אופנת רחוב / אביגיל טלמור

השכונה שלנו היא מובלעת קטנה פסאודו-אוטופית. מופת של קהילתיות, התארגנות מלוכדת למען מאבקים משותפים ושכנות טובה. בנחת חיים בה זה לצד זה בית כנסת ובית ספר לאמנויות, גינה קהילתית ומכולת פסולת גדושה, קניון אופנה ומכולת שכונתית. זהו לימבו קטן שאינו גן עדן ואינו גיהינום, כמו מונית שירות של קו חמש: אקלקטית, אוטונומית וקצת מסריחה.

ברחובות הקטנים והירוקים פזורות לפרקים פיסות חיים בלויות המונחות בעדינות ליד הפחים אך לא בתוכם. חפצים שנשכחו שכחה מכוונת על חומת הבניין או בפינת הרחוב לא הושלכו לפח כי הם בטח שווים משהו למישהו. קשה לנו המחשבה על השלכת דברים שהיו חשובים לנו. הם כבר לא עונים על צרכינו, אבל אנו ממשיכים לראות את הפוטנציאל הגלום בהם, אם לא בשבילנו – בשביל אחרים מדומיינים. נעלים, תיקים, בגדי ילדים, בגדי מעצבים, כולם בעלי ערך סנטימנטלי עבור בעליהם הקודמים, מונחים מקופלים יפה על הספסל. די בנגיעה ראשונה בהם, הקסם פג והם הופכים לפסולת טקסטיל עצובה ומוכתמת. אופנת רחוב.

השכונה הטובה בעיר עשויה מרקם רב גוני של אמנים, אקדמאים ואנשי תוכן שאוהבים לקרוא. ספרים הם סממן תרבותי מרכזי וגם אם לא מדובר בספרות מופת עצם המחשבה על זריקת ספר לפח מעוררת אי נוחות. לכן, את הספרים אנחנו מניחים ברחוב ביראת קודש, במיקום אסטרטגי ונראה לעין כל, כי ספרים לא זורקים. ספרים זה לא זבל, זה אוכל לנשמה. הספרים יונחו תמיד במקומות הבולטים והנוחים ביותר לגישה. די במעט גשם, והנה הלכו הספרים ואת מקומם תפסה עיסת נייר בוצית. המילים החכמות מתעוותות אל מול איתני הטבע העירוניים, כמו הזרנוק והמפוח.

לפני 

אחרי 

אנחנו משחררים מביתנו חפצים שעד לפני רגע באנו איתם במגע אינטימי. הם יוצאים אל הרחוב, לידי זרים מוחלטים, מתוך אמונה לא מבוססת, נקרא לזה תקווה, שיעשו טוב למישהו אחר. אנחנו לא מלכלכים אבל גם לא מרימים את שנפל במקרה, כי עובד הקבלן ינקה, אנחנו ממחזרים פלסטיק אבל משאירים את הזכוכית להומלסים שיאספו, אנחנו תולים את הלכלוך ברשות הרבים ומתרצים את זיהום המרחב הציבורי באידיאולוגיות אקולוגיות וכך, בשיתוף פעולה מתוזמר, יוצרים יחד מטרד סביבתי מורכב.

זריקת פסולת ביתית דורשת אחריות אישית וציות לחוקים חברתיים וסביבתיים: תרומה דרך פלטפורמות ייעודיות, פינוי פסולת גדולה דרך אתר או אפליקציה של העיריה, מסירה והחלפת חפצים דרך קבוצת הפייסבוק. אנו תולים את האחריות לרמת הניקיון ברשויות אך הן אינן יכולות לספק פתרונות יעילים שלא יתוחזקו ברמה היומיומית על ידי התושבים עצמם. מסיבות סנטימנטליות ואידיאולוגיות אנחנו משאירים אחרינו כל כך הרבה לכלוך, שאיסופו נדון מראש לכישלון. הניקיון ברחובות לא תלוי רק ברשויות אלא בנו. החפצים שאנחנו משאירים על הספסל לאחרים המדומיינים נשארים עליו כדי להנציח את תאוות החיים, את עצם נוכחותנו, תזכורת חיה למה שהיינו עד לפני רגע והמשכנו ממנו הלאה בלי להסתכל לאחור. 

– אביגיל טלמור היא מעצבת רב תחומית, מרצה ובעלת מותג האופנה האיטית For Those Who Pray לאביזרי אופנה מעור שחור בשימוש חוזר. נולדה וגדלה בקרית ביאליק.