נטאל בפורטוגל 1 – עשר המלצות על ליסבון

כשצפון אמריקה משדרת קיפאון, ובאתר מהדהדים עדיין זכרונות מחופשת האביב הקודמת שלנו, מתפעמים משלג רך נופל בפלאס דה ווז' ומבוססים בשלג מאפיר ומגליד, מן הראוי להתבשם גם בזכרונות הטריים והשמשיים מחג מולד אירופאי, שהוא במפתיע צהוב, חמים ומשמח. את חג המולד 2018 חגגנו בארוחה מופרזת ולא רעה בכלל, במלון יפהפה, הכי יפה שאי פעם התאכסנתי בו, בפורטוגל. אבל זה בפוסט ההמשך, מי ייתן שייכתב ויתפרסם, כי התחלנו בליסבון.

ליסבון, מתברר, לא יקרה אבל שווה המון. טיסות ישירות, מזג אוויר שבין חולצה דקה וז'קט ובין מעיל וצעיף בלילה, אדריכלות יפה והתחדשות עירונית מואצת, לא ידענו כמה צדקנו כשבחרנו בה. להסתובב בעיר מקושטת ברבבות נורות ודגמי אורות, שירי חג מולד אמריקאיים בוקעים מהעצים (נשבעת. וזה גם כיף), בטמפרטורה שהיא רוב הזמן בין סתוית לאביבית, ובעיקר בשמש צהובה ואמיתית – פרדוקס שהיה כיף לבלות בו שבוע. 

יש לציין, שבעקבות התחושה הלא יקרה שבקעה מראש מפורטוגל, עוד בשלב התחקיר, הזמנו מלונות טובים ממש, ואם כבר השקענו אז גם שדרגנו, ואין מה לומר, אולי לא גיליתי לכם את אמריקה, אבל מלון טוב משפר דרמטית את חווית המשתמש. 

 

הנה העשיריה הפותחת מליסבון: 

1. Hotel da Baixa

בעידן של צילום יתר, מתברר שתמונות יכולות גם להעלם, וכך אני חסרה את התמונה של הפרט הכי יפה בחדר המלון הנעים והיפה ממילא בהוטל דה ביישה: מנורת קריאה מנירוסטה, שמתקפלת לתוך עצמה, באלגנטיות משוכללת שקטפה תשואות באינסטגרם. אבל חוץ ממנה, גם חדר האמבטיה היה חתיך ויפה, המלון חדש יחסית אז הכל בו נקי ועובד, ובתמונות כאן הנוף ממרפסת החדר (ההיא מהשידרוג) מארבעה כיוונים. 

והצוות בקבלה מתוק, מעודכן ומועיל. כמה מתוק? מתוק עד כדי לראות בדרכון שיום ההולדת של אחד מאיתנו חל במהלך השהות ולשלוח לחדר בקבוק קאווה עם עוגה (משונה, כי הם בכל זאת פורטוגזים). 

מעודכן עד כדי להבין אילו מקומות מעניינים אותנו, להמליץ ולהדריך ולהזמין במידת הצורך. מועיל כי כשעזבנו שם בערב חג המולד עצמו ואף אחד בסוכנות הרכב לא הואיל לענות בטלפון, הקונסיירז'ית לא עזבה את הטלפון עד שלא הבנו מאיפה למען השם ומריה הקדושה נוכל להצליח לקחת את הרכב ששכרנו. 

וגם מרכזי, בין הבאישה לשיאדו, שני האזורים הלוהטים של העיר, כך שהכל היה ממש ברגל (עד כדי כך ברגל שהחמצנו את נסיעת החשמלית בקו 28, זאת שהיא נורא תיירותית ומכוייסת, הזהירו הקונסיירז'ים הצעירים), איזורי בילוי וקניות, וקו המים והשמיים: 

 

להזמנת חדר במלון Hotel da Baixa

מלון Santa Justa, שהיה גם הוא מועמד מוביל שלנו

(ספוילר/פרומו: המלון בפורטו היה אפילו עוד יותר טוב. עד כדי כך הגזמנו). 

 

2. קסטלו דה סאו ז'ורז' – Castelo de S. Jorge

מסוג הדברים שאני נוטה לדלג עליהם עקב טריוויאליות ותיירותיות, ומזל שהקוסיירז' המוצלח דה ז'ור התעקש שכדאי, כי זאת באמת מקום יפה ומרחיב לב, ונקודה טובה מאוד להתחיל בה את ההיכרות עם העיר. הטיפוס מהמלון למבצר (המשוחזר לחלוטין, אגב), כמו גם הירידה מהמבצר לכיוון הים, לקחו אותנו בסמטאות יפות ומעניינות.

