אירו אחד, בכל קיוסק בעיר ובכל חנות של רשת Relay בשדות התעופה, תוכלו לרכוש את העותק השבועי של "ל'אופיסייל", המגזין הרשמי של כל מה שקורה ויקרה במהלך שהותכם בפריז. השבועון הוותיק (שהגיליון הראשון שלו התפרסם ב-1946), יוצא לאור מדי יום רביעי, ומחליף בנחיצותו את ה"פריסקופ", מנוחתו עדן, שהמהדורה המודפסת שלו נכחדה ב-2016, אך עדיין ניתן להתעדכן בו ברשת. וישנו, כמובן, גם אתר "טיים אאוט פריז" באנגלית.

ולסיום, הכותבת מבקשת את עזרת הציבור:

בביקורי הלפני-אחרון בפריז, נתקלתי בציור הקיר הזה. מאז, אני נוברת באינטרנט ולא מצליחה למצוא תשובות לשאלות: מיהי האישה? מדוע יש לה קביים? ואיך קוראים לאמנ/ית? הפותרים נכונה יקבלו ממני לינק עם המתכון לטארט הטטאן המופלאה של Le Petit Fer a Cheval. תודה!

גליה אלוני-דגן היא עורכת, מתרגמת, מסיעה לחוגים ומהרהרת במיזם "מלכת הבולבאר". גיבורי נעוריה הם אורלי אזולאי ויואב טוקר, לשעבר כתבי "ידיעות אחרונות" והערוץ הראשון בפריז. בימים אלה ממתינה ליד הטלפון להצעה לכהן כקונסולית התרבות של ישראל בפריז (או להיפך), ומוכנה להתגורר לשם כך בעליית גג ברובע ה-4, להתקיים משני קרפים ליום (אחד מתוק, אחד מלוח) ולהפיק את ערבי השירה "אלוֹר, הבה נגילה!" בקהילה היהודית. היא בעלת אזרחות צרפתית וישראלית, שליטה מלאה ב-2.5 שפות ודרכון בתוקף