 

והמבצר עצמו, הו: 

 

קצת מבצר, קצת מנזר, מבחינת המרחב והשקט שהוא בעצם מציע. לא רק התצפית המרהיבה על הגגות הכתומים של ליסבון, כל העיר עד לים, אלא גם השיטוט על החומות, ירידה ועליה למגדלי שמירה, כשנוף אחר ניבט מחרכי הירי (שהיה להם שם ושכחתי אותו! למרווחים שבין השיניים של חומות. מי שיודע נא ליצור קשר במערכת). 

בדרך לקסטלו שווה לחפש את המעליות הנסתרות, לא רק כדי לא להתאמץ אלא כי נחמד שמעליות ציבוריות שמרימות אותך מעלה מעלה למרום העיר, מתחילות בכלל ליד סופר או באיזה בניין משרדים. 

 

 

והנוף ממנו: 

 

 

3. Taberna Sal Grosso – מסעדונת מפתיעה וטובה 

אין סיכוי שאדע לשחזר את זה, ולכן אניח פה את נקודת ההתחלה ונקודת הסיום ואקווה בשבילכם שבדרך מזאת לשם תעברו בסמטאות יפות לפחות כמו אלה שאנחנו עברנו בהן. כי בדרך מהקסטלו למסעדה הראשונה הטובה והמפתיעה שבה אכלנו בליסבון, עברנו ברובע שנכבש על ידי גרפיטאים נחושים ומוכשרים. כשירדנו מהקסטלו, בלי לדעת לאן אנחנו הולכים הגענו למרענן הרשמי של כל עיר באשר היא: גרפיטי. 

נכנסו דרך פתח עגול, מיד אחרי האזהרה:

ומשם המשכנו הלאה לזה: 

לזה: 

ולזה: 

רעב קל התפתח אצלנו ואזהרה פנימית, תולדה של הרבה בקלאו מטוגנים מהקפיצה הקודמת שלנו לליסבון. לפני 12 שנה, קפצנו לליסבון לכנס מקצועי  (שלו) עם תינוקת במנשא (שלי). חזרנו לארץ מורעבים מרוב התנגשויות חזיתיות בדגי בקלה. כך שלמרות המלצות וכתובות והתחקיר הבלתי נמנע לא ארזנו איתנו ציפיות גבוהות בתחום הקולינריה. הזמנו מקום במסעדה נחשבת, והיו עוד כמה ברשימות, אבל זכרון צמיגותם של הדגים שאכלנו כאן, מסטיק בקלה שליחו לא נס, לא הרפה מאיתנו. 

כמה הופתענו, לכן, כשנחתנו, באדיבות Foursquare, ב-Taberna Sal Grosso (לא, זאת לא המסעדה שהשולחן שלה צף על רפסודה כאן באמצע הרחוב. התפריט של ההיא לא הבטיח חילוץ ממלתעות הבקלה). 

טברנה סאל גרוסו היא מסעדה קטנה, חמישה שולחנות, נדמה לי, שדורשים ירידה בכמה מדרגות לחדר נמוך ממפלס הרחוב ובהכרח המתנה. ובפנים: לא רק חיוכים ואדיבות ותפריט יומי משתנה אלא גם אוכל טעים ממש, מוצלח באמת, לא יקר ולא עושה עניין מעצמו: 

 

אוקיי, זנב השור שלעיל לא היה באמת קליל, אבל האנשים שפינו לנו את שולחנם הפצירו בנו שלא נוותר עליו, ובצדק. 

הגרלה של מסעדה כזאת ביום הראשון לטיול, בלי המלצות (חוץ מהשיטוט הדיגיטלי המתחייב על הדרך) – מילאה אותנו בתקווה להמשך הטיול, ואין מה לומר: למרות שקיוינו, הופתענו לטובה. 

 

4. קפה: Fabrica Cafe, Copenhagen Coffee Lab

 

כמה טוב שקפה טוב הוא כבר חזון נפרץ בהרבה מקומות, וכך גם בליסבון.

 

 

 

 

5. Calouste Gulbenkian Foundation

מוזיאון אמנות פרטי שתערוכת הקבע שלו היתה נחמדה, ונראה שיש בו אירועים מעניינים ותערוכות זמניות טובות, אבל יותר מזה – הגנים שבהם נמצא המוזיאון יפים; ואם הולכים ברגל ממרכז העיר (המוזיאון נמצא בחלק הפחות מתוייר) – אז גם הדרך לשם מעניינת ויפה, דרך הרודאו דרייב המקומי (אוונידה דה ליברדאד) ופארק גדול נוסף, משובץ בפסלים, בעיקר דמויות של נשים, אגב. 

 

 

 

6. הסושי הכי טוב שאכלתי: Go Juu

נכון, עוד לא הייתי ביפן ולא אכלתי בסושיות הכי יקרות ונחשבות בעולם. ואין ספק שאלמנט ההפתעה שיחק פה תפקיד רציני. 
גם בגולבנקיאן, מעשה שטן, הבוקר היפה התפתח בהדרגה לצהריים ובהתאם גם אני פיתחתי רעב. שוב פתחנו פורסקוור, וכמו מפענחת במפת הקונדסאים הודעתי לשותפי לפשע שבמרחק הליכה יש שתי סושיות בציונים טובים. אחת נשמעה משכנעת יותר, וגם ממש צמודה לגני גולבנקיאן. מכיוון שהאפליקציות האלה מוטות הרבה פעמים לטובת ואליו פור מאני, ציונים כמו תשע נקודה משהו מוענקים על ידי הקהל בעיקר למסעדות זולות וטובות; וכי האזור שמחוץ לגנים נראה די תפל ולא מעונה של קולינריה עילית, הנחתי שכך תהיה גם הסושיה הזאת, מזללה של סושי פשוט וטרי ולא יקר.
כשדחפנו ראש לתוך המסעדה, הבנתי עד כמה טעיתי. לא הצלחתי לקלוט ממש את תוכן הצלחות, אבל המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום, באנשים שנראו שלא רק שהם יודעים לבחור את ארוחת הצהרים שלהם בתבונה, הם גם אוכלים אותה בהקפדה ובתשומת לב. כאמור, לא היה מקום. אבל אני, עוד בבקו"ם למדתי, לא להתפנות. המארחת השיבה – בנימוס – את פנינו ריקם, ואני שאלתי אולי בכל זאת, אולי נחכה לשולחן? לא, יש רק סרוויס אחד, והוא תיכף נגמר. אולי ניקח איתנו טייק אוויי לגנים היפים הסמוכים? לא מקובל אצלם, היא נדה בראשה, ואני שלחתי אותה לברר, אולי בכל זאת אפשר. היא חזרה ואמרה שיש בכל זאת שולחן קטנטן בקצה המסעדה, והצביעה על משהו בקוטר של כסא בר. צעדתי צעד קדימה ואמרתי: שום בעיה, לוקחים. המון תודה. 

הלכה לעדכן בתשובתנו, חזרה והוליכה אותנו לעבר השרפרף. וראה זה פלא, כשהגענו אליו, היא עקפה אותו והובילה אותנו לחדר פרטי בשולי המסעדה, עשוי כולו עץ מלוטש בבוהק רך, עם שולחן מרכזי אחד, ציור גדול, מושבים מעץ שמחליקים על שני הספסלים משני צידי השולחן. אף יהודה ברקן לא קפץ מהציור היפני העתיק, המלצרית או אחד המלצרים האחרים – הם כל הזמן סגרו ופתחו חרישית את מסכי נייר האורז שהפרידו בינינו ובין קהל הסועדים שלא זכה לכבוד – הסבירו לנו שזה חדר פרטי, שפתוח רק לחברי המועדון, וקיויתי שהמועדון לא שייך ליאקוזה, כי אני לא דוברת את השפה. 

ממש לא. 

יחד עם התפריט הוגשה הצהרה נוגעת ללב, אודות המורה הגדול לסושי, שנקטף בדמי ימיו, שכנראה חנך את בעלי המקום ושבדרכו, כך סיפרו בכתב, הם מקפידים להכין אוכל במלוא העדינות, ההקפדה וההקשבה. וזה בדיוק מה שקיבלנו. דגים טריים, קטיפתיים כמעט, שום דבר יוצא דופן, לכאורה (חוץ מליים בסושי! תוספת מבורכת), אבל הכל עשוי בעדינות ולעילא. לא מכירה את המאסטר, עליו השלום, אבל אני בטוחה שהוא היה בגאה בחניכיו. 

 

 

7. Museu Coleção Berardo

בלם בלם בלם. כולם מדברים על בלם, האיזור שנמצא ליד הים ובו, בעיקר, בואו נודה בזה, המפעל המפורסם של הפסטל דה נאטה. ובכן, מוכרים פסטל דה נאטה בהרבה מקומות בעיר, וכשהמאפה הבצק עלימי החמאתי הזה, יוצא חם מהתנור עם קרם הקרמל שלו – זה מעדן, ולא צריך להגיע לבלם בשבילו. אפשר גם בעיר. למעשה, גילינו שאפשר אפילו לקחת כאלה הביתה (הביתה-הביתה, לישראל), ואחרי מכת חום הגונה בתנור הם חוזרים לעצמם, ונוחתים בבטננו, חמאתיים ונימוחים, כמו יצאו זה עתה מבטן אמם. אז לא, בשביל הפסטל דה נאטה לא צריך להגיע לבלם. 

יש אנשים שמגיעים לבלם בשביל המנזר. 

זכותם. אין לי שום טיעון נגדי. עשיתי סיבוב קטן בבפנים, צילמתי את המבנה המרהיב בשקיעה, לא אומרת שלא.

אנחנו בילינו את כל הזמן בבלם במוזיאון המודרני הקטן והמוצלח הסמוך למנזר, אוסף ברארדו. אמנות מודרנית אמריקאית ולא רק, פרויקטים מקומיים, מקום ובגודל טוב למאכל-תייר. 

 

 

 

8. MAAT 

כל עיר צריכה מאאט: מרכז רב תחומי לאמנויות במבנה מרהיב בחלק זנוח בעיר, שיופיו מתברר מזוויות שונות שלו. כן, המאאט, המוזיאון לאמנות, אדריכלות וטכנולוגיה בליסבון הוא הברקה עוצרת נשימה, פחות, אגב, מההיבט המוזיאלי, והרבה הרבה יותר מההיבט הויזואלי.

המוזיאון, שנמצא על גדות נהר הטז'ו, בין בלם לעיר (במרחק הליכה לא קטן), שנפתח רק ב-2016, מורכב משני חלקים, תחנת כוח ישנה ומבנה חדש ויפהפה, שתוכנן על ידי הסטודיו הבריטי Amanda Levete. בין החלקים הלא-משהו של העיר ובין המוזיאון מחבר גשר מואר. יפה שם כל כך ומזוויות רבות כל כך, שזה תרגיל בצילום ובמגבלותיו: ככל שהכל מצטלם משם יפה כל כך (לא רק הנהר והמבנים והשקיעה, גם האנשים), כך הצילומים לא יכולים לתפוס את יופיו של המקום. וגם: לא יכול להיות שהם לא הבינו שהם צריכים לקבוע את שעת הפתיחה של המוזיאון לשעתיים לפחות אחרי השקיעה. כי השקיעה מהפנטת, במקרה שלנו – ארוכה ומהפנטת, ואחריה לא נותרים הרבה זמן וקשב לבקר גם במוזיאון. 

 

 

 

 

 

אבל ביקרנו בו. היו תערוכות מעניינות בחלקן, מעצבנות נורא בחלקן (אזעקה בלתי נסבלת כחלק מאיזה מיצב במוזיאון הישן), אבל הנוף בחוץ – זה לא כוחות. אפילו בלילה, אגב. 

 

9. Boa Bao

אסיאתית כיפית אופנתית וטעימה. מצאנו את עצמנו גם בסניף שלה בפורטו. 

 

 

10. Misericórdia 

כשניסינו להסביר לפקידי הקבלה במלון מה אנחנו מחפשים ליום האחרון שלנו בליסבון – משהו קצת יותר אופנתי, מעניין ורענן, לא LX Factory הנודע, שהוא חמוד וזה אבל רענן כמו מתחם התחנה, הם הביטו זה בזה ואז פסקו יחד במבטא הפורטוגזי Jardim do Principo Real. 

ובעצם, מבאו בואה, דרך Chocolataria Equador הטובה (על הבר מציעים עסקונת של בונבון שוקולד אחד וקפה או מקרון וקפה; אנחנו כמובן לקחנו בונבון ומקרון וקפה), מטפסים עוד טיפה למעלה, לעוד גינה יפה נורא, והנה מגיעים לאזור יפה ומטופח, עם חנויות מעצבים וחנויות קונספט ומסעדות וברים, ובתים יפים ואנשים עוד יותר יפים. 

 

 

 

אני נשמעת קצת מאוהבת? הגילוי של מיזריקורדיה ביום האחרון שלנו בעיר הוא כנראה זה שיחזיר אותנו לשם ובקרוב, אני מקווה (הצעות לחילופי בתים יתקבלו באתר בשמחה). 

 

נספח: היינו ו-נו, בסדר, לא חייבים

Cantinho do Avillez

Decadante

Time Out market 

LX Factory

– 

בקרוב, אני מקווה, הדיווח מפורטו.